כִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵרָא֖וֹת פָּנָ֑י מִי־בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי׃
ישמח משה
דברים ואתחנן. נ"ל רמז על פי האלשיך הקדוש על פסוק (ישעיה א יב) כי תבאו לראות פני כו', ועל הפסוק (שיר השירים ב יד) הראיני את מראיך וגו'. ותורף הדברים כי להשמיע קולו לפניו ית', צריך מתחילה לשוב אל ד' כדי שיהיה מראהו נאוה מעוטף בצלם אלקים. וזה שאמר תחילה הראיני את מראיך המיוחד לך, אחר כך השמיעיני את קולך, כי קולך ערב בזמן שמראך נאוה, עד כאן דבריו. והנה רוב השבים הוא על ידי התעוררת דברים, כמו דאיתא במדרש רבה פרשת האזינו (דב"ר פ"י א') האוזן הזה אחד מרמ"ח אברים שבאדם, ועל ידו חיין כל האברים, הה"ד (ישעיה נה ג) שמעו ותחי נפשכם. והנה כתיב (הושע יד ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. וכבר פירש האלשיך כי לתשובה צריך וידוי דברים, כמו שנאמר בתורה הקדושה (במדבר ה ז) והתודו את חטאתם אשר עשו, רק שלא יהיה וידוי פה מצוה אנשים מלומדה, דאם מדבר בלא לב אז האדם אינו עם הדברים, כי לבו בל עמו ורק מן השפה ולחוץ, מה שאין כן כשהן בקרב איש ולב עמוק, אז הוא עם הדברים. והיינו קחו עמכם דברים שתהיה עם הדברים, ושובו אל ה', עד כאן דבריו. ועוד נראה לפרש, על פי מה (ששמעתי) שפירש הצדיק הקדוש הגאון מהר"ש זלה"ה מניקלשפורג בפסוק (תהלים לד יב) לכו בנים שמעו לי (יראת ה' אלמדכם), כי לא די במה שמקשיב לקול מוכיח בעת שדורש, כי אם לכו לביתכם, אז שמעו לי, עד כאן דבריו. והנה מבואר בילקוט שמעוני (ילקו"ש רמז תשפ"ח) בשם הספרי, דדברי תוכחה נקרא דברים ומביא ראיה מכמה מקומות, והיינו (הושע י"ד) קחו עמכם לביתכם דברים, דברי תוכחה שאתם שומעין. והנה באמת דברים רומז גם אל התשובה, כמו שנאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה', והוא הוא, כי על ידי דברי תוכחה הוא שב. ועל פי זה מבואר, כי בתחילה דברים רומז על התשובה ואז מראהו נאוה, ואז ואתחנן עת לחננה כי אז השמיעיני את קולך כאמור.
מבוא השערים
ומה רבתה היראה וגם התשוקה בראות החסיד מרחוק את העיר אשר רבו בה, ומכש״כ כשכבר הי׳ בחדר הרבי, במאו״ש פ׳ דברים איתא שבבוא החסיד אל הבית והחדר שרבו בו, הי׳ בכ״כ מורא ופחד עד שלא ידע היכן הוא ע״ש, ובפ׳ תשא איתא, שמוראה זו שמתירא החסיד לגשת אל הרבי וגם לרמוס חצרו, בא אל יראת ד׳ יראת הרוממות, כי מתבונן הוא, למה כ״כ אני מתירא מן הצדיק, אין זה כי אם ממציאת קדושת השם ית״ש ויתעלה אשר כאן נמצא אצל הצדיק, השוכן אתו ודבוק בו, ומזה מגיע אל יראה ההיא ע״ש.
שם משמואל
ענין שני שעירי יוה"כ, הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, ששעיר לה' הוא לקרב חלק הטוב שבאדם והשעיר לעזאזל הוא לדחות חלק הרע, ונראה לבאר הדברים, דהנה שעיר הפנימי מכפר על טומאת מקדש וקדשיו, והמשתלח על שאר עבירות, ואמרו ז"ל ביומא (מ':) עד מתי יהי' זה זקוק לעמוד חי עד מתן דמו של חבירו, והענין דהנה לב האדם הוא בהמ"ק של אדם הפרטי, והמכניס ללבו הרהורים בלתי טהורים, זה הוא כמכניס טומאה למקדש, אך האדם שעברו עליו מחשבות לא טהרות ומדחה אותם תיכף ממנו, ואינו עומד ומהרהר בהם, הוא כענין נטמא בעזרה ואינו משהה שיעור השתחוי' דפטור, אבל באם ח"ו איננו מדחה אותם תיכף ממנו, אלא עומד ומהרהר בהם, הרי הוא כאלו שהה שיעור השתחוי', וצריך לזה תיקון וכפרה להוציא הטומאה מן המקדש, אך באשר האדם מלא רע אי אפשר להוציא הטומאה מן המקדש אלא ע"י שמכניס ללבבו הרהורי תורה ותשוקה לקדושה, ותשוקה של קדושה והרהורי תורה דוחין מלב תשוקות חיצוניות והרהורים רעים, ולזה בא דם שעיר הפנימי שמכניסין לקה"ק, והוא פועל דמיוני לרתיחת הדם בקדושה, תוכו רצוף אהבה רשפי אש שלהבתי', שהוא מדחה ומטהר את המקדש מכל חטאיהם ומכל עונותם בטומאת מקדש וקדשיו, אך השעיר לעזאזל שמכפר על שאר עבירות היינו עבירות בפועל, ולזה אין עצה להתחיל תחילה בעשיית מצות, ועשיית המצות תדחה את עשיית העבירות, שהרי כל עוד שאיננו פרוש בפועל מעבירה, אין להכנס אל שער המלך בלבוש שק, אדרבה מוסיף ח"ו כח בסט"א, ומקרא מלא הוא (ישעי' א') מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, ועכ"פ צריכין להסכמה בלב מקודם שיעזוב רשע דרכו, וזה ענין וידוי שעיר המשתלח, ואך כל עוד שהלב איננו טהור מהרהורי עבירה ותשוקות חיצוניות, אי אפשר שהלב יסכים באמת לעזוב דרכו, ע"כ שעיר הפנימי מקודם שאז כשנטהר הלב תהי' הפרישה מן העבירה באמת, וזה עד מתי יהי' זקוק המשתלח לעמוד חי עד מתן דמו של חבירו: