חסידות על ישעיהו נח:ב

(ישעיהו נ״ח:ב׳)
ואותי יום יום ידרשון ומבואר בירושלמי (ר"ה פ"ד) זה יום תקיעה ויום הערבה וכו' היינו שבאלו השני ימים מעיד הש"י על עומק לבבם של ישראל שהוא זך ונקי כי יום תרועה מורה על ההתחלה כדאי' בזוה"ק (צו לב.) יומא קדמאה דירחא שירותא דדינא וכו' וסיומא הוא בהאי יומא וכו'. שירותא דדינא היינו החטא בעת שהוא כמוס עדיין במחשבה שבעומק הלב כי הלב והעינים הם תרי סרסורי דעבירה ואז בשירותא דדינא מעיד הש"י על עומק לבבם של ישראל שהוא זך ונקי וגם אח"כ בגמר החטא שאז נמשך מהחטא כל הטעם והאומות נשתרשו אז בהחטא לגמרי לערוק מקמי מאריה וזהו סיומא דדינא אבל על ישראל מעיד הש"י שאינו נמצא אצלם כלל להשתרש ח"ו כ"כ בהחמא עד שיערקו מקמי מאריה ח"ו וע"ז רומז הזוה"ק (שם) וסיומא הוא בהאי יומא ומאחר שמעיד הש"י על ישראל שהמה זכים ונקיים בההתחלה וגם בהגמר נמצא ממילא שחף לבם מפשע גם באמצע כעין דאמרו ז"ל (שבת ל:) בקשו לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין וכו' וכיון שתחלתו ד"ת וסופו ד"ת ממילא הבינו שגם באמצע ד"ת וכ"כ הוא כאן כיון שבסוף מעשה ובמחשבה תחלה מעיד הש"י על עומק לבבם של ישראל שהמה זכים ומבוררים ממילא כל הרפתקאות דעדו עליהם באמצע הוא ג"כ זך וברור בלי פשע וזהו דאי' בזוה"ק (שם) יומא קדמאה דירחא שירותא דדינא הוה בכל עלמא ויצחק קיימא לכורסיא למידן עלמא וכו' היינו כי יצחק מעיר הכרה בעולם דאית דין ואית דיין ונקרא פחד יצחק והתגברות מדת הגבורה בעולם אמנם בעומק נמצא במדת הגבורה של פחד יצחק אבינו גודל רב חסד אלא שאי אפשר להכיר רב חסדו ית' כי אם ע"י הגבורות של פחד יצחק אבינו כדאי' בזוה"ק (ויקרא ה.) גדול ד' ומהולל מאוד וכו' אימתי אקרי קוב"ה גדול בזמנא דכנסת ישראל אשתכחת עמי' וכו' ובגין כך תושבחתא דא בשני וכו'. היינו אע"ג דשני מורה על מדת הגבורה וגדול ד' מורה על מדת החסד מ"מ אומרים גדול ד' וגו' בשני דוקא ולא ביום ראשון שרומז על חסד יען שא"א להכיר חסדו ית' כ"א ע"י הצמצומים של מדת הגבורה הרי שדוקא ע"י גבורות יצחק נתגלה הכרה ברוב חסדו יתברך ולזה מצינו שקבעו אכנה"ג בברכת יצחק דוקא כל הברכות היקרות וגם תחיית המתים:

(ישעיהו נ״ח:ב׳)
ואותי יום יום ידרשון ומבואר בירושלמי (ר"ה פ"ד) זה יום תקיעה ויום ערבה. וביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זצלה"ה שחותם הש"י באלו שני הימים על כל פעולות ישראל שהמה מבוררין ברצון גמור והוא כי יום תקיעה הוא כמבואר בזוה"ק (אמור צ"ט) כדין אתער שופר אחרא עלאה וכו' היינו שע"י הקול פשוט של האי שופר נתעורר הקול פשוט של מאמר הראשון הנקרא בראשית נמי מאמר הוא שהוא טרם כל הלבושים שלא היה שייך שיכתוב בו ויאמר כי הוא קול פשוט בלי לבוש למעלה הרבה מבחינת אמירה ורומז על עומק הפנימי של נקודה הישראלית שעלה במחשבה העליונה טרם שירדה בהתלבשות התפיסה של זה העולם ומפאת זה העומק נקודה הישראלית היא מבוררת מאוד כי אחר שיורדת בלבושים של זה העולם יכול להיות שיסתעף בה איזה חסרון מפאת התלבשותה בלבושים אבל כל עוד שהנקודה הישראלית היתה משוללת לבושים אין בה שום חסרון כלל ועל זה הבירור מורה יום תקיעה. ואח"כ ביוה"כ מתחיל עבודה במילולא כמבואר בזוה"ק ובימי החג מתחיל עבודה בעובדא כדאי' בזוה"ק (צו ל"א) ובאמת עיקר התקיפות הוא רק כאשר הוא בעובדא כדאי' במדרש תנחומא (פ' תבוא) בא וראה כמה מתחטאין וכמה יש להן פתחון פה לעושי מצות אכן אחר שבא האור בעובדא ונתלבש גבי האדם בפעולות אזי יוכל ג"כ להסתעף מזה אצל האדם פעולות שהם רק מצד הגוף לכן התקינו חז"ל ביום הערבה לעשות פעולה כזו שהיא לגמרי בלי אור כדאי' בגמ' (סוכה מ"ד) חביט ולא בריך וזהו שהוא בלא ברכה מורה שאין האדם מכיר בזאת הפעולה שום אור כלל ומפאת זאת שישראל נמשכין כ"כ אחר רצונו ית' לפעול רצונו ית' אף בפעולה גולמית שאין להם בה בתפיסת שכלם ובהבנת דעתם שום אור נתבררו ממילא גם הפעולות שפעלו ישראל בכל השנה אף שהיו נראין על הגוון שהיו פועלים אותם רק לגרמיה מצד הגוף בכל זאת היה עיקר קוטב המכוון מכל אותן הפעולות רק כדי שיתפשט על ידם כבוד שמים וזה הבירור הוא ביום הערבה וזהו ואותי יום יום ידרשון זה יום תקיעה ויום ערבה כי ביום תקיעה נתברר עומק לבם של ישראל וביום הערבה נתבררו הלבושים של ישראל שהם הכל רצונו יתברך:

וְזֶהוּ: שְׁנָתַיִם יָמִים, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חגיגה ה:): עַל הַאי בַּר בֵּי רַב דְּחַד יוֹמָא שֶׁהָיָה מִצְטַעֵר, עַד שֶׁדָּרַשׁ לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן: וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, שֶׁיּוֹם אֶחָד בְּשָׁנָה חָשׁוּב שָׁנָה, וְזֶהוּ: שְׁנָתַיִם יָמִים, בְּחִינַת הַיָּמִים שֶׁנֶּחֱשָׁבִין לְשָׁנִים עַל־יְדֵי לִמּוּד הֲלָכוֹת, בְּחִינַת יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן כַּנַּ"ל: (וּגְמַר פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק עַל־פִּי הַתּוֹרָה הַנַּ"ל לֹא זָכִינוּ לִשְׁמֹעַ).