אָבַ֤ד חָסִיד֙ מִן־הָאָ֔רֶץ וְיָשָׁ֥ר בָּאָדָ֖ם אָ֑יִן כֻּלָּם֙ לְדָמִ֣ים יֶאֱרֹ֔בוּ אִ֥ישׁ אֶת־אָחִ֖יהוּ יָצ֥וּדוּ חֵֽרֶם׃
נועם אלימלך
ונחזור לענין ראשון, "על שלשה דברים העולם קיים על הדין", זו תורה, כדאיתא תורה נמי אקרי דין באיזה אופן שיהיה כנ"ל, "ועל האמת", היינו למדריגת יעקב שהוא הממוצע שהוא רחמים, כמ"ש "תתן אמת ליעקב", דע"י שמעלה נ"ק מעורר רחמים ואין צריך לחסדים כנ"ל, "ועל השלום" היינו דביקות, שדבוק בבורא ב"ה ששמו של הקב"ה שלום.
ערבי נחל
באופן כי הצדיק היותר גדול שבדור הוא הראש והמוח, וכל הדור הם אבריו, ומתנהג גם כגוף פרטי, אשר לפעמים מהמחשבה נתפשט עבירה בפועל על איברי הגוף, אף שבמחשבה הוה דק מן הדק, מכל מקום בהתפשטו והשתלשלותו על אברי המעשה נגמר בפועל וכמאמרם ז"ל (חולין ל"ז:) שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה. ולפעמים איפכא, שע"י מעשיו הרעים באיברי המעשה נתלבש ונעכר המחשבה, וכמו שאמרו ז"ל (יומא ל"ט.) שעבירה מטמטמת לבו ושכלו וארז"ל (ירושלמי ברכות א, ח) לבא ועינא תרי סרסורי כו' העין רואה והלב חומד וכדומה, הכי נמי בכללות הדור, לפעמים כך ולפעמים בהיפך. והיינו אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין (מיכה ז, ב), דפסוק זה מרישיה לסיפא מידרש ומסיפא לרישא, דלפעמים ע"י שאבד חסיד כו' דהיינו שהוא פוגם קצת בדקות גדול, ועי"ז ישר באדם אין, שאין להם אפילו יושר, ועושים פסלנות וגזילות בפועל. ולפעמים בהיפך אבד חסיד כו' מחמת כי ישר באדם אין, ועל דרך זה ביארו המפרשים, ובערת הרע מקרבך וכל זה ידוע. וזהו ענין, אם תשא חטאתם (שמות לב, לב) שאמר הבעל שם טוב זללה"ה ודפח"ח.
מבוא השערים
השם חסיד אשר ההולכים בדרך הקדוש הבעש״ט ותלמידיו זצוקלל״ה נקראים, אינו חדש, עוד בדברי הנביאים מוזכר איזה פעמים השם חסיד על איש המעלה הקרוב יותר אל הקדושה, כגון ״אבד חסיד״ [מיכה ז׳], ״שמרה נפשי כי חסיד אני״ [תהלים פ״ט], ״תהלתו בקהל חסידים״ [שם קמ״ט] וכו׳, אבל לא נאמר בפרטיות איזה מעשים יעשה שיעלה על אשר ישראל להיקרא בשם חסיד, כי לקיים התורה ומצוות, כל איש ישראל מצווה ולא אתה בן חורין להפטר ממנה, א״כ החסיד צריך לעשות יותר ממצות התורה, ואיך, אם רק ירבה במצות בכמות או באיכות עשיתן ייטיב לעשותן,