חסידות על ירמיהו ג:כב

כְּמַאֲמַר חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא פו): שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם, דְּקָשֶׁה, שׁוֹבָבִים מַשְׁמַע דְּמֵעִקָּרָא בְּלֹא שׁוּם רֹשֶׁם. וְאֶרְפָּא, מַשְׁמָע שֶׁיִּשָּׁאֵר רֹשֶׁם. וּמְשַׁנִי, כָּאן מֵאַהֲבָה כָּאן מִיִּרְאָה. כִּי מֵאַהֲבָה אֵין נִשְׁאָר שׁוּם רֹשֶׁם, וְיֵשׁ לוֹ שֵׂכֶל צַח, וְיָכוֹל לְהִתְפַּלֵּל בְּלִי עִיּוּן, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם יָכוֹל לְהִתְחַדֵּשׁ מֹחוֹ:

מה שאין כן אומות העולם שנשארים בקטנות וגשמיות ולכן אמרו רז״ל גבי בלעם השתא דעת בהמתו לא הוי ידע לתקן ויובן. והאדם נברא קטן בקטנות שכל והלא כוונות הקודשא בריך הוא היה בבריאות האדם לעבדו ומדוע בראו תחלה בלי שכל ואין לו דעת לעבדו. אך הוא גם כן מטעם הנ״ל. כי יתרון החכמה מן הסכלות ותיאובתא דחשוכא לאתכללא בנהורא. כי הקטנות נקרא נוקבא לגבי הגדלות. ואל אישך תשוקתך (בראשית ג׳, ט״ז) . הנקבה מעוררת תשוקה בחתן והאדם תחלה בחינת קטנות ואחר כך כשבא אל השכל הגדול מדבק הכל גם הקטנות לגדלות והוא בחינת זיווג. וזהו כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך ויתבאר במקום אחר. ואי אפשר לבוא לאור גדלות תיכף לכן בא הקטנות תחלה. וזהו פירוש ב׳, מאי טעמא עיזי שהוא עזות שבאדם מסגי ברישא. ר״ל בא בתחלה לאדם הקטנות. והשיב כברייתו של עולם ברישא חשוכא וכו׳ כאמור. וזהו ויקרא אלהים לאור יום וכו׳ כמו דלית יום בלא לילה רק ויהי ערב הוא הקטנות תחלה ואחר כך ויהי בוקר השכל הגדול שמבקר מעשיו. יום אחד, נעשה אחדות אחד. וזהו בכלל שכן ראוי להיות הסדר שכל אדם ילך כן ובבואו לי״ג שנה יכנוס בו הדעת. דעת לשון חיבור מדרגה תחתונה לעליונה זהו דעת שלם על דרך (ירמיה ג׳, כ״ב) שובו בנים שובבים. ר״ל דברים שנעשו שובבים מלשון וילך שובב בדרך לבו תשובו ותדבקו יחד. אמנם יש שלא זכה לדעת אפילו בי״ג שנה ונקרא קטן. והאדם שאין לו דעת מתפתה אחר יצרו. וזהו ענין הסתה הכתובה בתורה במעשה דפוטיפר ליוסף וצריך להנצל כמו שהציל עצמו יוסף. ואמר מורי זלה״ה מה שאמרו ז״ל שנראה לו דמות דיוקנו של אביו משום שבגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית והיתה מתפארת בהם ויוסף הביט אל שורש היופי והתפארות מאין בא כי עיקר התפארות הוא חיות השם שהוא מדת יעקב תפארת זהו דמות דיוקנו של אביו ונמצא כל אחד צריך לעשות כן. וזהו אסתר קרקע עולם היתה. והנה אסתר מלשון הסתר כמאמרם ז״ל אסתר מן התורה מנין דכתיב ואנכי הסתר אסתיר. וזהו אסתר ר״ל ההסתרה היה עד סוף המדרגת קרקע עולם נסתר ונעלם ונתצמצם חיות הקודשא בריך הוא. וזה שאמרו נעץ צפרניו בקרקע ר״ל נכנס בנעיצה אל תוכיות הגנוז בקרקע וצפרנים הם מותרות והוא נכנס במותרות אל תוכיות הדבר הגנוז במותרות. וזהו ויבא הביתה לעשות מלאכתו אמר בזוהר עבידתא דקודשא בריך הוא דא יחודא דהיינו שייחד המדריגות תחתונות בעליונות שהוא היחוד הגמור. ואמרו אסתר ירקרקת היתה אלא שחוט של חסד משוך עליה כי דברים שהם בסוף המדריגה מעצמם מאוסים. על דרך אשה חמת מלא צואה כו׳ אלא שהקב״ה משך חוט של חסד נמצא לעולם ידבק יותר בהקב״ה שהוא חסד כל החסדים ותענוג כל התענוגים על דרך ק״ו אם מפני שחוט של חסד שמשך בדבר מאוס נמשך החשק כל שכן למחייה חיים. ולמה יתאוה אל הגשם. זהו כיצד מרקדין לפני הכלה. ר״ל מלשון ריקוד פסולת מתוך האוכל. בית שמאי אומרים כלה נאה היא מפני שחסודה שחוט של חסד משוך עליה ואין להביט אל הגשם רק אל האוכל חיות הפנימי. ובית הלל אומרים כלה כמות שהיא. ולא פליגי אהדדי אלא מר אמר בהאי לישנא ומר בהאי לישנא. ר״ל למה נקראת כלה מפני שהכל כלול בה בסוד כנסת ישראל שהכל כנוס ונכלל בה וכל הדברים שרשם בה אם כן יביט אל השורש ויובן. ומה שאמרו רז״ל לעשות צרכיו הוא נכנס אינו חולק על האמור אלא גם כן מר אמר בהאי לישנא וכו׳ שר״ל אפילו בדברים שהם צרכיו של גוף נכנס אל תוך פנימות הדבר. וידוע שהקודשא בריך הוא בסוד חתן ואנו בסוד כלה ושלח לנו סבלונות הוא כל המצוות שבהם נתקשט לפני החתן כדרך הכלה שצריכה להתקשט להביא תשוקה בלבו של החתן:

הב' תשובה מראה מרפא מכאן ולהבא, אבל על הקודם אין מתקן לגמרי רק כבעל מום שנתרפא שמקצת שמו עליו, כן הוא ברש"י ד"ה וכתיב ובגמרא (ריש:) דמועיל על הקודם גם כן לעשותו כשגגות, ולולי דברי רש"י הי' נרקאה לפרש איפכא דשובבים דמעיקרא שובבים זהו מיראה שנעשה כשגגות ועל ידי שובבות היינו כשוגג וארפא דסיים אוהבם נדבה היינו מאהבה ורפואה דמשובתם היינו שלא יהיה כמו שובב גם כן רק שמאהבתם יחשיב העון לנדבה ולמצוה וזכיות, ואף על פי שאין הסדר כאן וכו' מכוון לסדר הכתובים שסידר תחלה בקושיא י"ל דבמה דסיים פתח, וגם י"ל דהכתובים נקט כסדרן בנ"ך ותלרי עשר מאוחר כמו שאמרו (ב"ב י"ד ב) ובתירוץ הקדים מאהבה שהיא המעולה, וזהו כפי הגירסא שבעין יעקב (שלפני דפוס פירדא) שם (סימן ע"ג) וכתיב ארפא תשובתם וכן הוא ברש"י שבעין יעקב שם וכן בילקוט (ירמיה ס"ס רס"ט ) והיינו קרא דהושע, ולפי גירסא זו נראה ודאי הפירוש כמו שכתבתי מדכתיב אוהבם וגם מדלא מקשה מסיום לשון הכתוב דירמיה עצמו אלא דמייתלי האי משום התירוץ דבי' מפורש אח"כ אוהבם, וגם י"ל דעיקר הקושיא מהא מדכתיב אוהבם דנדבה משמע באינם כשובבים גם כן רק נחשב עוד לנדבה ועל כן אוהבם וכמו שכתבתי מה שאין כן קרא דירמי' דחד קרא הוא לא מפסקי' ליה וגם סיפי' דארפא משובותיכם קאי אמיראה ואין רפואה גמורה רק מקצת שמו עליו מה שאין כן רפואה דהושע הוא לגמרי, ונראה סיוע למה שכתבתי ממימרא הקודמת שם דמביאה רפואה מקרא דארפא וגו' נדבה עיין שם ואמאי לא מייתי קרא דארפא משובותיכם דירמיה דקדים אבל למה שכתבתי ניחא דהתם שבא לבאר גדולת התשובה נקט האי קרא דתשובה מאהבה הגדולה שמרפאת הקודם, לגמרי, ועיין בחידושי הרי"ף שבעין יעקב שם דקדק באמת לפירש"י למה נקט התם ממעלת התשובה מיראה דאינה כל כך גדולה עיין שם ולמה שכתבתי ניחא: