חסידות על ויקרא כ:כו

וכדי לבאר זה, אקדים מה שאמרתי בפסוק (סוף קדושים, ויקרא כ כו) ואבדיל אתכם מן העמים וגו'. על פי הכוזרי (מאמר ראשון) הבדל מדריגה ואתם הדבקים בה' וגו' (דברים ד ד). וזה היה מדריגת משה שאמר ואנחנו מה (שמות טז ז), כי מחמת קורבתו אל אלקיו, הרגיש בחוש כי אין בו ישות רק הכח אלקי, ולא קרץ עפעפי עיניו לצורך עצמו רק בלתי לה' לבדו, כי היה נחשב בעיניו כמשתמש בשרביטו של מלך, (ועיין מה שכתבתי בפרשת בראשית על אמרם (חולין קל"ט ע"ב) בשגם (בראשית ו ג) זה משה, עיין שם בארוכה). והנה זה הוא כונת המדרש, דבכל עניניו של משה לא היה הוא בזה כלל רק ה' לבדו, דבשעה שבא בחסידות, לא היה כלל אף לצורך רוחני רק להגדיל כבוד שמו. וכן בשעה שבא בתמימות היינו בדין, כי חסידות הוא לפנים משורת הדין, השי"ת בא עמו, ר"ל שהיה נראה לו שבזה הכבוד שמים יותר מתגדל ממה שהוא בלפנים מן השורה. וכן אף כשבא בעקמנות, ר"ל כמו שנראה לפום ריהטא כסירוב לנגדו ית', השם בא עמו באותו העקמנות, כי הוא לא היה כלל בזה רק להגדיל כבוד שמו ית'. וכן כשבירר עסקיו, ר"ל שנראה לפום רהיטא כי בירר בעסקיו ית' איזה ישמע לו יתברך ואיזה לא ישמע, או שבירר בעסקיו יתברך להיות אין דעתו נוחה בזה העסק, גם בזה השי"ת בא עמו, כי הוא לא היה בשום ענין רק למען כבוד שמו יתברך. ותני והדר מפרש אימתי בא בחסידות, בשעה שאמר הראיני נא את כבודך, שהוא החשקות המוחלט לחזות בנועם ה' ודבקות אלקי האמיתי, לא היה כלל עבורו אף לצורך נשמתו, רק למען כבוד שמו כי תכלית הבריאה כדי להטיב כי הטוב רוצה להטיב, ובקש למלאות רצונו שידע דרך המשכת חסד ורחמים וברכה, וזה נתפרש בתשובתו יתברך אני אעביר כל טובי, והבן. ואימתי בא בתמימות, בשעה שאמר מדוע לא יבער הסנה, יבואר בהקדים מ"ש הפני יהושע (בגיטין דף ו' ע"ב) בהא דאמר שם בגמרא ועוד והא אבייתר הוא דאסכים מריה על ידיה וכו', בשם הגאון מו"ה נפתלי כ"ץ ז"ל דמהא דאסכים מריה, מוכח דותזנה היינו לשון מזונות, אם כן לפי זה בזונה נמי יש לפרש לשון מזונות, כמ"ש התוספת שם (ד"ה ויתנו), וזה היה כונת ר' אבייתר, והפסוק גופיה מיירי בזונה ממש, אם כן מה שאמר ר' אבייתר אינו פסוק כלל, רק לצחות הלשון כתב כלשון הפסוק ואין צריך שרטוט, עד כאן דבריו. היוצא מזה שדרך הקדמונים לכתוב דבריהם כלשון המקרא, ולא כיונו על הפסוק כלל, ועל דרך זה נאמר כאן על פי אמרם ז"ל (סנהדרין קי"א ע"א) בשעה שעלה משה למרום מצאו להש"י כותב ארך אפים וכו', שאמר משה רשעים יאבדו, והיינו שבא בתמימות במדת הדין ולא לפנים משורת הדין, היה כונתו שהיה נראה לו אם יהיו רק צדיקים יתקדש שמו מאד, אבל האמת יתרון אור מן החשך כי אין ניכר עצם הדבר רק על ידי הפכו. והנה הרשעים נמשלו לקוצים, כמו שדרשו (בב"ק דף ס' ע"א) כי תצא אש ומצאה קוצים (שמות כב ה), עיין שם. והיינו אמרו מדוע לא יבער הסנה, (ואין זה סותר למה שאמר הראיני נא את כבודך, שנראה שרצה להמשיך חסד ורחמים, כי הכל הולך למקום אחד שהיה רצונו רק לעשות נחת רוח לפניו ית"ש ולמלא רצונו שרוצה להטיב בתכלית הטבה, והרשעים הם המעכבים, על כן בקש שיוסר המעכב, והבן). והשיב לו יתברך מן יקירי דאית לי בגוויה, והבן.

או יאמר על פי דאיתא בספרים קדושים על המדרש (שהש"ר פ"ב), בפסוק (שיר השירים ב ג) כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצילו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי. ואיתא במדרש מה התפוח אין לו צל והכל בורחים ממנו מלישב תחתיו, כך ברחו כל האומות מהקב"ה בשעת מתן תורה, אבל אני בצילו חמדתי וישבתי, עד כאן דברי המדרש. ותמהו דמה ענין זה שלא ירצו האומות לקבל התורה, לתפוח שאין לו צל, הלא השי"ת יש לו צל ומגין כאמור בצילו חמדתי וישבתי, רק שלא רצו האומות לקבל עליהם עול תורה, ומה ענין זה לתפוח שאין לו צל. וישבתי על פי המדרש ה' צלך (תהלים קכא ה), מה הצל כשהוא שוחק, הצל שוחק כנגדו, וכשהוא בוכה, הצל בוכה כנגדו, כך הקב"ה בבחינת צל, עיין שם. והכונה כי זה עיקר עבודתינו ותורתינו וכל פרטי מעשינו מקטון ועד גדול באיתערותא דלתתא, ככה איתער לעילא, ולכך כתיב ה' צלך, צלך דייקא, לישראל הוא כצל לפי שהם חלק אלקי ממעל, ובהתנועע הענף מתנענע השורש, לכך מעורר ישראל דוגמתם למעלה. מה שאין כן האומות כי אין להם רק נפש מעולם הגלגלים, ואין להם שורש למעלה, לכך אינם פועלים בהתעוררותן. על פי זה מבואר המדרש מה התפוח כו', והבן עיין בספר אור המאיר פרשת נצבים שהוא ביאר המדרש הנ"ל כן, עיין שם ודפח"ח. וכתב עוד, דכל זה עתה קודם ביאת המשיח, אבל לעתיד לבוא כתיב (צפניה ג ט) אז אהפוך אל עמים שפה ברורה יחד לקרא בשם ה', אם כן יהיה גם להם צל, אבל ודאי גם אז יהיה הפרש גדול בין ישראל ובין אומות העולם, עד כאן דבריו הצריך לענינינו פה. אבל אינינו מפרש כלל בפסוק (דברים כט ט) אתם נצבים על פי זה, רק רמז כי אתם נצבים היום, ר"ת אנה, מרומז על אנה פנה דודך ונבקשנו עמך (שיר השירים ו א), עיין עליו. והוא דחוק במ"כ, אבל אני פירשתי גוף הפסוק אתם נצבים כו'. והנה מ"ש דגם אז יש הפרש בין ישראל לבין אומות העולם, הוא מפורש בגמרא במסכת קידושין (דף ע' ע"ב) אמר רבה בר רב הונא, זו מעלה יתירה יש בין ישראל לגרים כו', עיין שם. ומבואר מזה דאז לא יהיה צריכין ישראל להתעררותא דלתתא כלל, ומעלה זו שיש עתה לישראל יהיה אז לגרים. ונקדים עוד דתיבת לפניו, או לפני, הוא על אחד משני פנים, או שעומד לפניו ורואה אותו, או קודם לו, כמו לפניו לא היה כן כו' (שמות י יד). ועוד נקדים כי היום מורה על עולם הזה, כמו שדרשו חז"ל (עירובין כ"ב ע"א) בפסוק (דברים ז יא) היום לעשותם, היום בעולם הזה לעשותם, ומחר לעולם הבא לקבל שכרן, עד כאן. ונקדים דגם בישראל יש מעלות ומדרגות רבות בעניני התעוררות למעלה, כי כל אחד מעורר על פי ערכו, אבל גם הגרוע בישראל מעורר למעלה כל זמן שאינו נבדל מכלל ישראל כמו מסור ואפיקורס ח"ו. ועל פי זה פירשתי הפסוק אתם נצבים היום, אתם דייקא, אבל אומות העולם כלל וכלל לא, והיינו היום בעולם הזה אתם דייקא, אבל בעולם הבא לעתיד לבוא אלו שיתגיירו, גם להם יהיה גם כן התעוררות באיתערותא דלעילא, אבל בעולם הזה רק כולכם אפילו הגרוע שבכם לפני ה', ר"ל כי לפניו וקודם לו שאתם מתחילין באיתערותא דלתתא, ואחר כך ד' צלך באיתערותא דלעילא, ומכל מקום כל אחד לפי ערכו, והיינו ראשיכם כו' כל איש ישראל כל אחד לפי מדרגתו. והיינו היום שהוא בעולם הזה, אבל לעתיד לבוא שאז יהיה מעלה זו גם להגרים באיתערותא דלתתא, יהיה לישראל מעלה עליונה שלא יהיו צריכים לאיתערותא דלתתא כלל, כי ישפיע להם בתמידות התעוררות מלעילא כדברי רבה בר רב הונא (קידושין דף ע' ע"ב), ואז יתקיים אחרי ה' אלקיכם תלכו (דברים יג ה). ובזה פירשתי הפסוק (סוף פרשת קדושים, ויקרא כ כו) ואבדיל אתכם כו', שתמיד יש הבדל, אומות העולם אינם פועלים עכשיו כלל, ולעתיד לבא יהיה ההבדל להיות לי בלי ממוצע, כי התעוררות דלתתא הוא ממוצע, כמבואר בחו"מ (בב"י סימן ר"ז מחו' י"ז) דאתה, או לי, ממעט אחרים כנ"ל.

וזהו המתנה טובה דשבת שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל אות ביני וביניכם כי אני ה' מקדשכם ולא עשה כן לכל גוי. ולאדם שטוב כר' פנחס בן יאיר שמטעימין לו מפרי מעשיו דעולם הבא בעולם הזה. זוכה לשפע קדושה זו תמיד על ידי שכבר התקדש עצמו מלמטה בכל יכולתו שיהיו כל אכילותיו והנאותיו קודש לה' וזה היה עסקו בפדיון שבוים. כי עיקר ההבדלה בין ישראל לעמים הוא על ידי הקדושה, שהם היפוך הקדושה. וכמו שאומרים בסדר הבדלות המבדיל בין קודש לחול וכו' ובין ישראל לעמים והוא עצמו ההבדלה דבין יום השביעי לששת ימי המעשה ובין אור לחושך והתחלת הכל ועיקרם הוא ההבדלה דבין קודש לחול שזהו עיקר כל ההבדלים שזה מסטרא דקדושה ושייך להשם יתברך דקדוש אני ה' ודבק בו וזה מסטרא דמסאבא. וזה כל עיקר לשון קדושה כהקדש דכולי עלמא בדילי מיניה כמו שאמרו פסחים ו' א' וכן קדושי אשה דאסר לה אכולי עלמא כהקדש כמו שאמרו קדושין ב' ב' ובתוספות שם דפשטיה לשון הזמנה ויחוד לו. והא בהא תליא דעל ידי זה שמיוחדת לו היא מובדלת מאחרים. וכן הקדש המיוחד לשמים ובדיל מכולי עלמא, וכן ישראל קודש לה' ועל ידי זה בדולים מכל העמים. ומקרא מפורש הוא בסוף פרשת קדושים והייתם לי קדושים ואבדיל אתכם מן העמים וגו' דעל ידי זה הוא ההבדלה. ובתורת כהנים שם, ומביאו רש"י שם, אם מובדלים אתם וכו' ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחביריו וכו'. ואף על פי שלשון הכתוב ואבדיל, שהשם יתברך הוא המבדיל, ולא אמר בלשון ציווי שתבדילו עצמיכם וכן רבותינו ז"ל דייקו לישנא אם מובדלים משמע מעצמו דלא אמר מבדילים אתם עצמכם מן העמים מכל מקום שייך על זה עונש אם לאו, כי השם יתברך מוכן תמיד להבדילם להיות לו כי יעקב בחר לו וגו' ואין להקשות ואתם תהיו לי וגו' וגוי קדוש ונאמר כי לי בני ישראל וגו'. וכל מקום שנאמר לי, אין זז בעולם הזה ובעולם הבא כמו שאמרו בויקרא רבה פרשה ב'. אבל מכל מקום בעולם הזה שהוא עולם המעשה וזמן הטורח דערב שבת להכין לשבת שנמסר בחירת ההשתדלות לאדם צריך התחלת ההתקדשות מלמטה דוהייתם לי קדושים שפירש בתורת כהנים שם, מה אני קדוש וכו' שהוא ההשתדלות להגיע לתכלית שלימות הקדושה עד ההתדמות לקדושתו יתברך כביכול כפי האפשר בכח אנושי, ועל ידי זה השם יתברך מקדש מלמעלה ומבדיל מכל מיני טומאה ורע שאין לו שייכות ושום נגיעה להם כלל, וממילא אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בהם. שאין השליטה אלא על דבר שיש לו שייכות עמו ולא על דרך הנבדל ממנו, וכל שליטת העמים הוא על ידי הסתלקות הכרת הקדושה דישראל בפרט. ועל כן על ידי שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, בא מלך ערד וישב ממנו שבי כמו שאמרו ראש השנה ג' ריש ע"א. כי אהרן ע"ה הוא היה הנבדל מישראל להקדישו קודש קדשים שבו היה תוקף התגלות תכלית הקדושה וההבדלה שאפשר להתגלות בעולם הזה. דעל כן הוא היה הנכנס לבית קודש קדשים מקום שנאמר וכל אדם לא יהיה וגו' שדרשו רבותינו ז"ל בירושלמי דיומא אפילו אותן שדמות פניהם פני אדם. כי יש קדושה שלמעלה מקדושת המלאכים שהם אין יכולים להגיע שם. רק הצדיקים שמחיצתן לפנים ממאלכי השרת. וישראל הם גוי אחד, כולם קומה שלימה, אלא שכמו שיש בקומת אדם איברים ראשיים שבהם תוקף חיות יותר, כלב שהוא מקור החיות. וכן שאר איברים הם מדריגות מדריגות דיש איברים שעיקר חיות תלוי בהם כמוח וריאה וכדומה. ויש שמעט חיות תלוי בהם ככבד שכשר בנקיבה ואין מטריף ומסלק חיות אלא בנטילה עד שלא ישאר כזית במקום מרה וחיותא. ויש שאפילו בנטילתם וחסרונם לגמרי אין מזיק לחיות רק בלקות ככליות, ויש שאין נוגע לחיות כלל רק מכל מקום מכאיב הרבה לגוף ומוליד חליים רעים. ויש שאין מכאיב גם כן אלא מעט וזמן מועט, כמכות בחיצונות הגוף ובאיברים חיצונים. ויש שאפילו כאב גמור אין מרגיש בהם הם כעין מותרות כצפרנים ושערות וכדומה כמה מיני מדריגות והכל מכלל הקומה שגם הצפורן נקראת צפורן אדם, והוא חלק מגוף ועצם האדם, והכל מקבל חיות מהלב שממנו תוצאות החיים. וכפי החיות הנשפע מהלב כך חיות כל האיברים וכלל הקומה.