תְּיַסְּרֵ֣ךְ רָעָתֵ֗ךְ וּמְשֻֽׁבוֹתַ֙יִךְ֙ תּוֹכִחֻ֔ךְ וּדְעִ֤י וּרְאִי֙ כִּי־רַ֣ע וָמָ֔ר עָזְבֵ֖ךְ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑יִךְ וְלֹ֤א פַחְדָּתִי֙ אֵלַ֔יִךְ נְאֻם־אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה צְבָאֽוֹת׃
שם משמואל
שבת זו שבין ר"ה ליוה"כ נקראת שבת תשובה, ויש לומר שהענין הוא כי איתא בזוה"ק שהעבירות הן, כמו סירכות הריאה שאינן מניחין להאונות לעלות, כמו כן העבירות אינן מניחין להנפש לעלות ולהדבק למעלה, והנה יש סירכות כסדרן ויש סירכות שלא כסדרן, וסירכות שלא כסדרן טריפה משום שסופן להתפרק וינקב הריאה, וכסדרן אין סופן להתפרק, אך בסירכות הנפש הוא להיפוך דכשלא כסדרן שיודע ומרגיש שהעבירה מרה ממות וכמ"ש ירמי' (ב' י"ט) ודעי וראי כי רע ומר עזבך את ה' אלקיך וגו', סירכא כזו סופה להתפרק ובהדחה בעלמא תתפרק, והנפש תתנחם להטיב דרכה ולשוב בתשובה, אבל סירכא כסדרן היינו שאיננו מרגיש והחליק בעיניו לאמור שלום יהי', מה גם אם עוד צדיק בעיניו ומבקש שכר כפינחס, סירכא כזו אין סופה להתפרק וטרף טורף הנפש ההיא, אך בשבת כתיב במזמור שיר ליום השבת ותבט עיני בשורי בקמים עלי מרעים תשמענה אזני, והפירוש אצלי למשל אדם שהגזלן בא מאחוריו בלט והחרב בידו להתיז את ראשו, אין לאיש הזה הצלה אלא בדרך נס, אבל אם בא מכנגד פניו או אפי' מאחוריו אם אך הוא שומע קול צעדיו, עוד לא אבדה תקותו שהרי יודע ומתכוין ועושה מעשים להציל נפשו בכל טצדקי דאפשר למיעבד, וזהו שאמר הכתוב ותבט עיני בשורי, שאהי' רואה ומבין שזה עומד ומביט להרע לי, בקמים עלי מרעים תשמענה אזני, כי זהו מסגולת השבת להאיר להאדם את חשכת דרכו, וכמאמר זקיני זצללה"ה מקאצק וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש שפי' שכיון ששבת נפתרו עיניו לראות שאבד את נפשו וצוח וי שאבדתי את נפשי, וא"כ בשבת הישועה בכפלים, להחטאים שמרגיש בהם ע"ז אמרו ז"ל השומר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, והוא הדחת עונות שהם סירכות שלא כסדרן, ולהחטאים שהם כסירכות כסדרן מאיר את העינים ומפתח את האזנים לראות בשוריו ולשמוע בהקמת מרעים, ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בזמירות ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי:
אגרא דכלה
ויקח קרח (במדבר טז א). הנה כיון שלא פורש בתורה מה לקח, על כרחך לקח דבר שאינו במציאות על פי התורה, על כן לא פורש בתורה. ובזה תבין מה שאמרו רז"ל (סנהדרין ק"ט ע"ב) לקח מקח ר"ע לעצמו, והענין תבין על פי מה שנודע מחכמי האמת שהר"ע אין לו מציאות בפני עצמו, רק כאשר נעשה כסא להטו"ב, והוא סוד נהירו דקיק המאיר להרע משורש הטוב, וכשמבררין הטוב מהר"ע, אזי נאבד הר"ע שאין לו מציאות בפני עצמו, על כן מי שלוקח הרע בזולת הטוב, נאבד מן העולם. וזהו תיסרך רעת"ך (ירמיה ב יט), וזהו אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו (ישעיה ג יא). והנה עצה היעוצה מאת תלמידי הבעש"ט שקיבלו מרבם הקדוש זצ"ל, שבכל ענין שיבוא על האדם וכל המאורעות המעיקים לו, ימצא בהם שורש הטוב, היינו שיחפש בזה המאורע ענין הטוב המתנוצץ בזה, ואז נעשה הרע כסא אל הטוב ויתהפך למציאות הטוב, מה שאין כן כשמתבונן רק בהרע, והרע הוא ענין אבדון ח"ו, אזי יומשך לאבדון על שונאי ישראל. והנה קרח לא הוטב בעיניו שנתקנא על נשיאתו של אליצפן (במ"ר פי"ח ב'), ולא הוטב בעיניו למה יארע כזאת שהוא לא יהיה נשיא או כהן. והנה אילו היה מיישב דעתו גודל הטובה, והיה מביט רוב הטובה שהוא במעלה משאר שבטי ישראל, אז היה מתהפך לטוב לו כל הימים, והנה הוא היה מתבונן רק בהר"ע, ונעשה לו לאבדון. וז"ש ויקח קרח דבר שאינו במציאות ודבר שאינו כלל, היינו שלקח מקח ר"ע לעצמו, רצ"ל הרע בפני עצמו בזולת הטו"ב, על כן לא פורש בתורה מה לקח, להורות שלקח דבר שאינו, מה שאין כן אילו היה מתבונן בהטובות, אז היה נעשה כסא אל הטו"ב, ומתהפך הכל לטו"ב להיות עזר"י מעם י"י (תהלים קכא ב), עזר"י הוא התכללות ר"ע בטו"ב, אשר הצדיק פז"ר נתן לאביונים (תהלים קיב ט), (בין והתבונן בליל הגאולה והחירות מסוד מוצי"א מצ"ה, ומסוד אפיקומן שאז נתהפ"ך העבדות והר"ע לחירות ולטו"ב). והנה פרע"ה היה פ"ה ר"ע, והיה הגאולה מידו לחירות עולם על ידי משה ותרא אותו כי טו"ב הוא (שמות ב ב), והנה קרח חלק על משה אשר כי טו"ב הוא, אזי לקח מקח ר"ע לעצמו. וזה שתרגם המתרגם ואתפליג קרח, שהפריד הר"ע מן הטו"ב להיות הרע ח"ו מציאות בפני עצמו, ונאבד מן העולם כיון שהרע אין לו מציאות. וזה שמשה אמר רב לכם בני לוי (במדבר טז ז), היינו היה לכם להתבונן בטוב שאתם על כל פנים במעלה משאר ישראל שאתם בני לוי, בין והתבונן העיקרים הגדולים הללו וינעמו לחיכך:
ישמח משה
ובעמדי במקהלות בין כסא לעשור להורות לעם ה' דרכי ה' והמעשה אשר יעשון, לבדוק את החמץ ולהשליך רוע שאור, להסיר הבגדים הצואים ולהלביש אותם בגדי קדש כתנות אור. עניתי ואמרתי מוסר השכל אשר נתן לי אלקים בזה, בהקדים מאמרינו לפרש הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם, (תהלים קד כב) תזרח השמש יאספון ואל מעונותם ירבצון, על פי אמרם ז"ל (במסכת יומא דף ס"ט ע"ב) ביצרא דעבירה שתפשוהו אנשי כנסת הגדולה וכו', ואפילו כביעתי' בת יומא לא משתכח, והתירוהו ונפק כגוריא דנורא מבית קדשי קדשים, רק סמיוהו לעיניה ואהני דלא לגרי אינש בקרובתיה, עיין שם. אלמא דהסט"א הוא כפיר ואריה. והנה הפוגמין בהוצאת ז"ל, מושכין ניצוצות הקדושות מנשמתו לתוך הטומאה, וידוע דכל נשמה יש לה ס' רבוא ניצוצין קדישין, רק שאין נותנין לו הכל בפעם אחת, וכל כמה ניצוצות שנותנין לו, כל כך ימים יש לו לחיות כדי שבכל יום יתקן ניצוץ אחד, והמרבה להשליך להטומאה, מאבד ימים כי בכל ניצוץ מאבד יום. והנה הנבראים מהניצוצות צועקים לפני הזן ומפרנס ית"ש, שיטול מאביהם אשר בראם הפרנסה הנקצבה לו, וליתן להם די מחסורם כי מי בקש זאת מידו שיבראם. וזה הוא פירוש הפסוק לדעתי הכפירים, היינו אלו הנבראים מהוצאות ז"ל ר"ל, ונקראים כפירים כי המה משורש הסט"א, והחיות שלהם הם הניצוצי קודש, כי בלא קדושה אין חיות כאמור (נחמיה ט ו) ואתה מחיה את כולם, שואגים לטרף שיתן להם פרנסתם, ולבקש מאל אכלם של אותן בני אדם שבראם כנ"ל. והנה דרשו רז"ל (שבת קנ"א ע"ב) עד אשר לא תחשך השמש (קהלת יב ב), זה יום המיתה, כי החיות נקרא בשם זריחה, והמיתה בשם שקיעה, כמו שדרשו (יומא ל"ח ע"ב) בפסוק (קהלת א ה) וזרח השמש ובא השמש, עד שלא שקעה שמשו של משה זרחה שמשו של יהושע וכו'. והיינו תזרח השמש, ר"ל מה שעוד היה לשמשן של אותן האנשים לזרוח ולחיות כפי הניצוצי קדושה הנקצב להם בשעת יצירה, יאספון שלא בזמנם מחמת שהרבו להשליך להטומאה אבדו ימיהם כנ"ל. והנה אם היה להם אחר מותם מנוחה מהקליפות שנבראו על ידם, היה גם כן טוב להם, אבל באמת בעוה"ר ואל מעונותם ירבצון ומטפחין על קברו וצועקים אתה בראתנו ודנין אותו שנאמר (ירמיה ב יט) תיסרך רעתך, ונאמר (ישעיה סד ו) ותמוגגנו ביד עונינו, וכמ"ש רז"ל (אבות פ"ג מ"א) הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, לידי דייקא כנודע. ונקדים עוד מה דמבואר בספרים הקדושים דמי שאינו פוגם באות ברית קדש, אזי שריא ביה באות ברית קודש שם שד"י מלבר ושם הויה מלגו, והמטמא אותו שורה עליו שם ס"מ מלבר, (רק אלו שני אותיות אשר הוא חלקו מהטומאה והבן), ושם שט"ן מלגו אוי לה לאותה בושה הלא למשמע אוזן דאבה נפשינו. ועל פי זה פירשתי (הפסוק איכה ד' ז) זכו נזיריה משלג צחו מחלב, כי ידוע דאלו שאינם פוגמין, יונקין משפע הקדושה מהשכינה כביכול בנים יונקין משדי אמן, והנה שם הויה ב"ה הוא בגימטריא כ"ו, ואותן המגרשין השם הויה ומשרין במקומו שט"ן, הוא יתר במספר של"ג דו"ק ותשכח. ואמרתי רמז לזה תשלג בצלמון (תהלים סח טו), ר"ל דהעושה השלג הנזכר, הוא בצלמון בצל מות (כמו שפירשו המפרשים), דהיינו שמאבד ימיו ושוכן בצל מות קודם זמנו, וגם בחייו ניטל ממנו השפע והוא עני החשוב כמת (נדרים ס"ד ע"ב) והבן, וזה שאמר (תהלים נא ט) תכבסני ומשלג אלבין, וכמו שיבואר שם אי"ה (בחבורי תפלה למשה קאפיטיל נ"א פסוק ט') על תהלים. והיינו זכו נזיריה, דהיינו הפרושים מהבלי עולם, הם זכין מאותו השלג שאין עליהם אותו השלג, רק שם הויה ב"ה במספר כ"ו, אז צחו מחלב שיונקין שפע הקדוש ואין חוטף מהן. והיינו דכתיב ירד ירדנו, דהיינו רי"ד פחתנו בעוה"ר, כי במקום שדי הוא ס"מ, הוא בתחילה לשבור אוכל כאמור, ולבקש מאל אכלם שהם נוטלין הפרנסה כנ"ל.