וְֽאֶת־הַצְּפוֹנִ֞י אַרְחִ֣יק מֵעֲלֵיכֶ֗ם וְהִדַּחְתִּיו֮ אֶל־אֶ֣רֶץ צִיָּ֣ה וּשְׁמָמָה֒ אֶת־פָּנָ֗יו אֶל־הַיָּם֙ הַקַּדְמֹנִ֔י וְסֹפ֖וֹ אֶל־הַיָּ֣ם הָאַֽחֲר֑וֹן וְעָלָ֣ה בָאְשׁ֗וֹ וְתַ֙עַל֙ צַחֲנָת֔וֹ כִּ֥י הִגְדִּ֖יל לַעֲשֽׂוֹת׃
פרי צדיק
והש"י ברא את האדם שיצטרך אכילה לקיום החיים שהוא חיות הקדושה והיה בהאכילה קדושה. ובתחלת הבריאה היה מזון האדם מפירות האילן כמה שנאמר ויטע וגו' וישם שם את האדם ונטיעה הוא באילנות וכמה שנאמר מכל עץ הגן אכל תאכל. ומה שנאמר נתתי לכם את כל עשב וגו' ואת כל העץ אשר בו פרי עץ וגו' לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ וגו' אין הכונה הכל לכולם רק פרי העץ לאדם ועשב השדה לבע"ח תדע דאחר החטא בקללות נאמר לו ואכלת את עשב השדה וא' (פסחים קיח.) דזלגו עיניו דמעות אני וחמורי נאכל באבוס אחד וא"ל בזעת אפך וגו'. ואז נתקללו פירות האילן ועתיד להחזירן לתיקונן כמ"ש (ב"ר פ' יב). ובעצרת על פירות האילן (כמ"ש ר"ה טז.) כי במתן תורה נעשה חירות ממה"מ ומיצר הרע שהכל א' (כמ"ש ב"ב טז.) וחזר להיות כקודם החטא ונתקנים הפירות. ובשבט הוא על ידי היסורין ע"ד שנ' הכרתי גוים וגו' תראי אותי תקחי מוסר ונאמר במכות מצרים אשר יגורת מפניהם. ועל ידי זה היה רפואה לישראל וזהו שבטך ומשענתך שע"י השבט זוכין למשענת שהוא דברי תורה (כמ"ש חגיגה יד.). והנה אדם הראשון קודם הקלקול היה עסקו רק בדברי תורה כי נברא בבחירה לבחור רק בטוב. ופרנסתו מזומנת בלא שום יגיעה דעצי הגן נתנו פרים וחטים גם כן היו גדלים באילן וכמ"ש (ברכות מ.) דאיכא למ"ד דאילן שאכל ממנו אדם הראשון חטה היה ורש"י כ' (ר"ה טז סע"א) דמש"ה א' הביאו שתי הלחם בעצרת שיתברכו פירות האילן. ואז הוציאו האילנות גלוסקאות כמו לעתיד שעתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות כו' (כמ"ש שבת ל :) ולא היה נצרך אף טורח דטחינה ואפייה. ואיתא בתוק"ז (תי' כ"ד) ובתיקונים שבסוף זוה"ח (דף קז ב) דכלא קשוט מ"ד חטה ומ"ד תאנה ומ"ד גפן ולא הוו חולקין במילוליהו ע"ש והיינו שהיה כח עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע בכל עצי הגן והמחלוקת הוא רק במה תחלת הקלקול (ונת' בראשית מא' ח' ע"ש) ואחר הקלקול שניתן הכל תחת הבחירה לבחור בטוב ובהיפך נאמר לו בזעת אפך וגו' שיצטרך יגיעה ועבודה בדרך ארץ להיות לו לסייעתא להיות משכחת עוון ולבחור בחיים ובטוב. ואיתא מהאריז"ל דהנפשות מדור המבול נשתעבדו במצרים וגם נפש משה רבינו ע"ה היה בדור המבול וכמו שנרמז בגמרא (חולין קלט :) משה מה"ת בשג"ם גימט' משה ועל זה מרמז כי מן המים משיתוהו ממימי המבול. דמקלקול אדם הראשון נעשה הערבוב גם בנפשות וגלות מצרים היה להפריד הרע מהטוב ונתקנו אז נפשות דור המבול. וידוע דחטא דור המבול היה בתאוה ועיקר תאוה בלב ועל זה נאמר מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים והמכות שהיה נגוף לממצרים ורפוא לישראל כשנ"ת כ"פ וסדר המכות מתתא לעילא והיה מכת ארבה נגד בינה לבא. וכ' במכת ארבה ולמען תספר וגו' וכ' ביואל גם כן לבניכם ספרו וגו' מרמז שנתקנו ישראל בפנימיות הלב לדורות. וכן נאמר ביואל ואת הצפוני וגו' דקאי לפשוטו על הארבה ובגמרא (סוכה נב.) צפוני זה יצר הרע שצפון בלבו של אדם (ונת' בא סו' מא' ב) ולזה היה מכת ארבה בחודש שבט שיתוקן פנימיות הלב מתאות גשמיות וזה מרמז המליך אות צ' בלעיטה שהצדיק מתקן בראשית עבודתו תאות אכילה כש"נ צדיק אוכל לשובע נפשו רק להחיות את נפשו בלא שום תאוה. וחודש שבט זמן תיקון האכילה מתאוה. ואחר כך בחדש אדר מכת חשך נגד חכמה מוחא ואז הוא מחיית עמלק ומרמז נגד משיח בן יוסף שאין עמלק נופל אלא ביד בניה של רחל (כמ"ש פסיק' רבתי פ' יב) ושבט הוא ההכנה למחיית עמלק ואמרנו שלכך המצוה בפורים לעשות סעודה ולשתות כי כבר נתקן ענין אכילה ונמחה זכר עמלק על ידי צדיק האוכל לשובע נפשו. ומסמך גאולה לגאולה (מגילה ו סע"ב) היינו גאולת מחיית עמלק לפסח וחודש ניסן שמרמז על משיח בן דוד כ"ע איהו כתר מלכות ובמדת כ"ע נגאלו ישראל ממצרים בניסן ובו עתידין להגאל. ובעצרת זמן מתן תורה שנתקן קלקול אדם הראשון שהיה חירות מיצר הרע מקריבין שתי הלחם שיתברכו פירות האילן דחטים גם כן מין אילן כמ"ד דעץ הדעת חטה היה (כמ"ש רש"י ר"ה טז.) ומרמז שעל ידי התורה נתקן ונחשב כמו קודם הקלקול. ובשבט לב"ש מר"ח ולב"ה מט"ו בו שנתמלא הסיהרא מפגימתה שנתקן ענין תאות אכילה הוא ר"ה לאילן ואנחנו מברכין על הפירות להכניס בהם ברכה וקדושה. ובסוף סוטה הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח ובגמ' שם דאמר מורחינא ריחא דחינוניתא ואמר לו בני טהרה יש בך והוא טהרת הלב מתאות וכמ"ש דוד המלך ע"ה במזמור כאשר בא וגו' לב טהור ברא לי ונאמר יראת ה' טהורה ויראה מציל מתאות כש"נ רק אין יראת וגו' ונאמר והריחו ביראת ה' דעל ידי יראה זוכין לחוש הריח והיינו על ידי הטהרה וא' (עירובין כא :) הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא וממ"ש בחורי מבואר דר"ל חטאי התאות שמצוי בילדות ומי שנקי מזה מריח ריח טוב:
ליקוטי מוהר"ן
וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרָא כְּרָךְ גָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוכה נב): כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת – שֶׁהוּא כָּרוּךְ תָּמִיד אַחַר גְּדוֹלֵי הַדּוֹר בְּיוֹתֵר מִשְּׁאָר אֲנָשִׁים, שֶׁהוּא בּוֹנֵה בִּנְיָנוֹ עַל זֶה הַשֵּׂכֶל הַחִיצוֹנִי:
אגרא דכלה
עלה במחשבה. לכאורה איני יודע לשון רש"י ז"ל והוא מרז"ל (ב"ר פי"ב ט"ו) על"ה במחשבה, דהוה ליה למימר היה במחשבה. והנ"ל דהנה יקשה כיון דאי אפשר להתקיים במדת הדין, למה היה גם המחשבה במדת הדין. והנראה כי מדרך הטוב להטיב לברואיו, ואלו היה באפשר להתנהג במדת הדין, היה השכר ביתר שאת ועוז כנודע מעלת הזהב על הכסף, וכן לעתיד לבא במהרה בימינו כשיתבטל יצר הרע מן העולם, יהיה הנהגת מדת הדין במעלה יותר על מדת הרחמים, ויהיו הלויים במעלה על הכהנים, ובאם שלא היה במחשבתו של בעל הרצון לברוא במדת הדין, אז לא היה באפשרי אפילו לעתיד שיהיה התענוג הנצחיי הזה. מה שאין כן על פי מחשבתו של בעל הרחמים, סוף מעשה במחשבה תחלה יהיה כן לעתיד, כמ"ש (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנ"ת ליראיך לשון צפו"ן. מה שאין כן בעת צפון תפתח הרעה וכו' (ירמיה א יד), על כן יהיה זה לעתיד ואת הצפונ"י ארחיק מעליכם (יואל ב כ), וישתארו דינים קדושים ויזכו כל ישראל לרב טוב הצפון. וזה שאמרו רז"ל עלה במחשבה, שבאמת זה עליה גדולה להעולם במה שהיה במחשבתו של בעל הרחמים לברוא במדת הדין, על ידי זה יהיה לעתיד במהרה בימינו סוף מעשה במחשבה תחלה, ויזכו לרב טוב הצפון, והבן היטב כעת גם מ"ש לעיל על תיבת שבתחל"ה. ובזה תבין גם כן והקדים מדת הרחמים, שמדת הרחמים קדימה יש לו בזמן עד ביאת המשיח ותחיית המתים, מה שאין כן אחר כך כשיקויים ואת הצפונ"י ארחיק מעליכם, יקוים מה רב טובך אשר צפנ"ת ליראיך, ותבין מעט מזעיר מ"ש בזוהר הק' (ח"א ג' ע"א) טוב"ך גני"ז בגוו"ך, ויראתי בפצותי פי: