חסידות על ישעיהו סב:ו

ונקדים עוד ענין שומרי החומות, שאמר הכתוב (ישעיה סב, ו) על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים תמיד כל היום כו'. הענין הוא, כי בית המקדש שיבנה במהרה בימינו יבא מן השמים בית אש, וזה הבית המקדש אנו בונין תמיד, וכל ישראל יש להם חלק בו, ובכל תורה ובכל מצוה נבנה קצת בנין באותו בית המקדש, ולפי המובן כבר היה נגמר אותו הבית המקדש ברובי תורה ומצות שהצדיקים עושים בכל דור, אלא החסרון הוא שאיש אחד בונה ואלף סותרים, כי האדם שעושה עבירות הוא סותר תמיד קצת מהבנין, וזהו רחמנות גדול זה בונה ואלו סותרים, ולכן צוה הש"י הוכח תוכיח כו' שמצוה גדולה להחזיר האנשים למוטב ולהודיעם גודל הרעה אשר הם גורמים, ולכן אלו המוכיחים שמצילים בני אדם מעבירות נקראים שומרים החומות. ולזה נתרעמה ירושלים איך יש כח לאנשים אלו לסתור מה שאלו בנו ומה יהיה הסוף, ואמר לה הש"י תנחומין, על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים, אלו המוכיחים תמיד לא יחשו ואולי על ידי זה יבנה בית המקדש במהרה, ושוב אומר השי"ת אל המוכיחים שנדבו לבם לשמור חומות בית המקדש, אתם המזכירים את ה' (ר"ל לבני אדם) אל דמי לכם ואל תתנו דמי לו, ר"ל לא תיעפו ולא תיגעו ותמיד תוכיחו את בני עד יכונן ועד ישים כו' ומובן. הרי שהבית המקדש אנו בונין מעט מעט.

ויהי בעת לדתה ויתן יד וכו'(בראשית לח, כז) ויהי כמשיב ידו וכו' (בראשית לח, כט) ואחרי כן יצא אחיו וגו' ויקרא שמו פרץ וגו' ויקרא שמו זרח (בראשית כה, כו-כז). הנראה לנו בזה, דהנה ידוע מאמר חכמינו ז"ל (נדה ל:) בשעה שהתינוק דר במעי אמו נר דלוק על ראשו ובו צופה מסוף העולם ועד סופו, דהיינו שהוא עדיין עומד בקדושתו כאשר היה מקודם צאתו ממקומו ואחר כך בא מלאך וסטרו על פיו ואז שוכח מה שהיה יודע עד עתה ואז בבא עת צאתו לאויר העולם אז נתעורר עליו אתערותא דלעילא בפתיחתו ואז יכולת בידו לדבק מחשבתו רק בעבודת השם יתברך בלי שום מניעה כלל. אבל רצונו יתברך בכדי שיוכל אדם לבוא לידי מסירת נפשו וגופו לעבודתו יתברך על זה מסיר השם יתברך האתערותא ונשאר כמו מחיצה המבדלת ואז נותן בידו הבחירה לבחור בטוב ולמאוס ברע. והנה כשהאדם מחשב בעצמו באמת הלא העולם הזה הוא רק כולו רע וכל הנאות הם רק לפי שעה כלה ונפסד מרבה בשר מרבה רמה אלא הטוב האמיתית הוא רק עבודתו יתברך וזה עומדת לו לעולם ועד, ואם כן איך אעזוב את הטוב ואבחור ברע מקבל אני עלי מעתה שאדבק בעבודתו יתברך ונמצא אז יכול להיות שיבוא אל מדרגתו הראשונה, דהיינו מחמת הזדככות חומרו לא נשאר רק כמו אשר היה מאז בצאתו מרחם והמחיצה נפסקה, דהיינו שהוא פורץ את המחיצה ואז בא אליו זריחה גדולה מאור פני מלך חיים כזריחת השמש כך בא עליו זריחה גדולה. וזהו ויהי בעת לדתה, דהיינו בשעה שהנשמה נולדת. ויתן יד, ויתן פירוש נותן לו הקדוש ברוך הוא האתערותא דלעילא ואחר כך ויגדל האדם אז מסיר הקדוש ברוך הוא האתערותא הנ"ל מטעם שזכרנו ונשאר כמו מחיצה דהוא נקרא יד אבל רשימה מועטות נשאר. ואחר כך כשהאדם מזדכך את עצמו בהזדככות גדולה למעלה ואז פורץ המחיצה הנ"ל וזהו ויקרא את שמו פרץ. וידוע שהקדוש ברוך הוא קורא ישראל בשם אחים כמו שאמר הכתוב (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי. וזהו ואחרי כן יצא אחיו ויקרא שמו זרח, פירוש אחר כך נותן לו הקדוש ברוך הוא זריחה גדולה מאור פניו ודו"ק:

בש"ס פ"ק דכריתות (ואו.) אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא יהא אינש רגיל למיכל בריש שתא וכו', ונראה הטעם דהנה כתיב (תהלים כ"ה ז') חטאות נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכר לי אתה למען טובך ה', ויש לדקדק שתיבת אתה לכאורה היא מיותרת שהרי מדבר לנוכח, ונראה דהנה יש שתי מיני זכירות, יש ע"י מלאכי מעלה כמ"ש ישעי' (ס"ב ו') המזכירים את ה' אל דמי לכם וברש"י שהם המלאכים, ויש זכירה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו כמ"ש ירמי' (ב' ב') זכרתי לך חסד נעוריך וגו', וההפרש שבין שני מיני הזכירות, שמלאך המביט אל מעשה בני אדם להזכירם לפני הקב"ה ית"ש אינו יכול להביט למחצה ואפי' כשבא להביט את הזכיות, אם יש עונות, בהכרח הוא רואה גם אותם, וכשהוא מזכיר הוא מוכרח להזכיר כל מה שראה, ואם ח"ו רוב עונות אנו יכול להושיע מאומה, אבל השי"ת כל יכול להביט אל הטוב ולא אל הרע, וכמ"ש זכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ואף שהי' שם גם להיפוך וכמ"ש וימרו על ים בים סוף וכן כל חטאי המדבר וכמ"ש ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי, מ"מ הקב"ה מביט רק אל חסד נעוריך, וזה שאמר הכתוב חטאות נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכר לי אתה, היינו שהשי"ת בעצמו יזכור ולא ע"י המזכירים, וע"כ יזכור את זה ולא את זה, ואפי' רוב עונות אינם מונעים הזכירה לטובה ובזה יובנו דברי רש"י שם הראוי לחסדך זכור לי אלו מעשים טובים שבידי: