וְהִנֵּ֣ה שִׁשָּׁ֣ה אֲנָשִׁ֡ים בָּאִ֣ים ׀ מִדֶּרֶךְ־שַׁ֨עַר הָעֶלְי֜וֹן אֲשֶׁ֣ר ׀ מָפְנֶ֣ה צָפ֗וֹנָה וְאִ֨ישׁ כְּלִ֤י מַפָּצוֹ֙ בְּיָד֔וֹ וְאִישׁ־אֶחָ֤ד בְּתוֹכָם֙ לָבֻ֣שׁ בַּדִּ֔ים וְקֶ֥סֶת הַסֹּפֵ֖ר בְּמָתְנָ֑יו וַיָּבֹ֙אוּ֙ וַיַּ֣עַמְד֔וּ אֵ֖צֶל מִזְבַּ֥ח הַנְּחֹֽשֶׁת׃
אגרא דכלה
וגם בך יאמינו לעולם (שמות יט ט). רבים תמהו מהו הבטחה זאת למשה העניו מכל האדם שאמר ואנחנו מ"ה (שמות טז ז), שיאמינו בו לעולם. ואחשבה לדעת ידוע (מנחות פ"ד ע"א) בפסח קרבן מן השעורים, כי עדיין הוא מבחינת נפש, ובנפש נשתתף האדם עם בעלי חיים שגם להם יש נפש, (הגם ששגבה מעלת נפש אדם, עם כל זה נפ"ש הוא רק בבחינת עשיה. והנה גם לבהמה יש עשיה), מה שאין כן רו"ח ונשמ"ה שמבחינתן הדיבור והמחשבה, זהו מותר האדם מן הבהמה, על כן בפסח היה הקרבן מן השעורים מאכל בהמה, כי עדיין לא קיבלו התורה רק שנצטוו באיזה מצוות מעשיות, מה שאין כן בשבועות נשתלמו במתן תורה בכל השלימות בחודש השלישי אוריין תליתאי לעם תליתאי (שבת פ"ח ע"א) (וכמ"ש לעיל), על כן הקרבן מחטים מאכל אדם, (עיין בכתבי האר"י ז"ל חט"ה כ"ב אתוון דאורייתא, שבהם ועל ידם הדיבור והמחשבה. וזה שהקפיד התנא (פסחים ג' ע"ב) על ההוא מרבנן ששאלו אותו חטין נעשו יפות, והשיב שעורים נעשו יפות, וא"ל צא ובשר לסוסים ולחמורים, ואמרו בגמרא דהוה ליה למימר אשתקד נעשו יפות. ולכאורה מה איכפת לן אם אמר שעורים נעשו יפות, אבל להיות האדם במה שהוא אדם המדבר (שסיפר אותו המעשה), לא היה לו לדבר רק מחטים אפילו מה שעשה אשתקד, ולא לשתף דיבורו הנכבד אשר בה יתעלה על הבהמה, לדבר בה מענייני מאכל בהמה, הבן הענין ביתר שאת. וזה שהבטיח הש"י למשה הנה אנכי בא (כהיום) אליך וכו', בעבור ישמע העם בדברי עמך, (ומאותו הדיבור שישמעו היום יבינו מעלת היום שכבר זכו לדיבור), וגם ב"ך יאמינו לעולם, (היינו מאותן הך"ב אתוון שבדיבור יאמינו לעולם, בזה היום הנכבד בכל שנה ושנה תתחדש בהם אמונה מחודשת יומא גרים, הקרבת קרבן חט"ה ך"ב אתוון דאורייא. וז"ש גם כן (שמות יט ד) אתם ראיתם אשר עשית"י למצרים, (ראיתם עשייתי אבל לא שמעתם דיבור, על כן לא נתחייבתם עד היום רק עשיה מצות מעשיות, אבל) (שמות יט ה) ועתה אם שמוע תשמעו בקולי (היינו שתשמעו קול דברי), ושמרתם את בריתי (מחוייבים אתם לשמור את בריתי, היינו ברית הלשון שממנו הדיבור), הבן הענין: ואם תשכיל בכתבי מרן האר"י ז"ל, הנה ראשית צמיחת ישראל בפסח הוא קרבן שעורים, שער"ה הוא השע"ר לי"י ראשית העבודה, הוא ה' גבורות כפולים ב' פעמים מנצפ"ך (בגימטריא קס"ת הסופר (יחזקאל ט ב), דגבריאל שר הפחד [זוהר ח"ב רע"א ע"ב]), ועם הי' אותיות וכללות ה' אותיות בגימטריא שער"ה. ובשבועות כבר ניתנים הה' חסדים, שהן המה מהכ"ב אתוון בגימטריא חט"ה, עיין שם. והנה שער"ה חט"ה, בגימטריא תקצ"ז. הנה הוא בגימטריא ב' פעמים רחמי"ם בהוספת האלף, שעל ידי האחדות שמתאחדים החסדים עם הגבורות, יתהפכו הכל לרחמים כפולים כי גם הדם נתהפך לחלב, (ומנהג אבותינו תורה הוא לאכול מאכלי חלב בשבועות). ובאם עיני שכל לך ותשכיל ותדע את אשר כתבנו בפסוק (שמות יט א) בחדש השלישי, מבחינת עיבו"ר יניק"ה מוחי"ן, הנה שער"ה הוא בחינת ב' פעמים פ"ר בגימטריא קס"ת, והנה קס"ת עם חטה בגימטריא העיבו"ר יניק"ה מוחי"ן, נשלמו בחודש השלישי שבו מקריבין קרבן חט"ה, ודי בזה:
אגרא דכלה
התחת אלקים אנכי וכו'. תרגם אונקלוס המיני את בעי, הלא מן קדם י"י תבעין וכו'. הנה תרגם כזאת, דאיך יצדק שירגז יעקב על רחל העלובה. ונראה לפרש אומרו התח"ת אלקי"ם וכו', היינו חילוף שם אלקים בא"ת ב"ש תכצמ"י, שבאים אותיות אחרים תחת האותיות, הנה הוא בגימטריא תק"ס, הוא גבריאל הממונה על ההריון (זוהר ח"ב י"א ע"א) קסת הספר במתניו (יחזקאל ט ב). והנה ה' דמים טמאים באשה, וה' דמים טהורים, ומהם יצטייר הולד בקיבול החסדים מן הדכורא. והנה הדמים שבאשה, רמז לה' גבורות מנצפ"ך בגימטריא פ"ר, והם כפולים בגימטריא קס"ת, ואשה שאינה יולדת, הנה לפעמים הוא מחמת הזכר שאין בו בחינת הה' חסדים, ולפעמים הוא מהנוק' שאין בה בחינת הה' גבורות. והנה לפעמים אף כשאין באשה בחינת נקביות הה' גבורות, כשיש בהאיש בחינת נקבה, גם כן יוכל להוליד, עיין מ"ש לעיל בויעתר יצחק לנוכ"ח אשת"ו (בראשית כה כא). והנה אותה הצדיקת ביודעה כל עניני יעקב הכל מרומזים בגבהי מרומים, הנה אדרבה רצתה לעשות באופן שיחר אפו, ויהיו בו בחינת גבורות ויוכל להולידה. וזה שרמזה הבה לי בנים, כי יוכל לעשות כזאת כאשר יהי בו בחינת גבורות, והשי"ת פעל ועשה ויחר אף יעקב ברחל, תתבונן אף בהחשב האלף לאלף בגימטריא ה' פעמים גבורה. והנה אמר לה הנה הה' חסדים השייכים אל הדכורא, הנה אינם חסרים אצלי כיון שאני מוליד. והה' גבורות השייכים לנוק', הנה התחת אלקים אנכי, כמ"ש לעיל תחת אלקי"ם היינו קס"ת ה' גבורות כפולים, וכי אנכי הוא בבחינת ה' גבורות, הלא הגבורות שייכים לך, והחסרון הוא מצדך. וזה שתירגם אונקלוס המיני את בעיא, הלא מן קדם י"י תבעין דמנע ממך וולדא דמעין, היינו הולדת המעיים היינו הה' גבורות השייכים לך, וכיון שהחסרון אצלך, ביותר תקובל תפילתך כי יפה תפילת החולה (ב"ר פנ"ג י"ד). (וזה שיש לפרש ביצחק ויעתר יצחק לי"י לנכח אשתו, היינו שהיא היתה גם כן מתפללת, ולמה לא הספיקה תפילתו לבדו, ז"ש כי עקרה היא ולא הוא). ובזה יונח לנו היא אמרה הבה לי בנים, ויעקב השיב פר"י בט"ן, ואף על פי כן הנה מאת הש"י היתה נסיבה כיון שחרה אף "יעקב, הנה התנוצץ בו בחינת הה' גבורות ונתנם לרחל. וז"ש ויחר אף ה' פעמים גבורה כנ"ל, ברחל ממש הבן הדבר: