חסידות על ירמיהו ב:ב

וירצה עוד אומרו אל כל ישראל (דברים א א), ולא אל בני ישראל. דהנה פירשנו הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (ויקרא יט יז). דהנה המוכיח כשמוכיח את חבירו, מחויב להוכיחו באופן שלא יעורר קטרוג על הנוכח בהזכירו עוונותיו, והנה הוא מחויב להוכיחו בהשכל, שאל הנוכח יהיה במובן דברי קנטורין על אשר לא טוב עשה, ובכדי שלא יתעורר קטרוג יהיו דבריו בהשכל, שיהיה במובן מדבריו ללמד עליו זכות לפניו ית', וכן שמעתי מצדיקי הדור וחכמי האמת, ושמעתי שהרב הק' המגיד המפורסים מוהרמ"מ מזלאטשוב זצוק"ל כשהיה דורש והיה מוכיח את העם, היה הופך פניו ואמר רבש"ע הנה עמך ה"ם שלמים הם וראויים הם, והנה הם חפצים מאוד לעשות רצונך, ומה שאני מקנטר אותם הוא בעבור כבוד שמך שיתאמצו מאד במצותיך וכיוצא בדברים. וזה פירש הפסוק לדעתי הוכח תוכיח את עמיתך, ותראה לעשות באופן שלא תשא עליו חט"א, שלא יתנשא החטא לחול עליו העונש ח"ו. והנה בזה יובן אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, היינו כפשוטו לישראל לא אמר להם שחטאו, רק רמז להם המקומות שחטאו וממילא יבינו, ובכדי שלא יתעורר קטרוג, כוונתו היה גם כן אל כ"ל ישרא"ל, למי שהוא כללותן ותשוקתן (מלשון כלת"ה נפשי (תהלים פד ג)) של ישראל היינו הש"י, ובו בלשון הזה המליץ בעדם להש"י, בעב"ר הירד"ן, זכר נא מה שעשו רצונך בעבר הירדן, שביטלו בקדושתם קליפת סיחון ועוג, כי אלו היה שמץ דבר נמצא בהם, לא יכלו להם כי ושב מאחריך כתיב (דברים כג טו). במדב"ר, הלכו אחריך במדבר ארץ לא זרועה (ירמיה ב ב), וגם צידה לא עשו להם (שמות יב לט). בערב"ה, שם מסר פנחס נפשו עבור כבוד שמו. מו"ל סו"ף, קידש נחשון בן עמינדב שמך הגדול בקופצו לתוך הים, וכן שבט בנימין (פסיקתא רבתי פ"ז ז'). (וגם אמרו לפניך שירה לשם), ובזה ידוקדק מו"ל סו"ף, שהיו לנגד הים סוף אשר יהמו גליו, ולא נתייראו רק בטחו בך. בי"ן פאר"ן, הנה פאר"ן רמז לישראל בדבר המרגלים, והוא אמר בלשון בי"ן פאר"ן, לזכור לפני הש"י לאותן האנשים שהיו בין אותן שנשתלחו מפארן דהיינו יהושע וכלב, שעמדו נגד כל המתקוממים וקדשו שמך הגדול. ובין תפ"ל ולב"ן, הנה דרשו רז"ל שתפלו על המן שהוא לבן, ואיני יודע מה בצע במה שרמז שהמן היה לבן. אך הוא דהנה דרשו רז"ל (שמו"ר פכ"ה ג') לא חסרת דבר (דברים ב ז), שהמן היה בו כל מיני טעמים שרצו, ואם כן לא היה מקום להתלונן עליו, רק תלונתם היה להיות סומא אינו שבע, כי מראות עיניו שרואה בגוון המאכל הוא משביע לאדם, והנה כשהאדם רואה בעיניו גוונים משונים זה מזה, כפי שינוי הגוונים תשבע נפשו מכל טוב, והמן לא היה בו אלא גוון אחד הגם שהטעמים היו משונים, התלוננו ואמרו בלתי אל המן עינינ"ו דייקא, ז"ש שתפלו על המן שהיה רק לבן בגוון אחד. והנה דרשו רז"ל (מכילתא בשלח) לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, כי המן היה מזכך את השכל לקבל בתוכו אור האותיות של התורה, על כן היה המן לבן דמיון התורה, אשר אש הלבנה הוא כלי קבול לאש השחורה. וז"ש משה נגד הש"י שיזכור לישראל איך תפלו בפטטייא דאורייתא, ונסתפקו במן להיות כלי קבול לתורה. וגם כפשוטו שיזכור הש"י החילוק מה שבין תפ"ל, ר"ל בין אותם הדבוקים ומחוברים בחומריות וגשמיות המאכלים, אשר תורתם אינה זכה כל כך להיותם משועבדים לחומר, ובין הדור דיעה אשר כל מאכלם היה רק המן הלבן, אשר עבור זה השיגו מאד באור התורה. וחצרו"ת, שיזכיר הש"י זכות בני קרח שעשו תשובה גמורה בחצרות. וד"י זה"ב, הנה לישראל רמז שעשו עגל של זהב, והיה די לשיאמר וזה"ב, אמר ודי זהב להמליץ להבורא עולם איך נתנו זהב די והותר למלאכת המשכן והמלאכה היתה דים (שמות לו ז), לאיש אשר אלה לו באמיתיית מתק לשונו, לו נאה להוכיח את ישראל ולהמליץ עבורם, זה מה שנ"ל:

בזוה"ק (בשלח מ"ד.) ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו' ר' שמעון פתח (חבקוק ג׳:א׳) תפלה לחבקוק הנביא על שגיונות וכו' מ"ש תפלה לחבקוק הנביא יתיר מכל שאר נביאי עלמא דלא כתיב בהו תפלה וכו' מאן דאתי מסטרא דנוקבא מותא קדים לרגלוי וכו' ודא הוא חבקוק נביאה וכו' אמאי חבקוק תרי אלא חד דאמי' וחד דאלישע דאתחבק עמי' וכו' שמעתי שמעך יראתי וגו' ת"ח כד הוה אתער עליו רוחא דנביאה על אתר דא דהוא תפלה הוה אתי והוה דחיל ומזדעזע וכו' ה' פעלך בקרב שנים חייהו מאן פעלך אלא עלי' קאמר דאיהו פעל דילי' בקרב שנים חייהו הב לי' חיין להאי פעלך בקרב שנין עלאין וכו' היינו שתתן לו חיים בהזמן הנה הישועה של זה הלילה הוא ע"ד שביאר אזמו"ר הגה"ק זללה"ה את הפסוק (קהלת ד׳:ט״ו) וראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש עם הילד השני היינו שע"י ברורי המדות תהי' בוקע כל המסכים והלבושים ותראה אורו של השי"ת כי אור השי"ת המנהיר בלתי עבודת אדם רק מצדו ית' זהו ע"ד נוראות אשר לא נקוה (ישעיהו ס״ד:ב׳) וכמו שאין אשה מתעברה מביאה ראשונה אכן נעשה עי"ז כלי להולדה וכן הוא האור הראשון המנהיר רק מצדו ית' שישראל עלה במחשבה עכ"ז צריכין ישראל לברר מפני מה עלו במחשבה והגם שאמת הוא שבחר השי"ת בישראל מ"מ ישראל מצדם צריכין לברר זאת ועל זה הבירור שישראל מבררים מצדם נאמר (ירמיהו ב׳:ב׳) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך. חסד נעוריך היינו קודם שהי' להם שום ידיעה בד"ת עכ"ז הי' רודפים אחר כבוד שמים כמו שנאמר שם לכתך אחרי. אהבת כלולותיך היינו כשהראה להם השי"ת שרצונו בעבודה אז צמצמו עצמם ונכללו ברצונו ית' לזה נאמר אח"כ קדש ישראל לה' וכמבואר בזוה"ק (אמור צ"ג.) וא"ו לעילא ליכא היינו כי וא"ו מורה על המדות לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וגו' ולאחר כל הברירין מראה השי"ת לישראל שהם למעלה מכל המדות שהם עלו במחשבה תחילה טרם כל עבודות וזהו וראיתי כל החיים המהלכים תחת השמש היינו שאמר שלמה המלך שישר לפני הסדר הזה מאוד אך באופן עם הילד השני היינו לאחר כל ברורי אדם ועל זה הענין מרמז הזוה"ק (פקודי רכ"ה:) אית מדידה דקיימא בחושבנא ואית מדידה דלא קיימא בחושבנא. מדידה דלא קיימא בחושבנא זה הוא האור הראשון שישראל עלו במחשבה. ומדידה דקיימא בחושבנא היינו לאחר הברורים של ישראל אזי מנהיר השי"ת שגם הגבול של ישראל הוא באמת למעלה מהגבול כי כמו שהרצון ית' הוא בלי גבול כן הם כל פרטי מאמרים שלו בלי גבול וכל ענין הגבול הוא כמאמרם ז"ל בגמ' (חגיגה י"ב.) כשאמר הקב"ה יהי רקיע הי' השמים מתמתחין כשתי פקיעות של שתי עד שגער בהם הקב"ה ואמר להם די היינו שיהי' להבריאה גבול עד פה תבוא את זה תעשו ואת זה לא תעשו ולפי תפיסת אדם הוא פלא איך נסתעף מבלי גבול דבר שהוא בגבול אבל באמת הוא המאמר די ג"כ בלי גבול כי לאחר שמצמצם אדם א"ע בהיקף הגבול שלו אז מנהיר לו השי"ת שגם הגבול שלו הוא נמי בלי גבול שישראל עם כל הגבולים שלהם עלו במחשבה קודם כל הברורים ולכן הי' המאמר די במאמר השני ולא תכף במאמר ראשון כדי שהאדם ע"י עבודתו בהגבולים יבקע כל המסכים עד שיגיע לאור א"ס שהוא בלי גבול ששם הוא איהו וגרמוי' חד בהון כד' (בתקוני זוה"ק דף ה') ואז מראה לו השי"ת שעלה שם במחשבה עם הגבול שלו וזהו מן הדברים שאין אדם עומד עליהם אא"כ נכשל בהם כדאיתא בגמ' ואחר הכשלון כשמברר אדם א"ע אזי מראה לו השי"ת שהי' עמו בההסתרה ג"כ וכל ההסתר הי' רק לעיני אדם וזהו עם הילד השני היינו שהאור הזה מראה השי"ת אחר כל הברורין דוקא וזהו ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו' כי השם אלקים רומז על כל עבודות אדם כי האור משם אלהים הוא מטי ולא מטי והשם הוי' מורה על האור עליון שהוא מטי תדיר באורח גנוזא כדאיתא בזוה"ק (בראשית ט"ז:) ופלשתים הם כחי ועוצם ידי כדאיתא בספר מי השלוח הק' והוא מלקוטי תורה מהאר"י הק' ז"ל שכתב פלשתים הם במקום השערות קווצותיו תלתלים וכו' ושערות הם מותרות המוחין ונגדם צריכין לכל מיני עבודה ולכן מצד שם אלקים לא הי' ישראל עדיין מבוררין נגד פלשתים ואותו ההבדל שיש בין ישראל להאומות מצד שם הוי' שמטי תדיר באורח גנוזא שישראל עלה במחשבה על זה נאמר ושבו מצרימה כי זאת הראה כבר השי"ת במצרים כמו שנאמר ועבר ה' לנגוף את מצרים אבל כעת נגד פלשתים הוא כל חפצו ית' שיהי' עם הילד השני ולזה ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כדי שיבררו ישראל א"ע מקודם בכל המדות:

והנה בספרי ריש דברים בפסוק ובואו הר האמורי ואל כל שכניו, זה קני וקניזי וקדמוני, וברש"י הלשון עמון ומואב ושעיר והדברים אחדים, כי ישראל לא ירשו רק שבעה עממין, וקני וקניזי וקדמוני נתנו לעמון ומואב ושעיר ירושה, עד לעתיד שירשו ישראל גם שלשה אלה, ומבואר שהכוונה קודם חטא מרגלים היתה, ליתן לישראל תיכף כל העשרה עממין, אך כשחטאו במרגלים נשתנה מצב הדבר, ולא יזכו בהם עד לעתיד, ובטעמו של דבר למה תלוי זה בזה, כבר דברנו בו, ויש לומר עוד מילתא חדתא, היות אמרנו לעיל שעשרה עממין אלה הם כנגד עשר כחות הנפש, שבעה במדות ושלשה בשכל, ואברהם זכה בכולם מפני שנשתלם בכולם, ולעומתו ישראל שזכו בארץ ישראל, מפני שמוחזקת היא להן מאבותיהם, היו נמי צריכין להיות שלימים בצד מה עכ"פ בכל העשר כחות, כי הבוחר בדרכיהם והעושה כמעשיהם מתקיים עליהם וכו', ואף שלא הגיעו למעלת השכל של א"א שאצטגנונית גדולה היתה בלבו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו, והשיג בשכלו את האמונה ויחוד ה', ובזוה"ק ריש לך לך משלימת חכמתו של א"א עד להפליא ולית דין בר נש, מ"מ ישראל שבטלו את שכלם בעבור רצון השי"ת, זכו לעומתו למעלת השכל בשלימות, וכענין אמרם ז"ל במשרע"ה בזכות ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, והיינו שביטל את כח ראייתו, זכה לעומתו לתמונת ה' יביט, כן נמי ישראל שכתוב בהן זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמי' ב' ב') ולא הי' עפ"י דרך השכל לילך ולהמית במדבר את כל הקהל הזה ברעב, וישראל שבטלו את שכלם זה, זכו לעומתם לשלימות השכל, ע"כ היתה הכוונה ליתן להם גם שלשה עממין שהם נגד השכל: