רְבָבָ֗ה כְּצֶ֤מַח הַשָּׂדֶה֙ נְתַתִּ֔יךְ וַתִּרְבִּי֙ וַֽתִּגְדְּלִ֔י וַתָּבֹ֖אִי בַּעֲדִ֣י עֲדָיִ֑ים שָׁדַ֤יִם נָכֹ֙נוּ֙ וּשְׂעָרֵ֣ךְ צִמֵּ֔חַ וְאַ֖תְּ עֵרֹ֥ם וְעֶרְיָֽה׃
ערבי נחל
כך הנשמה יש לה ביטול מציאות מפני פחד ה' ומהדר גאונו ולא תוכל עשות שום מצוה ועסק תורה אלא מיד תחזור לבית אביה כנעוריה, והיצר הרע שהוא חיות השני המלבישו הוא מונעו בעת עשותו המצוה או התורה מליפחד כ"כ, וכך נלחמים כל ימיהם זה בורח וזה מונע וע"י מלחמה זו נעשה כל התועלת, כי המצוה נגמר כראוי לה מצד היצר הרע שיש לו מציאות ונעשית ביראת ה' מצד הנשמה שהוא היצר טוב שיש לו ביטול מציאות, וכשם שאלולא היצר טוב אין במעשה האדם ממש בהיותו בלי יראת ה', כך אלולא היצר הרע לא היה תועלת של כלום, שלא היה שום מצוה נעשית ולא שום עסק התורה כי היה בטל מיד ממציאות כמשל האומן הראשון שכתבתי, ולכן מאד זה היצר הרע, ועמ"ש במ"א עיין פ' נצבים דרוש המדבר בגנות הגאוה, ודרוש לבנין בה"כ, ובפ' בהר מענין זה שחיות האדם כלול ממציאות וביטול מציאות יחד, ולטעם זה ארז"ל כי אתם המעט שישראל מוטבע בהן טבע שכל עוד יותר ישפיע לו הש"י גדולה יותר יהיה שפל בדעתו כי יותר מה שנשמתו גבוה יש לה ביטול מציאות יותר. וביארנו שם עפ"ז פסוק (תהילים ק, ג) הוא עשנו ולוא אנחנו עמו בקרי וכתיב ופסוק (יחזקאל טז, ז) רבבה כצמח השדה כו' ע"ש באורך, ולטעם זה ארז"ל (סוכה נ"ב.) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, כי כל עוד שנשמתו גדולה צריך גם המנוע להיות גדול יותר ויותר בכדי שלא יתגבר הנשמה על מונעה ותשוב לבית אביה, והבן.
ערבי נחל
וזהו שהוכיח ה' את ישראל (יחזקאל טז, ז) רבבה כצמח השדה נתתיך, ר"ל הגדולה שלך נתתי כענין גדלות צמח השדה שאי אפשר שתתגדל זולת ע"י ביטול מציאות, אבל אתה לא כך עשית, אלא ותרבי, כשרציתי שיהיה לך גדלות ומעלה, ותגדלי בעדי עדיים, הם תכשיטין, שדים נכונו, הוא אכילה ושתיה והתעבות הגוף. ושערך צמח, נודע כי שערות מורים על מותרות, ור"ל ענין מותרות העושר, ולכן ואת ערום ועריה, אין בך שום מעלה וצמיחה כי מאן דאיהו רב איהו זעיר ועיקר צמיחתך הוא כענין צמח השדה כאמור, והבן היטב.
מאור עינים
שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו, הענין הוא שאמרו רז״ל שעל הים היה קטרוג אלו ואלו עובדי עבודה זרה וכי אפשר שהיו ישראל עובדי עבודה זרה ח״ו אז אך שהיו ישראל משוקעים בנ׳ שערי טומאה בין הקליפות והיו בקטנות הדעת ולא היו יכולין לבא אל השם יתברך והוציאם השם יתברך משם ובאו לגדלות וזהו (יחזקאל ט״ז, ז׳) ותרבי ותגדלי שבאת לגדלות המוחין וזהו בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל דיש שני מיני גלות דהיינו גלות כללי והוא גלות כלל ישראל בין האומות ויש גם כן גלות פרטי דהיינו אצל כל אחד מישראל שהנשמה בגלות אצל היצר הרע והנה זה כלל גדול שבכל זמן מהזמנים נעשה תמיד כשבא הזמן ההוא בכל שנה נעשה כמו שהיה בפעם ראשון ולכן אנו מברכין שהגיענו לזמן הזה וזהו בניסן נגאלו ויצאו מקטנות לגדלות ובניסן עתידין ליגאל דהיינו בכל שנה ושנה כשבא אותו הזמן יכול לצאת מקטנות לגדלות כמו בפעם הראשון: