חסידות על ישעיהו א:ה

כת הב' הם הנשמרים מעבירות ועושים מצות, ועי"ז מלקטים מדי יום ביום כמצות המלך הגדול ברוך הוא וברוך שמו, ולמחר לקבל שכרם, ממילא עיקר הרצון והנחת רוח של הקב"ה כביכול הוא בעת קיבול שכרם, דהא עיקר הלקיטה אין בו כ"כ צורך להקב"ה, שאם רצה לא היה מפזר כלל, וגם אחר הפיזור אם רצה היה מכנסם כאמור בהמשל, וכן בעונש שמקבל הרשע, אזי עיקר העבירה שיש לו הוא בעת קיבול עונשו, כי זהו קשה ושנאוי לפניו ית"ש יותר מהעבירה, ככל המבואר במשל. וזהו מאמרז"ל ששכר מצוה מצוה, ר"ל השכר של מצוה הוא עיקר המצוה, והעונש של עבירה הוא עיקר העבירה. ולדעתי לזה כיוון הנביא ע"ה (ישעיה א, ה) על מה תוכו עוד תוסיפו סרה, כוונתו לבל תאמרו בדעתכם שאחר שהקב"ה יעניש לכם הרי הוא כאלו לא חטאתם, דזה אינו, דאדרבה על דבר זה עצמו שתוכו, עוד העבירה יותר גדולה כי העונש הוא עיקר העבירה והבן.

וּבְחִינַת כְּסֵדֶר נִקְרָא יוּד. שֶׁמַּלְכוּת הַנִּקְרָא דָּלֶת, לֵית לָהּ מִגַּרְמָהּ כְּלוּם, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַמְשִׁיךְ לָהּ חִיּוּת הַחָכְמָה, הַנִּקְרָא יוּ"ד, וְזֶה: יוּ"ד וָ"ו דָּלֶ"ת. וְזֶה: אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּךָ – אַל תִּקְרֵי כַּפֶּךָ, אֶלָּא כָּפֶךָ, הַיְנוּ יוּד גִּימַטְרִיָּא כָּף. וּכְשֶׁמְּחַלֵּק אֶת הד' לְעַצְמוֹ וּמַמְשִׁיךְ לְעַצְמוֹ חִיּוּת מִמֶּנָּה, אֲזַי נַעֲשֵׂית לוֹ שֶׁלֹּא כְּסֵדֶר: דַּוָּי – מִיּוּד נַעֲשֶׂה דַּוָּי. וְזֶה (ישעיה א): וְכָל לֵבָב דַּוָּי, כִּי כְּשֶׁהוֹלֵךְ לְאָדָם שֶׁלֹּא כְּסֵדֶר, זֶה לוֹ מַחֲלַת לֵב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי יג): תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה וְכוּ'.

עוד י"ל ונבאר ש"ס דשבת כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים שנא' אז תתענג על ה' והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו' וכבר הקשו רבים למה יעקב דוקא ותחלה נבאר ש"ס דאבות כך היא דרכה של תורה וכו' ועל הארץ תישן וכו' אשריך בעה"ז וטוב לך לעה"ב והקושי' מפורסמת מה אושר בעה"ז ונ"ל דשמעתי בשם הרב החסיד מוהרי"ל פיסטנר פ' הפסוק אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם דהתו' הביאו משל לעני א' שהלך בכד לשאב מים מבאר ונפלה כד מידו לבאר וצעק ובכה עד שנזדמן שהלכה בת מלך בכד של זהב לשאב מים מאותו באר ונפל הכד לבאר ג"כ אז שמח העני כי ע"י שיחפשו אחר הכד של זהב ימצאו כדו ג"כ וכו' וז"ש בכל צרתם לו צר כתיב באלף וקרי בוי"ו שע"י שישתף השכינה בצערו אז נושע הוא ג"כ עם השכינה ואין צער כלל ובזה יובן אני ה' לא שניתי ר"ל לא שהי' ראוי לכותבו באלף שניתי לכתבו בוי"ו ועי"ז ואתם בני יעקב לא כלית' ודפח"ח.