חסידות על ישעיהו מג:ד

ו. מִי שֶׁיּוֹדֵעַ, כְּשֶׁרוֹאֶה, אֵיזֶהוּ דִּין עַל יִשְׂרָאֵל, לַהֲפךְ אֶת הַדִּין עַל אֶחָד מֵאֻמּוֹת בִּבְחִינַת "וָאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּךָ", עַל־יְדֵי זֶה [כָּל] הַנִּבְרָאִים מַחֲזִירִים כּחָם וְנִכְלָלִים בּוֹ בְּזֶה הָאִישׁ, כְּדֵי לְחַדֵּשׁ כּחָם, גַּם עַל־יְדֵי זֶה נִפְתָּח הַשַּׁעַר שֶׁל מִינֵי מְשָׁלִים בָּעוֹלָם.

ונראה דהנה עיקר הדין בר"ה אם החטא דבוק בעצם נפש החוטא ואז אין לו הסרה ונדחה למצולות ים עם החוטא יחדיו, או אם החטא איננו דבוק בעצם נפש החוטא אלא מרחף עליו מלמעלה, ואז נדחה החטא לבדו, ונפש החוטא נשארת נקי' ומקבלת את האור פני מלך חיים כמ"ש בדיבור הקדום, והנה נפש ישראל בעצם אינה מעותדת לחטא, והחטא הוא רק במקרה ואינו מתאחד עם עצם הנפש, כי אינו מהם אלא כמ"ש ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ובזוה"ק ח"ג (קצ"ח.) אלא מאן גרים להו לישראל למהוי סורר ומורה לגבי אבוהון דבשמיא, בגין דאיהו זולל וסובא בשאר עמין דכתיב ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, וכתיב ויאכל העם וישתחוו, דעיקרא ויסודא אכילה ושתי' כד עבדין בשאר עמין, דא גרים לון למהוי בן סורר ומורה לגבי אבוהון דבשמיא, ובפשיטות נראה לעינים שכל החטאים נמשכים מחמת האומות או ע"י פיתוי, והם נקראים אובדים בארץ אשור, או ע"י אונסין ומצירים והם נקראים נדחים בארץ מצרים, או בפשיטות שאומה"ע מטמאין את האויר והאויר נעשה משחת ומושך לחטא, ומה"ט כשישראל עושין תשובה נהפך הדין עליהם, כמ"ש (ישעי' מ"ג ד') ואתן אדם תחתיך, משום שהם הם הגורמים בנזקין, וע"כ בהכרח דין ישראל צריך להיות קודם, אם יצאו זכאין מוטב, ובאם לאו ח"ו יהפך הדין על הגורמים, ויתברר בדין עד כמה גדלה פשע הגורמים, ויש לומר שזה עצמו הוא חוסם פי המקטרגים בדין ישראל, בידעם שאם ח"ו יצאו ישראל בלתי זכאים, על ראש אומתם יחול, אבל אם הי' משפט אומה"ע קודם שוב מה דהוה הוה, והיו מתאמצין בקטרוגם בכל יכולתם:

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי וגו' (שמות יד טו). במדרש (הובא מקצתו בילקוט וכולו בספר נחלת יעקב פרשה זו), אמר הקב"ה למשה הים סוער והשונא רודף, ואתה עומד ומרבה בתפלה לפני, אמר לו משה מה לי לעשות, א"ל ואתה הרם את מטך (שמות יד טז), באותה שעה אמרו ישראל ה' ימלוך לעולם ועד (שמות טו יח). והוא תמוה מאד וכלו מוקשה, חדא מה זה שאמר הקב"ה שני טעמים הים סוער והשונא רודף. (ב), מה שאמר ואתה עומד ומרבה בתפלה, קשה למה לא יתפלל בצרת ישראל. (ג), להבין מה שהשיב לו ואתה הרם את מטך. (ד), למה באותה שעה אמרו ה' ימלוך לעולם ועד. והנ"ל דהנה יש להבין בשלמא במצרים היה הכל על ידי משה, לפי שאין הרשע כדאי להיות נגלה אליו השי"ת, ולהיות המופת מעצמו על ידי מאמרו יתברך לא יאמינו שבשביל ישראל הוא. ועוד כיון שהכל היה לרעה, אפשר דאין מיחד שמו (עיין ב"ר פ"ג ו'), והיה צריך להיות על ידי שליח. אבל כאן המטה למה, ומשה למה, יהיה נקרע הים סוף על פי מאמרו, ומי פתי יסור הנה להאמין דבקיעת הים היה מעצמו, וגם היה לטובה. ועוד דהיה להם גילוי שכינה אז בלא זה, דכתיב (שמות טו ב) זה אלי, ועל כל פנים המטה למה, ומי מריבה יוכיח. והתירוץ לזה נראה דכל מעשיו ית' בעצמו ראוי להיות ניצחי כמוהו, כי הוא אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד (תהלים לג ט), ופעולה שאינה נצחי הוא פחיתות ח"ו לו ית' אם יהיה על ידי עצמו וצריך להיות על ידי שליח, ומטעם זה אמרו רז"ל (מדרש רבה שיר השירים פ"א ס"ד) (שהש"ר פ"א ד') אלמלא אמרו ישראל למשה דבר אתה עמנו (שמות כ יט), לא היה שכחה, וק"ל. ובביאור אמר שלמה (קהלת ג יד) ידעתי כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהיה לעולם, וכאן היה בקיעת הים רק לפי שעה, ואחר כך שב לאיתנו למען ינער פרעה וחילו בים סוף, לכך הוצרך להיות על ידי שליח, וגם על ידי מטה דייקא, דהא שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, ודבורו הוא דבר ה' בעצמו, כעין מ"ש המפרשים הטעם שהכה משה את הסלע, על פי מ"ש רז"ל (ב"מ דף פ"ו ע"ב) מפני שאמר אברהם (בראשית יח ד) יוקח נא מעט מים על ידי שליח, שילם הקב"ה לבניו על ידי שליח, ואם היה משה מדבר אל הסלע, היה הענין נעשה על ידי הקב"ה בעצמו כי השכינה מדברת מתוך גרונו, אך מה שנענש היינו מפני שכעס ואמר שמעו נא המורים (במדבר כ י), וכל הכועס שכינה מסתלקת ממנו (פסחים ס"ו ע"ב), אם כן שוב היה לו לדבר והבן, עד כאן דבריהם. והנה מה שהיה נחוץ שישוב הים לאיתנו להטביע את מצרים, מלבד הפשוטו, כי אם היה נשאר בחרבה היה המצרים רודפים אחריהם, עוד דברים בגו על פי הקדמה מהזוהר (ח"א קע"ד ע"ב) דמדת הדין אינו חוזר ברקניא, וידוע (ילקו"ש רמז רל"ד) דהים היה סוער עליהם להטביען לפי שהללו עובדי עבודה זרה והללו עבדו וכו', וגם חמה חסר כתיב (שמות יד כט), ולזה היה צריך יד חזקה לכבוש מדת הדין, וכיון דאינו חוזר ברקניא, לזה באו המצרים בתוך הים, ובהדיא נאמר (ישעיה מג ד) ונתתי כפרך מצרים. ועוד איתא בילקוט (פרשה זו סוף סימן רל"ד) והמים להם חמה, ד"א שטען סמאל הלא עבדו עבודה זרה, ונתמלא הים עליהם חימה להטביען, והשיב הלא לא עבדו אלא מתוך שיעבוד, וכיון ששמע שרו של ים, אותו חימה החזירו על מצרים, הדה"ד (שמות יד כו) וישיבו המים, ששבו המים מן ישראל על מצרים, עכ"ל. הרי מבואר להדיא כדברי, ועל פי זה מדוקדק כיון ששמע שרו של ים ואינו חוזר ברקניא, אותו חימה החזירו על המצרים, ודוק. ועל פי זה נ"ל לפרש (שמות טו ו) ימינך ה' נאדרי בכח דייקא כידוע, על ידי ימינך ה' תרעץ אויב. ועל זה סובב כל השירה (שמות טו א-ג) סוס ורוכבו וגו' על ידי כך (שמות טו ב) ויהי לי לישועה, על ידי (שמות טו ג) שה' איש מלחמה על מצרים, על ידי כך ה' שמו לרחם על ישראל, (שמות טו יב-יג) נטית ימינך תבלעמו ארץ, על ידי כך (שמות טו יג) נחית בחסדך, כי לולי זאת לא חזר מדת הדין ברקניא. ועכשיו מבואר אומרו (שמות טו יט) כי בא סוס פרעה ברכבו ופרשיו בים וישב ה' עליהם את מי הים עליהם דייקא, לכך ובני ישראל הלכו ביבשה וגו', דבלא זה היה קשה שהכתוב משנה הסדר דמתחילה בני ישראל הלכו ביבשה, ואחר כך בא סוס פרעה ורכבו בים, ולפי מ"ש אתי שפיר וק"ל.