חסידות על מלאכי ב:ז

יום זה נקרא הלולא דרשב"י מפני שבו ביום נסתלק. אף שמצינו שקבעו תענית ביום מיתת צדיקים כמו בז' אדר פטירת משה רבינו ע"ה, וכן ר"ח אב דאף שהוא ר"ח מותר להתענות בו מפני שהוא יום פטירת אהרן הכהן (כדאיתא במג"ת וטוש"ע או"ח סי' תק"פ) ולמה בפטירת רשב"י עשו יום טוב, אך מה שקבעו תענית ביום מיתת צדיקים דוקא בצדיקים שהיו משורש תורה שבכתב, ומה שמצינו תענית צדיקים במיתת הרוגי מלכות, הוא מפני שנהרגו ולא מתו על מטתן. ומשה רבינו ע"ה היה שורש תורה שבכתב. ור"ע היה שורש תורה שבעל פה (כדאיתא בכתבי האריז"ל) ואיתא במדרש (במדרש רבה פ' י"ד) ובעלי אסיפות אימתי הם נטיעים ד"ת באדם בזמן שבעליהם נאספין מהם כ"ז שרבו קיים כו' וביום שנסתלק אז נקבעו הד"ת בלבב ישראל תלמודיו, ורשב"י היה תלמוד ר"ע ואמר (גיטין סז.) שנו מדותי שמדותי תרומות מתרומות מדותיו של ר"ע. והיינו שורש למודי ר"ע. והיה זה בל"ג בעומר בספירת הוד שבהוד. דהוד הוא מדת אהרן הכהן. דז' רועים נגד ז' מדות (כמו שחשב בזה"ח תולדות) והוא היה גם כן שורש תורה שבעל פה. דמשה רבינו ע"ה היה שורש תורה שבכתב. ואהרן שורש תורה שבעל פה כמש"נ כי שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו. וכמש"נ והוא יהיה לך לפה. וספירת הוד שבהוד הוא שורש תורה שבעל פה כמו תרומות מתרומות מדותיו של ר"ע, וביום הסתלקותו נקרא הילולא דרשב"י דכל ישראל שבדורו קבלו ונקבע בלבם אז הד"ת שלו, כמ"ש במדרש בזמן שבעליהם נאספין מהם. ובי"ד באייר פסח שני מתחיל ספירת הוד, דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ג קנ"ב ב) פסח ראשון מימינא פסח שני משמאלא וכו' ובימינא דתמן תורה שבכתב כו', ואחר כך בל"ג בעומר שהיא הוד שבהוד הוא שורש מדת אהרן שהוא אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ובר"ע שהיה שורש תורה שבעל פה שהיה דורש כתרי אותיות (כדאיתא מנחות כט:) ואיתא במדרש (ת' חוקת ח') דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחביריו, וכל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחביריו, והיינו כתר דדרשו בגמרא (מגילה טז:) יקר אלו תפילין שבראש שהם למעלה כמו כתר. ולא יכלו לקבוע יום הלולא ביום פטירת ר"ע מפני שנהרג. ועל זה אמרו (מנחות שם) כך עלה במחשבה לפני דהיינו שהיה משורש מחשבה, והיה נקרא עקיבא בן יוסף שהיה כמו משיח בן יוסף דאיתא בגמרא (סוכה נב.) שיהרג, ומהס"ת היה נצרך להיות כן לטובת ישראל, וכן היה נצרך בר"ע, ולכן קבעו ההלולא ביום פטירת רשב"י שהיה בו תרומות מתרומות מדותיו של ר"ע, ומהס"ת נולד רשב"י גם כן ביום זה כמו שהוכיחו בגמרא (קידושין לח.) ומנין שבז' באדר נולד משה כו' שהקב"ה יושב וממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום וכו' ולכן ביום זה ירדה נפש זה שהיה שורש תורה שבעל פה ולכן איתא בירושלמי (פ"א דסנהדרין) דא"ל ר"ע לרשב"י דייך שאני ובוראך מכירין כחך, שלא היה שום אדם מכיר כחו רק הקב"ה ור"ע שהיה שורש תורה שבעל פה, ובכל שנה כשבא יום זה יכול כל אדם לזכות לפי כחו להשיג קביעת הד"ת שירד ביום זה בתורה שבעל פה ולכן קבעוהו למועד:

וְזֶה אוֹתִיּוֹת שִׁידּוּךְ – רָאשֵׁי־תֵבוֹת (מלאכי ב): כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה. וְזֶהוּ: יְבַקְּשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּיו דַּוְקָא, כְּדֵי לְהוֹצִיא הַדַּעַת מִכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל כַּנַּ"ל.

מלאך. הוראת השם הזה בלשון הקודש על השליח הנשתלח לעשות שליחות המשלח כמו שנאמר (מלכים א י״ט:ב׳) ותשלח איזבל מלאך (מלכים ב א׳:ה׳) וישלח מלאכים וגו' מלאכי מלך שומרון וגו' וישובו המלאכים וגו' (שם ה') וישלח אליו אלישע מלאך. והנה כפי מה שאיתא (בר"ר פ' ויגש) על ידי הכל עושה הקב"ה שליחותו הי' ראוי שיקראו כולם מלאכים. אמנם לא יקרא השליח מלאך אלא בעת שליחותו ואחר הסתלקות השליחות שוב אינו קרוי מלאך, וכל הברואים הם לצורך האדם ולתשמישו של אדם נבראו כמו שנאמר (בראשית א׳:כ״ח) ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו וגו' ובברכות (ו' ב') כל העולם כולו לא נברא אלא לצות לזה ושם (נ"ח א') ברוך שברא כל אלה לשמשני. והאדם הלא הבחירה בידו ברצותו נוטה מענין שליחותו. ואמנם האדם השלם אשר יודע שכל תכליתו מה שנברא בעוה"ז לעשות רצון ד' ואל זה נשתלח הנה עליו יוכל ליפול שם התואר מלאך באמת בתמידות בהיות תמידות מגמת לבבו ופניו מועדות רק למלאכות ד' ועשיית שליחותו ורצונו ית'. כמו שיקרא אדם חייט או רופא וכיוצא על שם אומנתו אשר בה כל עסקיו כך יקרא זה בשם התואר מלאך. וכן מצינו (מלאכי ב׳:ז׳) שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא: