שְׂאוּ֩ לַשָּׁמַ֨יִם עֵֽינֵיכֶ֜ם וְֽהַבִּ֧יטוּ אֶל־הָאָ֣רֶץ מִתַּ֗חַת כִּֽי־שָׁמַ֜יִם כֶּעָשָׁ֤ן נִמְלָ֙חוּ֙ וְהָאָ֙רֶץ֙ כַּבֶּ֣גֶד תִּבְלֶ֔ה וְיֹשְׁבֶ֖יהָ כְּמוֹ־כֵ֣ן יְמוּת֑וּן וִישֽׁוּעָתִי֙ לְעוֹלָ֣ם תִּֽהְיֶ֔ה וְצִדְקָתִ֖י לֹ֥א תֵחָֽת׃ (ס)
ישמח משה
באופן שלישי נראה לתרץ ולבאר המדרש הנ"ל, דהא ביומא (דף פ"ה ע"ב) איתא בגמרא אמר שמואל אי הואי התם, הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו וחי בהם (ויקרא יח ה), ולא שימות בהן, אמר רבא לכלהו אית להו פירכא, וכלהו אשכחן ודאי ספק מנא לן, אבל דשמואל ודאי לית להו פירכא, עכ"ל הגמרא. ולכאורה בהא דשמואל גם כן ודלמא לא מעטה התורה רק ולא שימות בהן ודאי, אבל לא ספק. ונ"ל דלא קשה מידי, דכיון דכתיב וחי בהן, משמע יהיה חי בהם ולא שיוכל להיות שימות בהן, שכל מה שכתוב בתורה הוא בהחלט. ומנא אמינא לה, מהא דאיתא בגמרא במסכת סוטה (דף כ"ט ע"א) רב גידל רמי, כתיב (ויקרא ז יט) והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, טמא ודאי הוא דלא יאכל, הא ספק יאכל. אימא סיפא והבשר כל טהור יאכל בשר, טהור ודאי הוא דיאכל, הא ספק טמא ספק טהור לא יאכל. ומשני כאן שיש בו דעת כו', עיין שם. אלמא דכל מה דכתיב בקרא, משמעותו על הודאי ולא על הספק, כנ"ל ברור בס"ד. והנה סברא זו שכל מאמר שאמרה התורה הוא בהחלט לבל יהיה נעדר בשום פנים, הוא נפיק ומוכח מהאי קרא דהאזינו השמים כו' (דברים לב א). דאיתא במדרש רבה פרשת האזינו (דב"ר פ"י ב') האזינו השמים ואדברה וגו', זה שאמר הכתוב (קהלת ג יד) ידעתי כי כל אשר יעשה אלקים הוא אשר יהיה לעולם עליו אין להוסיף וכו'. ונ"ל לבאר דהכי פירושא דהמדרש הנ"ל, דהנה לכאורה קשה דיש סתירה רבה במקראי קודש, דכתוב אחד אומר (תהלים קד ה) יסד ארץ על מכוניה בל תמוט עולם ועד, וכן כתיב (קהלת א' ד) והארץ לעולם עומדת, וכן כתיב במזמור הללו את ה' מן השמים (תהלים קמח ו) ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור, וכן כתיב (קהלת ג') ידעתי כי כל אשר יעשה אלקים הוא אשר יהיה לעולם עליו אין להוסיף כו', המורים כולם על ניצחיות השמים והארץ, אחר שבראם וחדשם ברצונו ית', יתקיימו לנצח ברצונו ית', וכתיב אחד אומר (ישעיה נא ו) כי השמים כארץ נמלחו והארץ כבגד תבלה, ועוד יש כמה כתובים המורים על הפסד שמים וארץ, וכבר האריך הרבה בזה הרמב"ם ז"ל בספר המורה חלק שני פרק כ"ח וכ"ט לפי דרכו, עיין שם. וחז"ל אמרו (סנהדרין צ"ז ע"א) שית אלפי שני הוי עלמא, וחד חרוב. ולפי שיעורי כאשר בינותי בספרים, כך הוא האמת לענ"ד כמו שאבאר, דהנה מבואר בספרי חכמי האמת (עיין זוהר ח"א ל"ו ע"ב) דקודם חטא אדם הראשון היה להם כתנות אור באל"ף, ואחר החטא נפלו ממדריגתן ונעשו כתנות עור בע' (בראשית ג כא), וכן כל הנבראים נפלו ממדריגתן אפילו העליונים, עד שכתבו חז"ל חכמי האמת כי קודם החטא, היה עולם הזה שהוא עולם העשיה, במדריגה שעכשיו עולם הבריאה באותה מדריגה, וכן ראיתי כתוב שהארץ היתה ספירי' מאירה כספיר. ואחר החטא נתלבש הכל בחומריות וגשמיות בלבוש עב, וכן השמים שק אשים כסותם לנגד מה שהיו קודם החטא. והנה לפי זה יתיישב הכל, דבאמת כאשר בראם הבורא ית' כך יתקיימו לנצח, אך הלבוש העב שנתלבש על ידי החטא תבלה, אבל הנקודה הפנימית כפי אשר נברא כפי שהיה קודם החטא, יתקיים לנצח ברצונו ית'. והיינו דכתיב (קהלת א ט) מה שהיה הוא שיהיה, ר"ל מה שהיה קודם החטא, הוא שיהיה לעתיד, ואשר עתיד להיות כבר היה. והיינו יסד ארץ על מכוניה כו', כי כפי שיסדה ית' היא בל תימוט כו'. וכן והארץ בה' הידועה, היינו כפי שהיתה קודם החטא, לעולם עומדת. וכן כל אשר יעשה האלקים דייקא, היינו כפי אשר נברא, הוא אשר יהיה לעולם. וכן האדם חוזר לעפרו, ונקודה הפנימית קיים, והלבוש החומרי יתבלה, ואחר התחיה יהיה כתנות אור באלף כמו שהוא קודם החטא. והשמים כעשן נמלחו, היינו הלבוש שנתלבשו ויהיו כחדשים, והארץ כבגד תבלה, נראה דהכי פירושו, מה שהיא כבגד תבלה דהיינו רק לבוש, כנ"ל ברור ואמת בס"ד. וזה גם כן אמרם שית אלפי שנין כו', דאז יתבלה החומרית כנ"ל. והנה היוצא מזה, דכפי אשר בראו הבורא ית' לשמים וארץ, בבחינה זו הם קיימים לנצח, דאף שהוא מחודש יש מאין, מכל מקום יתכן שיהיו נצחי ברצונו ית', כמ"ש גם כן הרמב"ם ז"ל בספר המורה שם חלק שני פרק כ"ח, עיין שם. ועכשיו נחזור לבאר המדרש הנ"ל האזינו השמים ואדברה וגו', זה שאמר הכתוב כי ידעתי כו'. דהמדרש מפרש לקרא דהאזינו השמים כך, האזינו השמים אין האזנה אלא בלב, ר"ל תבינו בחינת השמים שהם נצחי כאשר בראם כך הוא, ואדברה ר"ל כל מה שאני מדבר בתורה הק', הכל נצחי והחלטי לבל יעדר בשום פעם, כאשר ביארו הקדמונים דכל התורה הוא נצחית, והרבה יש לי לדבר בזה אלא שאין כאן מקומו. וכן שמיעה לשון הבנה, (כמו והם לא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ בינותם (בראשית מב כג), ר"ל לכך לא ידעו שמבין לשונם). והיינו ותשמע הארץ, ותבין בחינת הארץ שהוא גם כן קיימת לנצח בהבחינה אשר נבראה, כך הוא אמרי פי. וזה דברי המדרש האזינו השמים וגו', זה שאמר הכתוב ידעתי, כנ"ל ברור באמת ובנכון דעת המדרש הנ"ל. והנה מזה מוכח דהתורה בהחלט מדבר לבל יעדר בשום פעם, כמו בנידן דידן וחי בהם, היינו שודאי יחיה בהם, דאם יהיה (ספק) שמא לא יחיה, נדחית המצוה, דאם נימא דבספק אין נדחית המצוה, אם כן לפעמים אין מתקיים הך וחי בהם. והשתא יתפרש המדרש הנ"ל שהתחלנו, דבלא קרא דהאזינו השמים, לא הוי מקום למיבעיא בספק סכנת נפשות, דלכולהו תנאי ספק מנלן, ואפילו ודאי פקוח נפש צריך קרא, ואם כן ספק דאין לו פסוק להתיר, הבו דלא להוסיף עלה הוה אמינא יאסור, ואפילו אם נדרוש כשמואל, אכתי ספק מנלן כמ"ש בהקושיא, ואם כן הוה אמינא דלכולי עלמא ספק נפשות אין ראוי לדחות וליכא למבעיא כלל. אבל מהאזינו השמים דמוכח דהתורה בהחלט ידבר, אם כן לפי דרש דשמואל מוכח דגם ספק דוחה, אבל לאינך תנאי לא מוכח דספק דוחה, לכך מבעיא שפיר בספק אם דרשינן כשמואל או כאידך תנאי, ודוק היטב כי נכון הוא בס"ד.
ליקוטי מוהר"ן
וְדַע, שֶׁזֹּאת הַהַשְׁגָּחָה הוּא מַמְשִׁיךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם, כִּי לֶעָתִיד בְּעֵת הַקֵּץ יִתְבַּטֵּל הַטֶּבַע לְגַמְרֵי, וְלֹא יִהְיֶה רַק הַשְׁגָּחָה לְבַד, כְּמָה שֶׁכָּתוּב (ישעיהו נ״א:ו׳): כִּי הַשָּׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה, הַיְנוּ שֶׁיִּתְבַּטֵּל הַטֶּבַע שֶׁהִיא עַל פִּי מַעֲרֶכֶת הַכּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְזֶהוּ נִמְלָחוּ, הַיְנוּ שֶׁיִּתְבַּלְבְּלוּ וְיִתְעַרְבְּבוּ כָּל הַמַּזָּלוֹת, וְלֹא יִהְיֶה שׁוּם מַזָּל רַק הַשְׁגָּחָה לְבַד, וְאָז יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה.
ישמח משה
במדרש רבה (ריש פרשה זו, ב"ר פל"ט א') ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו' (בראשית יב א), ר' יצחק פתח (תהלים מה יא) שמעי בת וראי הטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה דולקת, אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אברהם אבינו אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם, (תהלים מה יב) ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך, ויתאו המלך יפיך ליפותך בעולם והשתחוי לו, הוי ויאמר ה' אל אברם, עכ"ל המדרש. והנה לכאורה תמוה אם לא השיג אברהם שיש בעולם מנהיג עד שנגלה עליו הנבואה, אם כן מה גבר בגוברין. אבל הנראה כי דורו סכלו לגמרי מציאת הסיבה הראשונה, אבל הוא הבין וידע כי יש סיבה ראשונה, שהמציאה והסיבה ההיא קדמון ויחיד שזולת זה אי אפשר, זאת השיג בשכלו ודעתו שנתן לבו עליו, אבל סובר היה מאחר שכולם כופרים ושלוים ושקטים ועולם כמנהגו נוהג, מוכח שהש"י הסיר השגחתו מהשפלים ונתונים תחת מערכת המקרים. והוא המשל מהבירה שבודאי ידע שיש לה בעל שבנאה, אבל מאחר שראה אותה דולקת, הבין שעזבה בעלה והלך לו, הציץ עליו וכו'. הכי נמי אמר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הזה דייקא ובלא מנהיג דייקא, הציץ עליו בעל העולם ואמר לו אני בעל העולם לא הסרתי השגחתי, רק מה שקשה לך אריכת אפים, הוא משום ויתאו המלך יפיך, כמבואר באבות (פ"ה מ"ב) עשרה דורות מנח עד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו שכל הדורות היו מכעיסין, עד שבא אברהם וקבל שכר כולם, וכתבו המפרשים הטעם מפני שכולם נצולו בזכותו, והבן. עוד ביאור על זה, כי יש לדקדק וכי עד עתה לא ידע אברהם שה' הוא אלהים, הלא בן ג' שנים הכיר את בוראו (נדרים ל"ב ע"א), ואם תאמר שאברהם ידע רק שאמר לאנשי העולם סבורים אתם כן שהעולם ח"ו בלא מנהיג, אם כן מה הועיל במה שאמר לו הש"י לך לך וכו', מכל מקום אנשי העולם לא ידעו ולא יאמינו זה. ועוד קשה באמרו אני ה' סגי, ומה שאייטיה דלך לך מארצך לכאן. והנ"ל בזה בהקדים מה שפירשתי בהפסוקים (תהלים קיג ד) רם על כל גוים ה' וגו', בשני אופנים. וגם הפסוק (תהלים קמ יד) אך צדיקים בשני אופנים, (תמצא בפרשת נח בביאור המדרש (ב"ר כ"ו א') אשרי האיש אשר לא הלך, זה נח, בעצת רשעים זה דור אנוש וכו', עיין שם היטב). והיוצא מזה דטעות דור אנוש היה רק באמרם מגדולת עבד ניכר גדולת רבו, וגם אמרו עזב ה' את הארץ ואין כבודו להשגיח בשפלים, ונתן כל הממשלה למערכת השמים ומסילות הכוכבים, וזה היה התחלת טעותם, אבל אחר כך נשכח לגמרי שם ה' ולא ידעו כלל שיש בורא ברא כל אלה, רק חשבו המאורות לאלקות כמבואר כל זאת ברמב"ם (הלכות עכו"ם פ"ח ה"א), עד האיר ממאפל ממזרח צדק אבינו אברהם, והשיג שיש בורא ברא כל אלה, והוכיח זה במופת כי הם מוגבלים, ואם כן יש להם סוף וממילא היה להם התחלה, ויקרא בשם ה' בכל מקום שבא. אבל זה שהיה טעות דור אנוש, לא היה יכול להוכיח להם במופת סתירתו, כי באמת שם משטרם בארץ רק שאין זה מעצמם ח"ו, רק השי"ת בהשגחתו שוקד עליהם ומקיימן, וגם סדור הטבעי מתנהג רק בהשגחתו כמו שביארתי כל זה בדרושים, וכמו שנאמר (תהלים קמז ח) המכסה שמים בעבים וגו', כי הוא ית"ש שורש הכל, והבן זה כי עמוק הוא מאד. אבל לא היה יכול להוכיח זה במופת, כי באמת על פי איצטגנינות ראו כי הכל מתנהג כסדר, כי אז איצטגנונים גדולים היו (עיין ב"ר פכ"ו ה', וזוהר ח"א ע"ה ע"ב), וגם אברהם אצטגנון גדול היה כמו שאמרו רז"ל (יומא כ"ח ע"ב), דבאמת אינו משנה היכול על כל הסדור הטבעי אם לא לצורך. ונקדים דארץ ישראל הוא תחת יד השי"ת לבדו, ולא תחת כוכב ומזל, ועיין במ"ש הנזר הקודש פרשה ל"ב סימן ט"ז על פי מ"ש המפרשים לישב הסתירה דהארץ כבגד תבלה (ישעיה נא ו), ומשום זה לא ירד מבול בארץ ישראל, עכ"ל ועיין שם. ולפי זה מובן דבארץ ישראל אינו מתנהג בסדור הטבעי כלל הן לשובע והן לרעב הן לכל הדברים, ושם יכול להראות לו השגחת ה' בארץ על ידי שמראה באיצטגנינות שובע ויהיה ההיפך, ומזה המין היה הרעב בארץ כשבא אברהם, כי בודאי בא בעת שהיה נראה לו באיצטגנינות שיהיה שובע, והראה לו השי"ת כי ה' שופט כנ"ל. ועל פי זה מבואר כי ראה בירה דולקת, כי ידע כי הם רק נדלקו להאיר, אבל שלפניו לא חשבוהו כבירה דולקת דהיינו שנדלקו להאיר, רק חשבוהו כי הם בעלי העולם, אבל הוא השיג כי הוא רק בירה דולקת, רק שאמר לזה שהיה עמו תאמר שאין לבירה מנהיג רק הפקירו, ר"ל כסבור אתה לומר כן כי אין בידי מופת להראות לך האמת, וכיון שראה שמצער להראות האמת הציץ עליו וכו'. כך אברהם היה עובר ממקום למקום, וידוע דהיה קורא בשם ה' רק שאמר תאמרו, ר"ל סבורין אתם שאין לעולם מנהיג, ר"ל אף שזה מודיעכם במופת כי יש לעולם בורא, ואלו אינם אלקית רק שנדלקו רק להאיר, אבל זה עדיין אתם סבורין לומר שאין לעולם מנהיג וח"ו עזב ה' את הארץ, כי אין בידי להראות מופת לכל בכל עת כמו שידע והשיג הוא מהצלת מכבשן האש. כיון שראה הקב"ה שמצער להראות במופת האמת, הציץ עליו ואמר לו אני בעל העולם במופת חותך שיוכל להראות לכל, הדה"ד לך לך וגו', כי שם יראה במופת ויוכל להראות לכל, והיינו אשר אראך במופת, והבן.