חסידות על ירמיהו ג:ג

אֲבָל אַחַר־כָּךְ כְּשֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה, וּמֵסִיר מִמֶּנּוּ הַטִּפְּשׁוּת, וְנִתּוֹסֵף בּוֹ שִׂכְלוֹ – אֲזַי הוּא מִתְבַּיֵּשׁ בְּיוֹתֵר, וְנִתְגַּלֶּה הַבּוּשָׁה עַל פָּנָיו. וְהַבּוּשָׁה הַזֹּאת הוּא בְּחִינַת אוֹר הַתְּפִלִּין, * שֶׁנִּתְגַּלֶּה עַל פָּנָיו בְּמִצְחוֹ. וְעִקַּר הִתְגַּלּוּת הַבּוּשָׁה הִיא בַּמֵּצַח, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ירמיהו ג׳:ג׳): וּמֵצַח אִשָּׁה זוֹנָה הָיָה לָךְ, מֵאַנְתְּ הִכָּלֵם.

קחו עמכם דברים ושובו אל ה' (הושע יד ג). על פי מה שפירשתי ביום כיפור קטן שמתי פני ככלב העזתי מצח כזונה וגשתי לפניך בבושת פנים, שהוא סותר עצמו תוך כדי דיבור, ושם (יו"כ קטן) וכן כתיב (ירמיה ג ג) ומצח אשה זונה היו לך מאנת הכלם. מאי וכן. ועוד דהוא ראיה לסתור, דמאנת הכלם נאמר, והוא אמר וגשתי לפניך בבושת פנים. והנ"ל בזה, כי ענין הוידוי צריך להיות בהשכל, דהא אמרינן בגמרא (ברכות דף ל"ד:) חציף עלי מאן דמפרש חטאי. והנ"ל דענין הוידוי הוא כמו שפסקו הקהל שיתודה ברבים, והוידוי הנ"ל הוא עונשו, כי הוא בושת גדול. הכי נמי בשים על לב על אחת כמה וכמה שיכסה בושה פניו כשפוער פיו ומספר למלך מלכי המלכים מעשיו המכוערים, והעלבון הזה הוא כפרתו. והיינו לשון וידוי לשון התודע, שיודע לו גנות החטא, אבל בלא זה לא מקרי וידוי רק מפרש חטאיו. והיינו דאמר חציף עלי מאן דמפרש כו', ואם כן זה שמתודע ומסלק הבושה לא הוי וידוי, רק צריך להתעורר הבושה עד שיצטרך להתחזק שיוכל לומר. וכך הוא דברינו בסדר יום כיפור קטן שאנו מתנצלים שלא יחשב הוידוי לעזות גדול, על זה אנו אומרים כי על כן שמתי פני כחלמיש כו', ובאמת גשתי בבושת פנים, ואין זה עזות כיון שכיסה בושה פני, וכן כתיב כי מאנת הכלם, אבל כשיכלם אין זה עזות. והכי פירושא דקרא קחו עמכם דברים, שאם אומר אחד דברים הללו לפניכם, איך יכסה בושה פניו, ושובו זאת אל ה' על אחת כמה וכמה, והוא וידוי באמת. וכן מרומז בתורה הק' (ויקרא כו מ) והתודו את עונם ואת עון אבותם במעלם דייקא, כי יחטא אדם לחברו איך יכסה בושה בהתודה לו, ומה גם אשר מעלו בי.

ויחשבה לזונה כי כסתה פניה (בראשית לח טו). מתרגם והווה מדמה באנפוי כנפקת ברא, ארום כעיסת אנפין הות בביתיה דיהודא ולא הוה יהודא רחים יתה. הוקשה לו היאך סלקא דעתך דמשום הכי חשבה לזונה על שכסתה פניה, אדרבא מדרך הזונות לגלות פניהם, כמד"א (ירמיה ג ג) ומצח אשה זונה וכו'. על כן דרש כסת"ה פניה לשון כעס, ומפרש הקרא הכי ויחשבה לזונה, הנה פעל הש"י שלא הכירה שהיתה כלתו, כמד"א (בראשית לח טז) כי לא ידע כי כלתו היא, הא אפילו היה יודע הרי בני נח אינו מצווה על כלתו, אפילו היה משמר את התורה, הרי במקום מצוה זמנית לפי שעה לא היו משמרין, וכמו שיעקב נשא ב' אחיות. לזה אמרה התורה אילו הכיר אותה, לא היה בדרך הטבע שיתאוה לה, כי היה שונאה על שהיה לה פנים כועסת (מכל)[בכל] עת: