וְאָמַרְתִּ֣י לֹֽא־אֶזְכְּרֶ֗נּוּ וְלֹֽא־אֲדַבֵּ֥ר עוֹד֙ בִּשְׁמ֔וֹ וְהָיָ֤ה בְלִבִּי֙ כְּאֵ֣שׁ בֹּעֶ֔רֶת עָצֻ֖ר בְּעַצְמֹתָ֑י וְנִלְאֵ֥יתִי כַּֽלְכֵ֖ל וְלֹ֥א אוּכָֽל׃
שיחת מלאכי השרת
אמנם יש ב' מיני אש. כי גם היצה"ר משול לאש כמו שאיתא (קידושין פ"א א') וכן הגיהנם כתיב באש ד' נשפט ובפסחים (נ"ד א') עי' שם מענין אש של גיהנם ונאמר (ישעיהו ס״ו:כ״ד) ואשם לא תכבה. ויש אש של מעלה הטובה כמו שכתבתי לעיל וכן התורה (ירמיהו כ״ג:כ״ט) הלא כה דברי כאש. ור"ל שיש ב' מיני כליונות לגוף חומריי. האחת כאשר יהי' לחרפות ולדראון עולם. והב' כאשר ישוב כולו צורה. וזה הם ב' מיני הקנאות קנאה הרעה שהיא מכלה הגוף בקבר כמו שאיתא (שבת קנ"ב ב') ומרקבת העצמות שם על ידי תולעתם אשר לא תמות ואשם לא תכבה. וקנאה הטובה שהיא של פנחס ואלי' שהבעירו האש בגופם לשם ד' לקנאות בעושי רשע ועוברי רצונו גם הם כלה חומרם אבל שב להיות כולו צורה. ולפי שבהגיע הנבואה לאדם היא משולה ג"כ לאש כמו שנאמר (בירמי') כאש עצור בעצמותי. והיינו שהנבואה הוא דבקות נפשו אל בוראה ובהתגבר כח הנפש יכלה כח הגוף שהוא הפכו ולכך אז הי' להיות פרי יגיעתו שכר שיתבטל ויכלה הכרת הכחות הגופניים מכל וכל עד שהי' פניו בוערות כלפידים:
מבוא השערים
ובערך הזה הי׳ הנביא לכל ישראל, כיון שדרך עבודתו את ד׳ הי׳ לזכך גופו ויהי לנפש ולהתדבק תמיד בד׳ ולא הי׳ מפריד אצלו בין החומר והקודש, נעשה הוא המקום דנשקי בו ארעא ורקיעא, מין ארובה מן ארובות השמים הי׳ הנביא שאור ד׳ ע״י יתפשט לישראל, וימלא את לבבם אף את גופם אור, וכמו הנביא בשעה שדיבר ד׳ בו לא רק דעת וידיעה בלבד ניתוסף לו שידע בלבד שזה ד׳ ית׳ רוצה או לא רוצה, רק אור, דעת ורצון ד׳ מילא אותו כ״כ עד שאמר [ירמי׳ כ׳ ט׳] והי׳ בלבי כאש בערת עצר בעצמתי ונלאתי כלכל ולא אוכל, כן גם ישראל אשר דיבר להם הנביא לא דיבורים לבד דיבר להם להורותם שרק בחכמתם לבד ידעו את הדין, ולהוכיחם שרק בדעתם יכירו את אשר עותו עד עתה, כי הרבה ישנם שיודעים את הדין תורה ומ״מ אינם רוצים, או רוצים ואינם יכולים להתגבר ע״ע לעשות כתורה. ומה רבו האנשים המכירים בנמיכיותם אף דואגים ע״ע ומ״מ קשה להם למשול ברוחם ולהעלות א״ע מן נמיכיותם. רק אור ד׳ נתפשט ע״י הנביאים לישראל ומילא אותם, עד שראו בעצמם את שפלותם, וברוח אלקים אשר ניתוסף להם התגברו והתקדשו. והיא התשובה וההוראה שאמר רש״י ז״ל, והלצוות על דברי תורה שאומר הרמב״ם ז״ל.
שם משמואל
ונראה דהנה במדרש שמות פ"ב על מראה הסנה, ד"א לפי שהי' הקב"ה מדבר עם משה ולא הי' מבקש לבטל ממלאכתו הראה לו אותו דבר כדי שיהפוך פניו ויראה וידבר עמו, וכיון שבטל ממלאכתו והלך לראות מיד ויקרא אליו אלקים עכ"ל, ויש להבין היתכן שמרע"ה לא רצה לבטל ממלאכתו לשמוע דברי הנבואה, ועוד שכנראה שבשעה שהנבואה שורה על הנביא אין בכח הנביא לכלוא את הרוח שלא לשמוע מה הוא מדבר עמו, ויש לזה כמה ראיות מהכתובים, ובירמי' כ' ט' והי' בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי ונלאתי כלכל ולא אוכל, ונראה לפרש היות ידוע דכל הנביאים צריכין הכנה לנבואה, הגם כי מרע"ה לא הי' צריך הכנה, כי הי' תמיד מוכן ועומד כמ"ש עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, מ"מ זה הי' לאחר מכאן, אבל אז עדיין טירון הי' משה לנבואה כבמדרש שם והי' צריך הכנה, ובאשר הי' טרוד במלאכתו באמונה לא לקח לו פנאי להכין א"ע לנבואה, וזהו שבמדרש ולא הי' מבקש לבטל ממלאכתו ע"כ הראהו מראה זו, ובמדרש לעיל מיני' שם שהרגיש שהוא משל על ישראל, לפי שהי' מחשב בלבו ואומר שמא יהי' המצרים מכלים את ישראל, לפיכך הראהו הקב"ה אש בוערת ואיננו אוכל כך המצרים אינן יכולין לכלות את ישראל, עכ"ל, וע"כ עוררהו מראה זו שיכין עצמו לנבואה, וזהו שבמדרש שיהפוך פניו ויראה, היינו שיתכוון לנבואה: