וּשְׁטָחוּם֩ לַשֶּׁ֨מֶשׁ וְלַיָּרֵ֜חַ וּלְכֹ֣ל ׀ צְבָ֣א הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר אֲהֵב֜וּם וַאֲשֶׁ֤ר עֲבָדוּם֙ וַֽאֲשֶׁר֙ הָלְכ֣וּ אַֽחֲרֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֣ר דְּרָשׁ֔וּם וַאֲשֶׁ֥ר הִֽשְׁתַּחֲו֖וּ לָהֶ֑ם לֹ֤א יֵאָֽסְפוּ֙ וְלֹ֣א יִקָּבֵ֔רוּ לְדֹ֛מֶן עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָ֖ה יִֽהְיֽוּ׃
פרי צדיק
וזה ענין ט"ו באב בזמן הזה דבמשנה אי' רק לא היו ימים טובים וכו' שהי' רק בזמן הבית וכן כל האמור שבהן בנות ירושלים יוצאות וכו' הי' ג"כ בזמן הבית וכמו שא' בגמ' בת מלך וכו'. אך בגמ' אמרו ו' טעמים וכל הה' טעמים הי' רק בזמן הבית רק טעם אחד יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה זה הי' אחר החורבן. וביתר הי' מלכות בן כוזיבא דאי' (גיטין נ"ה:) אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים אתרנגולא ותרנגולתא חרוב טור מלכא אשקא דריספיק חריב ביתר. וענין ג' חרבנות אלו הם כנגד ג' מדות הרעות הקנאה והתאוה והכבוד שהם שורש הג' חטאים ע"ז ג"ע ושפ"ד. וזהו אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים היינו בעון שנאת חנם שהוא מדת הקנאה ושפ"ד שהם קליפת עשו רציחה. ועבור זה הי' חורבן בית שני ע"י אדום דתמיד כל שנמצא קטרוג על ישראל באיזו מדה אז האומה שקליפתה מעין מדה זו מושלת עליהם דיש להם טענה שגם בישראל נמצא מעין מדתם וחורבן בית שני הי' מפני שנאת חנם כמ"ש (יומא ט':). אתרנגולא ותרנגולתא חריב טור מלכא הוא ע"י מדת התאוה דשם נמצא בגמ' שהי' ריבוי מופלג ס' רבוא עיירות שהי' בכל אחת כיוצאי מצרים וג' הי' בהן כפלים כיוצאי מצרים ומקודם הי' להם בזה הכונה לש"ש והוי מפקי תרנגולא ותרנגולתא כלומר פרו ורבו כתרנגולים שבהם ריבוי המין דאי' (ברכות כ"ב.) שלא יהיו ת"ח וכו' כתרנגולים. והם הי' להם בזה כונה לש"ש פרו ורבו וכו' ואח"כ שהי' קטרוג עליהם שהוא לשם תאוה לבד לזה חרבה. ואשקא דריספק חריב ביתר זה הי' ממדת הגיאות והכבוד כמו שא' דהוי נהיגי כי הוי מתיליד ינוקא שתלי ארזא וזה מורה על גאוה וכבוד כמו שא' (במד' חקת) ע"י שהגביה עצמו כארז לקה בצרעת וכו'. ואי' בגמ' (שבת קל"ט.) אי בטלי יהורי בטלי אמגושי דכתיב ואצרוף כבור סיגיך ופירש"י סיגיך הם גסי הרוח לשון ישגא מאוד. ובאמת מצינו בפסוק צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה רק שיש גיאות לטובה ג"כ כמו שנא' ביהושפט ויגבה לבו בדרכי ה' והוא כנגד קליפת עמלק שמשליך עצבות וקרירות על האדם כמו שנא' אשר קרך ודרשו בספרי הצנינך והפשירך. ואי' (תמורה ט"ז.) לבלתי עצבי שלא ישגבני יצה"ר מלשנות וקרי לי' עצבי שהיצה"ר משליך עצבות על האדם ושפלות בפיתויו שאינו נחשב לימודו ועבודתו כלום. ולזה נצרך גאוה שידע שע"י תורתו ועבודתו מוסיפין כביכול כח בפמליא של מעלה כמו שנא' תנו עוז לאלהים וכן להיפך ח"ו נאמר צור ילדך תשי. וזה הוא הגאות לש"ש כמו שנא' ויגבה לבו בדרכי ה'. וגם בביתר הי' להם בזה כונה לש"ש להשתמש בהגיאות לעבודת השי"ת. ואח"כ שהיה קטרוג שלקחו הגיאות לדברי עוה"ז כאו"ה קצו ארזא. וזהו אשקא דריספיק שהוא גאות דאו"ה במרכבה וגדולה חרוב ביתר. ויום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה שזה מורה לתיקון קלקול זה דאי' (סנהדרין מ"ו:) קבורה משום בזיוני וכן מצינו בכ' ולא יקברו לדומן על פני האדמה יהי' שהוא בזיון וכיון שנתנו לקבורה היינו שאפשר לתקן קלקול זה. וזה ראו ע"י הנס שהיה שלא הסריחו במשך הזמן שהיו מושלכין בלא קבורה וע"ז התקינו ברכת הטוב ומטיב. והוא כמו שא' (פסחים נ'.) לעוה"ב כולו הטוב והמטיב שאז יראו שהכל הי' לטובה. וכן ראו שם שלא רצה הש"י לבזותם מזה שלא הסריחו שהי' ע"י נס רק הי' כדי לתקן מה שפגמו במדת הגאוה. ואח"כ נתנו לקבורה ולכן תיקנו ברכה זו בבהמ"ז שהגיאות בא ע"י אכילה גסה כמו שנא' פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך וגו':