חסידות על ישעיהו יא:ט

ומקודם אקדים ליישב סתירת המדרשים בהתחלת השיעבוד, (ודוקדק) [וידוקדק] על פי זה השינוי לשון שבשניהם. דהנה גלות מצרים נמשך מדריגה אחר מדריגה, שהרי משנולד יצחק התחיל הגירות (סדר עולם רבה ג'), ואחר כך כשירד יעקב למצרים הותחל השבי שנשבה למצרים. ואבאר זה, כי לפי העולה על הדעת כמקרה בעל כנף קרהו ליעקב, ועיין באלשיך ריש פרשה דילן. והנה באמת יעקב הרגיש בזה, שהרי נאמר לו אל תירא מרדה מצרימה (בראשית מו ג), שמע מינה שהיה מתירא, ובאמת לא היה ליעקב לבא עם כל בני ביתו, רק לבדו עם בניו ולהשתעשע עם יוסף, רק היא היא אמרם ז"ל (שבת דף פ"ט:) ראוי היה לירד בשלשלאות של ברזל וכו', שהיה אז עת הירידה למצרים, וראה יעקב זאת ברוח הקודש שאם לא יהיה ברצון יהיה באונס, כנ"ל ברור. ובודאי שבטי ישורון גם הם הרגישו בזה, במה שראו שהנסיעה היא עם כל בני ביתם, ונמצא לא הרגישו אז בביאת מצרים לרוע בפרטיותם, כי היה לטוב להם להיות נכבדי ארץ, רק הרגישו בביאת הכללות כל בני ביתם, והבן. נמצא מלידת יצחק התחיל הגירות, ומירידת יעקב למצרים הותחל השבי, רק שהיה בהעלם. ונקדים עוד, דכל מין גלות ושיעבוד לא הוי בחומרית לבד, רק ברוחנית גם כן, ואדרבא כל התחלות היא ברוחנית ונשתלשל לגשמית. והנה בעת הרוחה וגאולה, התפשטות הקדושה שולטת, וההיפך בהיפך כי לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים (מגילה ו' ע"א), ואמלאה החריבה (יחזקאל כו ב), וכשהקדושה שולטת הדעת מתרבה, כי ה' יתן חכמה מפיו וכו' (משלי ב ו), וראיה לדבר חכימי דירושלים המבואר באיכה רבתי (פתיחתא שם). והנה ידוע דבגלות מצרים נאמר (שמות יב לט) ולא יכלו להתמהמה, מחמת גודל התפשטות הסט"א, וכן אמרו בביאור משחרב בית המקדש נמסרו רזי התורה לחיצונים, ולעתיד נאמר (ישעיה יא ט) ומלאה הארץ דעה וגו', וההיקש על זה בשאר הגליות, והנה לפי זה שייך לצרות השיעבוד סתימת מעינות החכמה. והנה כל זמן שיעקב קיים שורש האילן הקדוש, לא היה יכול הסט"א להתפשט, ומבועין דחוכמתא פתיחין, וכשמת יעקב נסתמו, והיינו נסתמו עיניהם ולבן מצרות השיעבוד, ר"ל דבר זה התחיל מצרות השיעבוד שנסתמו לבן ועיניהם, ולא הוי פירושו מחמה צרת השיעבוד והבן זה, ואם כן התחלת השיעבוד היה ברוחני. והנה אמרו רז"ל (ויק"ר ל"ב ה') בזכות ד' דברים נגאלו אבותינו ממצרים, ואחת מהם שגדרו עצמן מן העריות, והנה אמרו רז"ל (אבות פ"ד מ"א) איזה גבור הכובש את יצרו, ובפרט במצרים המקום גורם שהיה ערות הארץ כנודע היה צריך התחזקות גדול, והיינו משא של מצרים, והבן. והנה אמרו רז"ל (ויק"ר ל"ב ה') שבזכות יוסף שגידר עצמו מן העריות, נגדרו כל האנשים (הובא בחן טוב פרשה זו). והנה דעת לנבון נקל שכל זמן שיוסף היה קיים שהוא שורש מדת היסוד, והיה התפשטות מדה זו בעולם, היה בנקל להזהר, מה שאין כן אחר כך היה צריך להתחזקות, והיינו עד שלא מת יוסף לא הוטל עליהם משא של מצרים, עליהם דייקא כי הוא הנושא המשא, מה שאין כן אחר כך הוטל עליהם משא מצרים ערות הארץ, ועצם השיעבוד הותחל אחר מיתת השבטים כנ"ל, ואם כן אין כאן סתירה. ונקדים עוד דמבואר במדרש (שמו"ר א' ה) דשמות השבטים על שם גאולת מצרים הם פועל דמיוני, ראובן על שם ראה ראיתי וכו' (שמות ג ז), עיין במדרש שם פרשה דילן, ועיין בחן טוב דגאולה העתידה גם כן מרומז בהו, ודפח"ח. אבל אני אלך בדרך המדרש דהם פועל דמיוני על גאולת מצרים, ויוסף מבואר במדרש (שם) על גאולה העתידה, דכשם שנגאלו ממצרים כן יוסיף ה' שנית ידו וגו' (ישעיה יא יא). ונקדים עוד דשבעים נפש הוא סימן לשבעים אומות, והוא פועל דמיוני על גלות החל הזה בין כל שבעים אומות. ועל פי זה יתבארו הפסוקים הנ"ל, דהנה עד שלא מת יוסף, לא הרגישו בביאת מצרים רק חכימי לבא ביותר, ואם כן אין צריך להוראת השמות, אבל כשהרגישו בהגלות, שפיר הוצרכו להוראת השמות. והיינו וא"ו מוסיף על ענין ראשון, שכיון שמת יוסף ואלה שמות, ר"ל עכשיו נתגלו הוראת שמותם שהוצרכו להם, ומפרש הטעם הבאים מצרימה כדברי המדרש שעתה הרגישו בביאת מצרים, ולכך הוצרכו לפועל דמיוני של השמות. ואמר את יעקב, ר"ל אף שכבר באו עם יעקב ואז גם כן הרגישו, שהרי נאמר אל תירא כמ"ש, לזה אמר איש וביתו באו, ר"ל אז לא הרגישו רק בביאת בני ביתם, אבל עכשיו הרגיש כל איש בעצמו כנ"ל, ומפרש שמותיהם שהוא פועל דמיוני על גאולת מצרים, ואחר זה אמר ויהי כל נפש וגו', דהוא פועל דמיוני על גלות האחרון כנ"ל, וכמו אהיה אשר אהיה (שמות ג יד), שפירושו אהיה בשיעבוד זה אשר אהיה בשיעבוד מלכיות (שמו"ר ג' ו'), ולכך אמר שבעים נפש, להורות דכל אחד יש לו הוראה מיוחדת דהיינו לאומה אחת, והבן. והשתא צריך לרמז גאולה העתידה, והיינו ויוסף היה במצרים כדברי המדרש שכשם שגאל אותנו ממצרים, כך יוסיף ה' שנית ידו לגאול אותנו במהרה בימינו אמן. ועל פי זה י"ל הטעם שיוסף נקרא יוסף הצדיק, דהלא באמת היו כולם צדיקים, והנה ידעתי גם ידעתי כי יש דברים בגו שהוא מדת צדיק חי עלמין צדיק יסוד עולם, אבל נ"ל כפלים לתושיה, על פי האמור דכל השבטים נקראו על שם גאולת מצרים, ויוסף על שם גאולה העתידה על שם יוסיף ה' שנית ידו וגו'. והנה מבואר בשם מקובל קדמון על הפסוק (ישעיה (כד טז) כ"ד י"ו) מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק, על פי המדרש (פרקי רבי אליעזר פרק מ"ח (פרקי דר"א פמ"ח)) דכל אותיות הכפולות כ' מ' נ' פ' צ', הם על הגאולות, כ' מ' פ' על הגאולות שעברו, והצד"י על הגאולה העתידה, צמח אצמיח (זכריה ו יב), עד כאן. ועל פי זה אתי שפיר שנקרא יוסף הצדיק, שהוא רומז על הגאולה העתידה שהיא בצד"י כנ"ל, (ועיין מ"ש בזה בפרשת ויגש על הפסוק (בראשית מו א) ויזבח זבחים, עיין שם).

כִּי שְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים יִתְבַּטְּלוּ לֶעָתִיד כֻּלָּם, בִּבְחִינַת: כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בְּטֵלִין, חוּץ מִקָּרְבַּן תּוֹדָה (מ"ר צו פ"ט, אמור פ' כ"ז ע"ש), שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר לֶעָתִיד, רַק בְּחִינַת תּוֹדָה וְהוֹדָאָה, לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל וְלָדַעַת אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיהו י״א:ט׳): כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים, שֶׁזֶּה כָּל שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא:

ועמדו כל המפרשים בזה למה נתאחרה קללת האדמ' עד שנתקלקל אדם ונפקדה גם היא על עונה וטרם נבוא בביאורו נקדים לבאר קצת פסוקי תנ"ך ומאמרי חז"ל ומתוכם יתבא' דברי המדרש הלזה על נכון ואלה הם א' כתוב בתורה (דברים ח׳:ז׳) כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וגו' ארץ חטה ושעורה וגומר עד ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך להבין מה ענין מצות עשה זו של ואכלת ושבעת וברכת לשבחי א"י והלא הוא מ"ע בפ"ע לברך את ה' אחר אכילתו ומה זה שבח אל א"י ועוד להבין אומרו על הארץ הטובה אשר נתן לך וכי דוקא באה"ק מברכין אחר האכיל' והלא בכל מקום אשר ישראל מפוזרין החיוב עליהם לברך אחר האכילה ב' דברי הנביא (ישעיהו י״א:ט׳) כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים ולכאורה היה לו לומר ומלאו יושבי הארץ דעה כי מה דעה שייך בעפר הארץ ג' מאמר נעים זמירות ישראל (תהילים קל״ב:י״ד-ט״ו) זאת מנוחתי עדי עד פה אשב וגומ' צידה ברך אברך אביוניה אשביע לחם וגו' להבין כפל לשונו ברך אברם וחזר לומר אביוניה אשביע לחם ד' מאמר חז"ל (אבות פ"ו) כך הוא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל אם אתה עושה כן אשריך בעה"ז וטוב לך לעוה"ב וענין אומר לך אשריך בעוה"ז לכאורה לא יובן שיהא טובת העוה"ז בפת במלח והוא עצמו אמר קודם וחיי צער תחיה ואם הוא חיי צער איך אשרי לו בעוה"ז וכל אלה באחת יבואו ע"פ הקדמה אחת מה שאמרתי לפרש מאמר הקרא (במדבר ט״ו:י״ח-י״ט) דבר אל ב"י בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' וגומר ויתבאר ע"פ דברי הזוה"ק (לך לך צ"ה ע"ב) וז"ל פתח ואמר אשריך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאכלו וכתיב אי לך ארץ שמלכך נער ושריך בבוקר יאכלו הנה קראין קשיין אהדדי ולא קשיין האי דכתיב אשריך ארץ דא ארץ דלעיל' דשלטא על כל אינון חיין דלעיל' ובג"כ איקרי ארץ החיים ועלה כתיב ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד וכתיב ארץ אשר לא במסכנו' תאכל בה לחם לא תחסר כל בה לא תחסר כל בה דיקא וכל כך למה משום דכתיב שמלכך בן חורין דא קודשא בריך הוא וגו' אי לך ארץ שמלכך נער האי ארץ דלתתא דתניא כל שאר ארעי דשאר עמין עכו"ם אתיהובו לרברבין תריסין דממנן עלייהו ועילא מכולהו האי דכתיב ביה נער הייתי וגם זקנתי ותאנא האי קרא שרו של עולם אמרו וע"ד כתיב אי לך ארץ שמלכך נער ווי לעלמא דמסטרא דא ינקי וכד ישראל בגלותא ינקין כמאן דיניק מרשותא אחרא וכו' ע"כ ושורש הענין כי הנה ידוע אשר עולם שנה נפש כולם המה בענין אחד להיות נמצא גם בעולם ושנה התחלקות והתפרדו' אברים כאשר בנפש וכדומה בשנה יום א' בתשרי נקרא ראש השנה שהוא בחי' הראש שבשנה ויוה"כ נקרא בחי' הלב בשנה וכן שאר כל האיברים וכן הוא בארץ אין מקום א' דומה לחבירו ומצרים הוא בחי' התחתונה שבארץ עד שנקרא ערות הארץ וארץ ישראל הוא המובחר שבארץ עד שנקרא לב הארץ שהוא כמו אבר הלב שבאדם שהוא החשוב בכל אבריו וכל אלה השתנות המקומות הכל הוא לפי ערך חיות הרוחניות שניתן בארץ מאת מקומו של עולם ב"ה וכפי רבות האורה והחיות הקדושה כן נשתנה שמו למעליותא: ולכן ארץ ישראל שהוא מקודשת מכל הארצות שמרובה בה חיות הקדוש' מאת האל יותר מכל הארצות ע"כ מביאין ממנה עומר וביכורים ושתי הלחם מה שאין מביאין כן מכל הארצות כמ"ש במשנה (טהרות פ"א) כי נאה לקדוש פאר מקדושים אשר בארץ מבחי' קדושות הארץ וזר לא יקרב להקריב את לחמה לחם אלהיו כי טמא טמא יקרא מחוץ למחנה מושבו ורבתה בה עב הגשמיות מבחי' הקליפות והרע לא יקרב אל המזבח כי קודש הוא וע"כ בהיות שהארץ הזאת מקודשת היא ע"כ אמר הכתוב ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה כי מאתו לא ימנע והשגחתו בכל ועיניו משוטטין בכל ואך במקום שרבת' בחי' הקליפות והרע הנה כבודו לאחר לא יתן ומסרה לשרי מעלה בבחי' הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה ועל זה אמר הכתוב אי לך ארץ שמלכך נער כאמור בזוהר כי מן הסתם אם אין השגחת הקדוש ברוך הוא בעצמו עליה ודאי שרבתה בה בחי' הרע כ"כ עד שלא יוכל להיות השגחתו עליה בשום אופן כ"א היה איזה אופן בשום צד שיהיה עליה השגחתו ית' ודאי שהוא ית' מטיב לטובים ושורה על מקום זה כאשר בארנו בזה בחה"ר (שורש הראשון ענף ג') אבל לא כן ארץ הקדושה שמקודשת מכל הארציות רבתה בה בחי' חיות הקדושה וחיו' הרוחניות עד שיוכל האל הטוב ליתן השגחתו עליה ועל כן עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה ודורש אותה תמיד כי רצונו בזה כנאמר והנה כבר כתבנו בחה"ר (שורש החמישי ענף א') ובחלק זה (דרוש השביעי פרק א') אשר מהנצוצות הקדושות והחיות הקדושה שבתוך המאכלים באין מוחין אל האדם האוכלן להיות מתאוה להודות לה' ולברך בשמו ולאהב' וליראה אותו כאשר בארנו שם ואך בקוש' ובגבור' גדולה צריך להתגבר עצמו על בחי' הקליפות והרע שבתוך גשמיות המאכל שלא ימשוך עצמו בשום אופן אחר מילוי תאוותו והנאת כריסו כי לא זהו שלא יועיל לו לקחת קדוש' לעצמו אף גם ימשיכנ' לכל בחי' הרעים לבוא עי"ז לעבור כל עבירות שבתורה כמו שכתבנו שם. ואחר כל התגברות הלז הנה המוחין אינם באים אליו עד למחר בעת התפלה בבחי' נטרנא עד למחר כי השתא ואשכחתי' שפרשנו שם וגם המוחין מצער הוא כי מעט מזעיר חיות הקדושה אשר במאכל כי רבתה בו בחי' המגוש' מעפר הארץ וכל זה הוא בארץ העמי' הנאחז הרבה בבחי' הקליפות והרע ולא כן בא"י ארץ הקדוש' המקודשת מכל הארצות ורבתה בו חיות הקדושה ומעט הנאחז בה מבחי' הרעים וע"כ כאשר אוכל אדם מאכל בא"י אם ישי' בה מעט כוונה לכבוד ה' תיכף ומיד יתלהב לבו ויחשק מאוד ויתאוה להודות ה' ולברך בשמו ולעבדו בלבב שלם כי יתדבקו בו הרבה מניצוצי הקדושה השוכנים בארץ הלזו ואין צריך להתגבר הרבה על הרע כי מעט הוא וע"כ אמרה התור' בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה אני ולא אחר כי אני בעצמי השגחתי על הארץ ההוא זה לכם האות שהיא מקודש' מכל הארצות והשגחתי תמיד בה והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' כלומר ממילא כאשר תאכלו מלחם הארץ הלזו תרימו תרומה שיתרומם אצליכם להודות לה' ולעבדו מבחי' השגחתי הזאת ורבות חיות הקדושה שבה: