Chasidut על ירמיהו ג:א

ואמנם נראה שרש"י ז"ל הוציא דבריו אלו ממה שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ח:) י"ב שעות הוי היום שעה ראשונה הוצבר עפרו וכו' עד שביעית נזדווגה לו חוה. שמינית עלו למטה שניים וירדו ארבעה. תשיעית נצטוה שלא לאכול וכו' עד כאן, הרי מפורש שההריון והלידה היה קודם החטא. אבל מה שנראה לי לישב דבריהם עם דברי הזוה"ק האמור כי אמרו (בראשית רבה י"ח, ו') בפסוק והנחש היה ערום אמר רבי יהושע בן קרחה להודיעך מאיזה חטייה קפץ עליהן אותו הרשע מתוך שראה אותן מתעסקים בדרך ארץ נתאוה לה וכו' עד כאן. ובזה נוכל לומר, כי תיכף אחר שעה שביעית כאשר ראה שנזדווגה לו חוה נתאוה לה ופיתה אותה עד שבא עליה וזה אפשר לא היה נחשב לה לחטא כל כך כי גם על אדם אמרו חז"ל (יבמות ס"ג.) מלמד שלא נתקררה דעתו עד שבא על חוה כי לא נאסרה להם גילוי עריות עדיין עד אחר הצווי של עץ הדעת שאמרו חז"ל (סנהדרין נ"ו:) "לאמר", זה גילוי עריות וכן הוא אומר (ירמיה ג', א') לאמר הן ישלח איש את אשתו וגו'. וזה לא היה עד שעה תשיעית כאמור, ועל כל פנים כבר היתה בה זוהמת הנחש שהטיל בה, ואחר זה נולד קין ותאומתו שעלו שנים וירדו ארבעה שהם אדם וחוה קין ותאומתו כמו שאיתא בתוספות שם. ועל כן גדלה הזוהמא בקין, ועל כן אמר בפרקי דר' אליעזר בא אליה רוכב הנחש ועיברה את קין וגו' ונכונין כל דברי חז"ל, זולת מאמר שהתחלנו במה שכתבו אילולא שנתת לו יום אחד משלך היאך נזקק להעמיד תולדות. ונראה שהעמדת תולדות היה אחר החטא, ונראה שכיוונו בזה על הולדת שת שממנו הושתת העולם והוא ודאי נולד אחר החטא כי נולד אחר ק"ל שנה שפירש אדם מאשתו. כי מקין והבל לא נשאר שום תולדה ולא שייך לאמר בזה זכור רחמיך ה' וחסדיך אם לא נשאר שום תולדה מהם והיו כלא היו. והעיקר הוא שת שממנו נתקיים העולם כמאמר הכתוב (דברי הימים-א א', א') אדם שת אנוש קינן וגו'. ולולא שנתן לו הקב"ה יום אחד משלו והיה מת ביום חטאו לא נולדו תולדות בעולם ועל זה וחסדיך כי מעולם המה וכנאמר, ועל כן קראה כאן בשמה חוה אף שבעת שֶיְדָעָה לא היתה נקראת עדיין חוה. כיון שכבר היה בה זוהמת הנחש אשר לזה נקראת חוה מלשון חיויא כאשר כתבנו למעלה הזכיר גם כאן שם זה שמחמת זוהמת החיויא ותהר ותלד את קין קינא דמסאבותא.

מעתה נשים פנינו לבאר מקרא דירמיה ונקדים מה דאמרינן בפ"ב דיומא (יומא פ"ו. ) גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות. עוד שם גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד שנאמר (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך. ר' יוחנן אמר עד ולא עד בכלל כל זה אינו בש"ס שלפנינו והוא גירסת העין יעקב ע"ש איני והא"ר יוחנן גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה שנאמר (ירמיה ג, א) הן ישלח איש את אשתו והלכה והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד ואת זנית רעים רבים ושוב אלי נאום ה'. לא קשיא הא ביחיד הא בצבור ע"כ. ותמהו המהרש"א והרי"ף ברומיא זו דרמי הש"ס דברי ר' יוחנן אהדדי ואטו אם עד ולא עד בכלל לא ידחה לא תעשה וע"ש שהארכנו.

וזהו נחמו נחמו שני פעמים ונחמו הוא מלשון וינחם ה׳ כי עשה את האדם (בראשית ו׳, ו׳) שהוא לשון חושב מחשבה אחרת לשון תשובה והכפל הוא על שני מדריגות החשובה תחלה מיראה ואחר כך מאהבה ומורה הפסוק דרך התשובה במה שקלקלו ואומר כי כעת אחר שתשובו העצה הוא דברו על לב ירושלים על הוא לשון עם פירוש דברו הדבורים של תורה ותפלה עם לב שלכם שנקרא ירושלים ועל ידי זה וקראו אליה כי בכל מה שתקראו ותתפללו תלך התפלה אליה פירוש אל ירושלים הנזכר ששם שער התפלה כנודע ממה שאמרו (מלכים א ח׳, מ״ח) והתפללו אליך דרך ארצם שכל התפילות צריכות לבוא עד שער שכנגד ירושלים ואינן באין להשער של ירושלים כי אם אותן שבאו מבחינת ירושלים שהוא הלב שנקרא כן כאמור וזהו כי על ידי שתדברו עם לב בחינת ירושלים על ידי זה קראו אליה תהיה קריאתכם בא אליה אל השער של ירושלים כי מלאה צבאה כי התפלה היא היום במילוי ושלימות בכל דבורה ואותיותיה שנקרא צבאה כי נרצה עונה על ידי התשובה ששב מיראה ומאהבה כאמור. ומפרש הכתוב ואיזה עונה נרצה שהיה הגורם הרעה ואמר אותו העון מה שלקחה מיד ה׳ כפליים שהן שני ידות וזרועות עולם אהבה ויראה שהן יד ה׳ כפלים כלומר יד ה׳ ב׳ פעמים שני ידות האמורים שצמצום של הידות היו בכל חמדות ותענוגי עולם הזה ובפרט כסף וזהב כמבואר למעלה שהיו לבושים לשני הידות להיות ישראל אחוזים על ידן למעלה לשרשן על ידי הזרועות ההם ואדרבה כי לקחה מיד ה׳ כפליים פירוש השני ידות ונשתמשו בהם בכל חטאתיה שעל ידי האהבה ויראה המלובשים בהם עברו רצונו יתברך להמשיך אחר תאות גשמיות וחמדות גשמיות ולא די שלא תיקנו לאחוז על ידן באהבתו יתברך וביראתו אלא שהפילו אותן עוד בכל חטאתיה להמרות על ידיהן נגדו יתברך וזהו כי לקחה מיד ה׳ שהוא כפליים והפילה בכל חטאתיה ועכשיו על ידי ששבו בתשובה שני פעמים אחד מאהבה ואחד מיראה כאמור נחמו נחמו שני פעמים והיה עלייה לכל היראה והאהבה שהפילו מקודם כי אדרבה עכשיו תקנו מה שקלקלו כבר ואחזו במדת היראה והאהבה לקרב את עצמם על ידם להבורא ב״ה ולתקן זאת העבר שנשתמשו במדות האלו להיפך בכל חטאתם. כי באמת סוף כל סוך צריכים כל ישראל לשוב בתשובה שלימה ואי אפשר להפטר מבלעדי זאת כי בשעת מתן תורה נתארסו ישראל ונתקדשו בקדושין גמורים לבורא ב״ה כמו שכתוב (הושע ב׳, כ״א) וארשתיך לי לעולם וכמו שאמר הנביא ע״ה (ישעיה נ׳, א׳) ואי זה ספר כריתות אמכם שפטר אתכם מאתו ועל כרחיכם סופכם לשוב עדיו ולא לילך אחר שרירות לבכם הרע חס ושלום. וגם אמר הנביא (ירמיה ג׳, א׳) לאמר פי׳ מן הראוי היה לומר הן ישלח איש את אשתו גו׳ והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד וגו׳ ואת זנית ריעים רבים ושוב אלי מכל מקום נאום ה׳ שמבקש הבורא ב״ה כביכול אף כי זנו אחר הרע שישובו מכל מקום ויקבלם ויזרו לביאת הגואל על ידי שיעשו כאמור שיעשו בכל מעשה העולם רצונו יתברך ויקרבו כל נצוצי השכינה שהיא בחינת אדנ״י ששוכן בתחתונים ובפרט בחינת הדבור של תפלה ותורה שיהא באמת ומן הלב ואז יתעלה עולם הדבור ויהא עלייה לכל חלקי עולם הדבור להאותיות הנפולים ויקובל תפלתן מה שמבקשים לגאלם עבור שיהא באמת ובלב שלם וכל המדות שנתלבשו בלבושים הגשמיים כמבואר למעלה יתעלו למעלה לשרשם על ידי שיעבדו בהן לבורא יתברך ויושפע שפע רב טוב בעולם מה שאין כן קודם שישובו שעל ידי שפוגמין המדות ומטילין בכל חטאתם לפעול בהן פעולת הרע גורמים לאריכות הגלות ולבא עליהם דינים וצרות רחמנא ליצלן. וזהו כוונת הפסוק לפי דרכינו:

מדרש רבה (דב"ר פ"ג י"ב) בעת ההוא אמר ה' אלי פסל לך (דברים י א). הלכה אדם מישראל שקידש אשה, מי צריך ליתן שכר כתב קידושין. כך שנו חכמים וכו', והחתן נותן שכר, וממי למדנו מהקב"ה בשעה שקידש את ישראל בסיני, דכתיב (שמות יט י) ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקידשתם, ומי כתב התורה משה, ומה שכר נתן לו הקב"ה זיו הפנים, עכ"ל. והוא תמוה דאינו ענין שאלה ותשובה זו להפסוק הנ"ל כלל, רק אל הפסוקים לך אל העם וקידשתם וכו', או להפסוקים המדברים בזיו פניו של משה. והנ"ל בזה דשייך שפיר לכאן, דבאמת הדבר בספק אם אנחנו נדונים כארוסה והקב"ה כביכול כארוס, כאמור (הושע ב כא) וארשתיך, וכמו שדרשו כאן במדרש לך אל העם וקידשתם, לשון קידושין כמבואר למבין. או אם אנחנו נדונים כארוס והתורה כארוסה, כמו שדרשו חז"ל (פסחים מ"ט:) לנו מורשה (דברים לג ד), אל תיקרי מורשה אלא מאורסה, וכבר ביארתי הספק הזה בדרושים מפי סופרים ומפי ספרים. והנה נראה לי לפרש הנ"ל תירוץ על קושית הפסוק (ירמיה ג' א) הן ישלח איש את אשתו והלכה והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד וגומר, ואמרו ז"ל במסכת יומא (דף פ"ו:) שהוא לא תעשה שבתורה. דהנה קושיא זו אינה רק אם נימא דאנחנו כארוסה, מה שאין כן אם אנחנו כארוס, אם כן לא קשה מידי, דהא קיימא לן ושכב איש אותה (במדבר ה יג), שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחרת אוסרתה (יבמות צ"ה.), והבן. ועל פי זה מבואר אל תיקרי לנו מורשה, דהא קיימא לן בב"ב (קכ"ט ע"ב) דירושה אין לה הפסק, דאיך יתכן דהא הוי לא תעשה שבתורה, אלא אם תיקרי לנו מאורשה, ר"ל דהתורה לנו מאורסה ואם כן אנחנו הארוס, אז יתכן לנו מורשה דשוב לא הוי לא תעשה דאין שכיבת אחרת אוסרתה, והבן כי נכון הוא בס"ד. ועל פי זה יש לפרש גוף הפסוק הן ישלח וגומר, כי ידוע הויכוח שבינינו ובינו ית"ש שאנחנו אומרים השיבינו אליך גו' (איכה ה כא), והוא ית' אומר שובו אלי (מלאכי ג ז) (במדרש רבה איכה פ"ה). והענין תולה בזה דאם אנחנו הארוס, אנחנו צריכים לשוב תחילה אליו ית', כי דרכו של איש לחזור כו' (קידושין ב' ע"ב), אבל אם אנחנו כארוסה והוא ית' הארוס, צריך כביכול לחזור אחרינו להשיבנו אליו ית'. וזה עצמו מאמר הכתוב הן ישלח איש את אשתו והלכה והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד, הלא זו לא תעשה שבתורה, ואת זנית כו' ואיך יועיל תשובה, על כרחך אתה צריך לומר שאתה הארוס והתורה כארוסה, ושוב לא הוי לא תעשה כמ"ש, אם ושוב אלי כו', כי דרכו של איש לחזור כו', והבן.

ויש לפרש עוד הלאמ"ר (במדבר לא ג). גם אומרו מאתכ"ם. גם אומרו ויהיו על מדין. דהנה יש לדקדק מפני מה קצף אדונינו משה על פקודי החיל שהחיו כל נקבה (במדבר לא טו), הלא לא צוה אותם, והנראה דכבר כתבנו דהיוצאים למלחמה היו נקראים אנשי צב"א, כי בצאתם למלחמה להחליש כח הסט"א היו צריכין להיות שלמים, כמאמרם (סוטה מ"ד ע"ב) אפילו שח בין תפלה לתפלה חוזר מעורכי המלחמה, כי בצאתם למלחמה היה מן הצורך שיהיה היחוד העליון בשלימות, ועל ידי זה יתפרדו כל פועלי און, ובשביל זה אם שח בין תפלה לתפלה שהפריד בין הדביקים היה חוזר, ולכן נקראים אנשי צב"א, כי צבא בגימטריא הו"יה בהיכ"ל, או הו"יה באד"ני כנודע. ואם כן גם בכאן יובנו הדברים וידבר משה אל העם לאמ"ר, היינו שאמר בלשון כזה שיבינו מתוך דבריו הענין הנרצה, ולא אמר בפירוש כאשר יתבאר, והכוונה במאמרו שיבינו שגם הנקיבות שבמדין ישמידו אותם שנתחברו לזכרים, ואפילו יהיו רק ראויים לחיבור. והוא שאמר החלצו מאתכם אנשים לצב"א, אמר מאתכ"ם דייקא, גם לצב"א דייקא, שיהיה חיבור הצב"א היינו היחוד מאתכ"ם, שאתם תגרמו היחוד העליון וממילא יבינו באומרו אחר כך ויהיו על מדין, בהיפך להכרית הדכר ונוק' שבקליפה. והא דלא אמר להם בפירוש, להיות שלא נטהרו דלת העם עדיין מעון פעור ובנות מדין, על כן היה באפשר שיהיה עדיין כח החושב בעבירה כשיזכירו הענין, על כן העלים הדבר בכדי שלא יבואו דלת העם להרהר. וז"ש וידבר משה אל העם, בכל מקום שנאמר הע"ם מורה על פחותי ערך, והכוונה להיות דבריו לכל העדה ובתוכם נמצאו גם דלת העם שהיה באפשר להם לבוא למחשבות התיעוב, על כן דבר לאמ"ר שיבינו מדבריו מה כוונתו אבל לא דבר בפירוש, ומהרועה הנאמן יש ללמוד דעת להסתיר ענין דבר מכוער, הגם שכוונת הדבור לשם שמים בעת המצטרך, אף על פי כן יש לחוש להשומע שיפול בו מחשבות התיעוב הרחמן יצילנו. ועל פי זה יש להתבונן עוד מה שחז"ל דרשו במקום אחר (סנהדרין נ"ו ע"ב) לאמ"ר (בראשית ב טז) זה גילוי עריות, שנאמר (ירמיה ג א) הן ישלח איש את אשתו, והנה הגם שהיא מדה בתורה גזירה שוה ניתנה לדרוש, אף על פי כן יש להתבונן למה ניתנה הגזירה שוה בזאת התיבה, בכדי לתאר גילוי עריות בתיבת לאמ"ר. ולפי מ"ש יונח, להיות גילוי עריות דבר שנפשו של אדם מחמדתו, על כן הגם שהסיפור יצטרך לנושא הדרוש, עם כל זה מן הצורך להסתירו שיובן הדבר מתוך האמירה ולא בפירוש, בכדי שלא תבוא מחשבות התיעוב להמשך אחר הדבור העושה ציור בנפש. ולפי זה יתפרש הפסוק קצת באופן אחר וידבר משה אל העם, (היינו שהיו בכלל העדה פחותי העם קטני ערך שעדיין לא נטהרו מזוהמת הזנות דבנות מדין), לאמ"ר החלצו מאתכם, (ר"ל שלופו והסירו מאתכם מחשבות וזוהמת התיעוב, המרומז בתיבת לאמ"ר דהיינו גילוי עריות), אנשים לצבא (ר"ל בהסתלק מאתכם מחשבת החיבור דקליפה, אזי תהיו אנשים לצב"א אנשי הייחוד דקדושה המרומז בתיבת צבא כנ"ל), ויהיו על מדין (אותן המחשבות והרהורים דעבירה יחולו על ראש מדין, כענין ונשא השעיר עליו וכו' (ויקרא טז כב). והנה העוקר עבודה זרה צריך לשרש אחריה (ע"ז מ"ה ע"ב), ובפרט בכאן שאמר שכל אותה הזוהמא תתדבק אדרבא על מדין, ממילא בודאי ביותר תתדבק הטומאה והזוהמא הזאת בנשי מדין, אשר על ידיהן נעשית העבירה ומהם באת הזוהמא הזאת ואליהן תשוב ביותר, ואם כן איך אפשר שיחיו כל נקיבה, על כן קצף עליהם משה, זה מה שנ"ל: