חסידות על ישעיהו נז:יז

מה שאין כן אומות העולם שנשארים בקטנות וגשמיות ולכן אמרו רז״ל גבי בלעם השתא דעת בהמתו לא הוי ידע לתקן ויובן. והאדם נברא קטן בקטנות שכל והלא כוונות הקודשא בריך הוא היה בבריאות האדם לעבדו ומדוע בראו תחלה בלי שכל ואין לו דעת לעבדו. אך הוא גם כן מטעם הנ״ל. כי יתרון החכמה מן הסכלות ותיאובתא דחשוכא לאתכללא בנהורא. כי הקטנות נקרא נוקבא לגבי הגדלות. ואל אישך תשוקתך (בראשית ג׳, ט״ז) . הנקבה מעוררת תשוקה בחתן והאדם תחלה בחינת קטנות ואחר כך כשבא אל השכל הגדול מדבק הכל גם הקטנות לגדלות והוא בחינת זיווג. וזהו כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך ויתבאר במקום אחר. ואי אפשר לבוא לאור גדלות תיכף לכן בא הקטנות תחלה. וזהו פירוש ב׳, מאי טעמא עיזי שהוא עזות שבאדם מסגי ברישא. ר״ל בא בתחלה לאדם הקטנות. והשיב כברייתו של עולם ברישא חשוכא וכו׳ כאמור. וזהו ויקרא אלהים לאור יום וכו׳ כמו דלית יום בלא לילה רק ויהי ערב הוא הקטנות תחלה ואחר כך ויהי בוקר השכל הגדול שמבקר מעשיו. יום אחד, נעשה אחדות אחד. וזהו בכלל שכן ראוי להיות הסדר שכל אדם ילך כן ובבואו לי״ג שנה יכנוס בו הדעת. דעת לשון חיבור מדרגה תחתונה לעליונה זהו דעת שלם על דרך (ירמיה ג׳, כ״ב) שובו בנים שובבים. ר״ל דברים שנעשו שובבים מלשון וילך שובב בדרך לבו תשובו ותדבקו יחד. אמנם יש שלא זכה לדעת אפילו בי״ג שנה ונקרא קטן. והאדם שאין לו דעת מתפתה אחר יצרו. וזהו ענין הסתה הכתובה בתורה במעשה דפוטיפר ליוסף וצריך להנצל כמו שהציל עצמו יוסף. ואמר מורי זלה״ה מה שאמרו ז״ל שנראה לו דמות דיוקנו של אביו משום שבגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית והיתה מתפארת בהם ויוסף הביט אל שורש היופי והתפארות מאין בא כי עיקר התפארות הוא חיות השם שהוא מדת יעקב תפארת זהו דמות דיוקנו של אביו ונמצא כל אחד צריך לעשות כן. וזהו אסתר קרקע עולם היתה. והנה אסתר מלשון הסתר כמאמרם ז״ל אסתר מן התורה מנין דכתיב ואנכי הסתר אסתיר. וזהו אסתר ר״ל ההסתרה היה עד סוף המדרגת קרקע עולם נסתר ונעלם ונתצמצם חיות הקודשא בריך הוא. וזה שאמרו נעץ צפרניו בקרקע ר״ל נכנס בנעיצה אל תוכיות הגנוז בקרקע וצפרנים הם מותרות והוא נכנס במותרות אל תוכיות הדבר הגנוז במותרות. וזהו ויבא הביתה לעשות מלאכתו אמר בזוהר עבידתא דקודשא בריך הוא דא יחודא דהיינו שייחד המדריגות תחתונות בעליונות שהוא היחוד הגמור. ואמרו אסתר ירקרקת היתה אלא שחוט של חסד משוך עליה כי דברים שהם בסוף המדריגה מעצמם מאוסים. על דרך אשה חמת מלא צואה כו׳ אלא שהקב״ה משך חוט של חסד נמצא לעולם ידבק יותר בהקב״ה שהוא חסד כל החסדים ותענוג כל התענוגים על דרך ק״ו אם מפני שחוט של חסד שמשך בדבר מאוס נמשך החשק כל שכן למחייה חיים. ולמה יתאוה אל הגשם. זהו כיצד מרקדין לפני הכלה. ר״ל מלשון ריקוד פסולת מתוך האוכל. בית שמאי אומרים כלה נאה היא מפני שחסודה שחוט של חסד משוך עליה ואין להביט אל הגשם רק אל האוכל חיות הפנימי. ובית הלל אומרים כלה כמות שהיא. ולא פליגי אהדדי אלא מר אמר בהאי לישנא ומר בהאי לישנא. ר״ל למה נקראת כלה מפני שהכל כלול בה בסוד כנסת ישראל שהכל כנוס ונכלל בה וכל הדברים שרשם בה אם כן יביט אל השורש ויובן. ומה שאמרו רז״ל לעשות צרכיו הוא נכנס אינו חולק על האמור אלא גם כן מר אמר בהאי לישנא וכו׳ שר״ל אפילו בדברים שהם צרכיו של גוף נכנס אל תוך פנימות הדבר. וידוע שהקודשא בריך הוא בסוד חתן ואנו בסוד כלה ושלח לנו סבלונות הוא כל המצוות שבהם נתקשט לפני החתן כדרך הכלה שצריכה להתקשט להביא תשוקה בלבו של החתן:

ארבעה חלוקי כפרה הן כמו שאמרו [ביומא פ"ו.], אם עבר על מצות עשה ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו שנאמר שובו בנים שובבים ומשום דמסיים כי וגו' ולקחתי וגו', ומלשון רש"י שם משמע דכוון לקרא דבתריה דמסיים ארפא משובתכם משמע מיד ועיין מה שכתוב רש"י, ונראה דמפרש שובבים לשון שביתה וביטול שמתבטל ממעשה המצות, ושוב ראיתי במהרש"א בחידושי אגדות שכתב שראה לפרש על דרך זה דמשובתם [ועיין שם שמביא קרא דארפא משובתכם] לשון מנוחה שאין מתעמל לקיים מצות עשה עיין שם, ולפי זה היינו דוקא ביטול מצות עשה ויש לכלול בזה לאו שאין בו מעשה דהוא גם כן עבירה בשב ואל תעשה ואין צריך לומר כל הרהורי עבירה ומחשבות רעות וזרות על זה נופל ביחוד לשון שובבים כמו [בישעיה נ"ז] שובב בדרך לבו והוא התר אחר כל העולה בלבו מהרהורי היצר רע וכן גבה לב ולב רגז, ואפילו הרהורי עבודה זרה דנענשים עליה כמו שאמרו [בקדושין ל"ט:] ויש על זה אזהרת לאו דלא יהיה לך כמו שאמרו רמב"ם [ריש הל' יסוה"ת] הוא לאו שאין בו מעשה, ובויקרא רבא [פרשה ז'] איתא דאין עולה באה אלא על הרהור הלב וכן הוא בירושלמי [פ"ח דיומא ריש הלכה ז'] ופ"א דשבועות [הלכה ו] ומשמע דהיינו הרהור עבודה זרה דיש עונש וצריך כפרה וכן קרא דאיוב דמייתי שם וברכו אלקים בלבבם משמע דהיינו הרהור עבודה זרה, ואף דבתשובה לבד נתכפר, העולה לדורן וכמו שאמרו [בזבחים ז':] לענין כפרה אעשה דמהאי טעמא הוא דורן בעלמא והכי נמי להויקרא רבא והירושלמי בכפרה אהרהור, ונראה דלא פליגי אהגמרא שם דגם הרהור בכלל עשה דלאו שאין בו מעשה הוא בכלל עשה כמו שכתבתי, והגמרא נקט המצוי טפי והמדרש נקט החמור טפי ואף דנתכפר בתשובה לבד צריך להביא אחר כך עולה לדורן כשיבוא להקביל פני המלך וכמו שאמרו [בזבחים שם]: