חסידות על יואל א:ג

והש"י ברא את האדם שיצטרך אכילה לקיום החיים שהוא חיות הקדושה והיה בהאכילה קדושה. ובתחלת הבריאה היה מזון האדם מפירות האילן כמה שנאמר ויטע וגו' וישם שם את האדם ונטיעה הוא באילנות וכמה שנאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. ומה שנאמר נתתי לכם את כל עשב וגו' ואת כל העץ אשר בו פרי עץ וגו' לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ וגו' אין הכונה הכל לכולם רק פרי העץ לאדם ועשב השדה לבע"ח תדע דאחר החטא בקללות נאמר לו ואכלת את עשב השדה וא' (פסחים קיח.) דזלגו עיניו דמעות אני וחמורי נאכל באבוס אחד וא"ל בזעת אפך וגו'. ואז נתקללו פירות האילן ועתיד להחזירן לתיקונן כמ"ש (ב"ר פ' יב). ובעצרת על פירות האילן (כמ"ש ר"ה טז.) כי במתן תורה נעשה חירות ממה"מ ומיצר הרע שהכל א' (כמ"ש ב"ב טז.) וחזר להיות כקודם החטא ונתקנים הפירות. ובשבט הוא על ידי היסורין ע"ד שנ' הכרתי גוים וגו' תראי אותי תקחי מוסר ונאמר במכות מצרים אשר יגורת מפניהם. ועל ידי זה היה רפואה לישראל וזהו שבטך ומשענתך שע"י השבט זוכין למשענת שהוא דברי תורה (כמ"ש חגיגה יד.). והנה אדם הראשון קודם הקלקול היה עסקו רק בדברי תורה כי נברא בבחירה לבחור רק בטוב. ופרנסתו מזומנת בלא שום יגיעה דעצי הגן נתנו פרים וחטים גם כן היו גדלים באילן וכמ"ש (ברכות מ.) דאיכא למ"ד דאילן שאכל ממנו אדם הראשון חטה היה ורש"י כ' (ר"ה טז סע"א) דמש"ה א' הביאו שתי הלחם בעצרת שיתברכו פירות האילן. ואז הוציאו האילנות גלוסקאות כמו לעתיד שעתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות כו' (כמ"ש שבת ל :) ולא היה נצרך אף טורח דטחינה ואפייה. ואיתא בתוק"ז (תי' כ"ד) ובתיקונים שבסוף זוה"ח (דף קז ב) דכלא קשוט מ"ד חטה ומ"ד תאנה ומ"ד גפן ולא הוו חולקין במילוליהו ע"ש והיינו שהיה כח עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע בכל עצי הגן והמחלוקת הוא רק במה תחלת הקלקול (ונת' בראשית מא' ח' ע"ש) ואחר הקלקול שניתן הכל תחת הבחירה לבחור בטוב ובהיפך נאמר לו בזעת אפך וגו' שיצטרך יגיעה ועבודה בדרך ארץ להיות לו לסייעתא להיות משכחת עוון ולבחור בחיים ובטוב. ואיתא מהאריז"ל דהנפשות מדור המבול נשתעבדו במצרים וגם נפש משה רבינו ע"ה היה בדור המבול וכמו שנרמז בגמרא (חולין קלט :) משה מה"ת בשג"ם גימט' משה ועל זה מרמז כי מן המים משיתוהו ממימי המבול. דמקלקול אדם הראשון נעשה הערבוב גם בנפשות וגלות מצרים היה להפריד הרע מהטוב ונתקנו אז נפשות דור המבול. וידוע דחטא דור המבול היה בתאוה ועיקר תאוה בלב ועל זה נאמר מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים והמכות שהיה נגוף לממצרים ורפוא לישראל כשנ"ת כ"פ וסדר המכות מתתא לעילא והיה מכת ארבה נגד בינה לבא. וכ' במכת ארבה ולמען תספר וגו' וכ' ביואל גם כן לבניכם ספרו וגו' מרמז שנתקנו ישראל בפנימיות הלב לדורות. וכן נאמר ביואל ואת הצפוני וגו' דקאי לפשוטו על הארבה ובגמרא (סוכה נב.) צפוני זה יצר הרע שצפון בלבו של אדם (ונת' בא סו' מא' ב) ולזה היה מכת ארבה בחודש שבט שיתוקן פנימיות הלב מתאות גשמיות וזה מרמז המליך אות צ' בלעיטה שהצדיק מתקן בראשית עבודתו תאות אכילה כש"נ צדיק אוכל לשובע נפשו רק להחיות את נפשו בלא שום תאוה. וחודש שבט זמן תיקון האכילה מתאוה. ואחר כך בחדש אדר מכת חשך נגד חכמה מוחא ואז הוא מחיית עמלק ומרמז נגד משיח בן יוסף שאין עמלק נופל אלא ביד בניה של רחל (כמ"ש פסיק' רבתי פ' יב) ושבט הוא ההכנה למחיית עמלק ואמרנו שלכך המצוה בפורים לעשות סעודה ולשתות כי כבר נתקן ענין אכילה ונמחה זכר עמלק על ידי צדיק האוכל לשובע נפשו. ומסמך גאולה לגאולה (מגילה ו סע"ב) היינו גאולת מחיית עמלק לפסח וחודש ניסן שמרמז על משיח בן דוד כ"ע איהו כתר מלכות ובמדת כ"ע נגאלו ישראל ממצרים בניסן ובו עתידין להגאל. ובעצרת זמן מתן תורה שנתקן קלקול אדם הראשון שהיה חירות מיצר הרע מקריבין שתי הלחם שיתברכו פירות האילן דחטים גם כן מין אילן כמ"ד דעץ הדעת חטה היה (כמ"ש רש"י ר"ה טז.) ומרמז שעל ידי התורה נתקן ונחשב כמו קודם הקלקול. ובשבט לב"ש מר"ח ולב"ה מט"ו בו שנתמלא הסיהרא מפגימתה שנתקן ענין תאות אכילה הוא ר"ה לאילן ואנחנו מברכין על הפירות להכניס בהם ברכה וקדושה. ובסוף סוטה הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח ובגמ' שם דאמר מורחינא ריחא דחינוניתא ואמר לו בני טהרה יש בך והוא טהרת הלב מתאות וכמ"ש דוד המלך ע"ה במזמור כאשר בא וגו' לב טהור ברא לי ונאמר יראת ה' טהורה ויראה מציל מתאות כש"נ רק אין יראת וגו' ונאמר והריחו ביראת ה' דעל ידי יראה זוכין לחוש הריח והיינו על ידי הטהרה וא' (עירובין כא :) הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא וממ"ש בחורי מבואר דר"ל חטאי התאות שמצוי בילדות ומי שנקי מזה מריח ריח טוב:

והנה מכות בכורות היה כנגד ראשית דקליפה שהוא כנגד כ"ע. שאז נתבררו ישראל שנקראו בני בכורי ישראל שקשורים בראשית המחשבה בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. ומכה הט' הוא הוצאת מדה ט' דקדושה מהקליפה והוא מדת חכמה שהוא מאמר דיהי אור כידוע. ועל כן לכל בני ישראל היה אור במושבותם שנתגלה האור אז. ולהם היה על ידי זה חושך. וישראל יצאו מהקליפה והשיגו האור. אך מה ענין מכת ארבה נגד מדת בינה. הענין דכל הבע"ח יש להם אותיות מכ"ב אותיות. דאדם המדבר יש לומר כל הכ"ב אותיות והבע"ח יש לומר לכל אחד אותיות מיוחדים כמו שמצינו (יומא כ :) קריאת הגבר כו' קרא תרנגולא דקריאת התרנגול נקרא קרא מפני שמוציא אותיות ק"ר כידוע. וכן הברת עוף רחם שרקרק (כמ"ש חולין סג. ופירש"י) וכן נקרא צפצוף עופות על שם שנמנע מהם כמו ציף ציף ונמסר להם אותיות צ"ף. ושמעתי מרבי' ה' זצוק"ל שאמר בשם רב קדוש א' שהברת הארבה ס"ס. והנה באות ס' אי' בזוה"ק (ח"ב קכז א) אפריון דא היכלא דלתתא דלית ביה סמך עד דאתמשך מגו היכלא עלאה והיינו כמ"ש (ברכות ד :) אפ"ה חזר דוד וסמכן ברוה"ק שנ' סומך ה' לכל הנופלים וכ"כ בזה"ק (ח"א ג רע"א) על אות ס' אנת צריך לאתרך וכו' דאינון נפילין הואיל ואינון סמיכין עלך כו' דבעוה"ז השכינה כבי' נק' סוכת דוד הנופלת ועל כן קרי למשיח בר נפלי (כמ"ש סנהדרין צו סע"ב) וזה דלית ביה סמך עד דאתמשך מגו היכלא עלאה שהוא בינה. ואיתא בזוה"ק שם בשעתא דסתים ואתגניז בגויה גו נהורא עלאה וכו' דא סמ"ך וכו' ובשעתא דהדרא ויתבא רביעא על בנין לתתא לינקא לון כדין איהי קיימא בדיוקנא וכו' והיינו ס"מ שבאפרסמון ואף דשם מ' פתוחה הוא מפני שהוא באמצע תיבה. וס"מ עולה מאה. והיינו שהוא כלול מעשר פעמים י'. ועל כן נקרא הס' היכלא עלאה שהוא בינה שהוא גם כן מכ"ע ע"י הדעת שמחבר חו"ב והדעת פנימיות הכתר כידוע. וכנגדו בקליפה הארבה שהאות ס' שהוא בינה ניתן להברתו וכאמור. וזש"נ בא אל פרעה דעייל ליה קב"ה למשה אדרין בתר אדרין הייכו לפנימיות הלב שלו. כי אני הכבדתי את לבו. שבודאי ע"י מכה א' היה מוציא את ישראל אם היה רצון השי"ת. רק שהוצרכו המכות כדי להוציא את ישראל מעשר כתרין דמסאבו ולהכניסם לקדושת העשר מדות הק' כמו שאמרנו. במה שנאמר נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל. ואמר למען שתי אותתי אלה בקרבו רמז לו על מכת הארבה שהוא נגד בינה לבא והוא בקרבו. וכן נרמז במה שנאמר ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו' והוא עפ"י מה ששמעתי מרה"ק זצוק"ל שאמר שהבנים הם מעמקי הלב של האב וכ"כ הרמ"ע שנפש האב מזל לבן והיינו שורש החיים. וזש"נ ולמען תספר וגו' שע"י הארבה יזכו למדת בינה לבא ויזכו לקביעת הקדושה לדורות למען תספר וגו'. ובזה רמז לו למכת ארבה שכנגד בינה לבא. וכן נאמר ביואל ואת הצפוני ארחיק מעליכם דלפשוטו קאי על הארבה ובגמ' (סוכה נב.) יואל קראו צפוני ודרשו צפוני זה יצר הרע שצפון ועומד בלבו של אדם. והיינו בחדרי לבו בנסתרות וזש"נ אותותי אלה בקרבו דייקא. ובמ"ר איתא עמה שנאמר ולמען תספר וגו' זו מכת הארבה כמה דתימא עליה לבניכם ספרו. והיינו דביואל ג"כ כ' על הארבה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר. והוא ג"כ מטעם הנז' שהבנים מעמקי הלב של האב. והוא רומז נגד ארבה שהוא בקליפה נגד אות ס' ובחינת בינה לבא וזש"נ למשה כאן בא אל פרעה דעייל ליה אדרין בתר אדרין למעמקי הלב שלו. וע"י מכות ארבה וחושך שכנגד מדה ח' ומדה ט' יצאו ישראל מהקליפות מכל כחות שבהשגת אדם ועוד נשאר השורש שאז יצאו לגמרי והוא במכות בכורות שאז נתבררו ישראל שקשורים בראשית המחשבה:

מדרש (שמו"ר פי"ג ד') ולמען תספר באזני בנך (שמות י ב). גלה הקב"ה למשה מה מכה יביא עליהן, וכתב משה ברמז ולמען תספר באזני בנך זו מדת הארבה, כמא דתימא (יואל א ג) עליה לבניכם ספרו, עכ"ל. והנה הדבר סתום וחתום, וכי סלקא דעתך אשר משה ישנה ח"ו ממאמרו ית"ש ויכתוב ברמז. וגם מה הוא הרמז. אך הוא גילה הקב"ה למשה מה מכה יביא עליהן, לא אמר איזה מכה יביא, רק מה מכה וכו' היינו מאיזה בחינה, וכבר הגיע זמן יציאת המכה מבינה דמלכות, "ובינה הוא בחינת מבין דבר מתוך דבר, וכתבה משה (בציווייו ית"ש) ברמז למען תספר באזני בנך וכו', וכנגד ארבעה בנים דיברה תורה (הגדה של פסח), וד' פעמים ב"ן בגימטריא "ארבה, וכן הוא ביואל במכת ארבה עליה לבניכם ספרו, ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר, הרי הם ד' דורות ד' פעמים ב"ן גימטריא "ארבה, והדבר הזה עמוק בחכמה הורה הש"י בזה שסיפור לבנים בכל דור מוכרח להיות הבנת דבר מתוך דבר, כי בהתבונן בכל פעם ימצא ענין חדש מפלאות תמים דעים ויבין דבר מתוך דבר, ונרמז הדבר במכה זו שיצאה מבינה הוא בחינת הבנת דבר מתוך דבר: