חסידות על מלאכי ג:ו

אמר הריב"ש פירוש הגמרא (עיין בגמרא סוטה די"ד ע"א) הדבק במידותיו, ולא אמרו למידותיו, כי עיקר העבדות הוא שידבק האדם בהפנימיות, והוא החיות של המדות, ולא ידבק בחיצוניות המדות, כי אם הוא מדבק עצמו דרך משל למדת החסד בחיצוניות, אם כן אינו מדובק בגבורה, כי בחיצוניות הם נפרדים, שאם הוא חסד אינו גבורה, אבל בפנימיות כתיב (מלאכי ג') אני ה' לא שניתי ונכלל הכל, אם כן האדם הרוצה לעבוד את השם צריך לדבק בפנימיות החיות של המדות ששם כלול כל המדות, שהחיות הוא אין סוף ברוך הוא, ואם כן בחסד נכלל גבורה וכן בגבורה נכלל החסד, [עיין לעיל פ' שמות בהגה ג']:

עוד יש לפרש ואלה שמות וגו' איש וביתו באו (שמות א א). דלכאורה הוא תמוה מה בעי האי דישנא להאי פרדשנא שעוסק להודיע שמותן, לקיים מה שנאמר (ישעיה מ כו) המוציא במספר וגו', ואף שכבר מנאן כמבואר ברש"י (ד"ה ואלה), אבל הודעה זו איש וביתו באו למה, הלא כבר ידענו. ועוד איך יתכן להפסיק באמצע הסיפר בענין אחר, דמתחיל ואלה שמות ומסיים בדבר ובענין אחר, פתח בכד ומסיים בחבית, והיה ראוי לומר זה אחר החשבון. והנ"ל בהקדים מאמרינו לפרש (איוב (כג יג) כ"ג י"ג) והוא באחד ומי ישיבנו, על פי מ"ש בפרקי דר"א (פל"ט) (סי' ל"ט) כשבאו לגבול מצרים היו שבעים חסר אחד, מה עשה הקב"ה נכנס עמהם במנין ועלו למספר שבעים, וכשיצאו היו ששים ריבוא חסר אחד, נכנס עמהם במנין ועלו לששים ריבוא, לקיים מה שנאמר (בראשית מו ד) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, עד כאן דבריו. ואם כן ראה חבתן והוא באחד, שכביכול הוא יתברך נחשב במקום אחד, אם כן מי ישיבנו, וזה שאמר הכתוב (ישעיה (כז יב) כ"ז י"ב) ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל, ר"ל שבודאי תלוקטו בני ישראל, כי הלא לאחד מכם נחשב האחד יתעלה, ועיין ברד"ק שמפרש גם כן הפסוק על דרך סרס המקרא, ור"ל ואתם בני ישראל תלוקטו לאחד אחד, עיין שם. ועם זה יובן ויתבאר הפסוק (מלאכי ג' ו') אני ה' לא שניתי, דבזה יובן ואתם בני יעקב דייקא לא כליתם, כי מהחלק כלמד על הכלל, וכביכול מרוב אהבה וחיבתן הכל היה כביכול כחלק, והחלק כהכל והבן עד היכן הדברים מגיעין, והיינו לא זז מחבבן עד שקראן אבי, כי הבן הוא חלק מהאב. ועל פי זה נבוא אל המכוון כי מרוב אהבה וחיבה, השי"ת כביכול נכנס עמהם בחשבון פרטי השמות ונכנס ראשון, וז"ש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וגו', דהאי את יעקב הוא שפת יתר. אמנם לדרכינו יובן, דהא להורות שפורט כאן שני ענינים, שמות בני ישראל הבאים מצרימה, וגם הבאים מצרימה את יעקב שאינם בגדר בני ישראל ובאו עם יעקב ובזכותו, והתחיל לפרוט איש זה הקב"ה, דכתיב (שמות טו ג) ה' איש מלחמה, וביתו היינו כמו דכתיב (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא, באו והבן, ואחר כך פורט שמות השבטים (שמות א ב) ראובן שמעון וגו' ולכך כל נפש וגו' שבעים (שמות א ה), כי הוא ית' השלים המנין כאמור. ועל פי זה יתבאר לך דברי הזוהר בריש הפרשה (זוהר ח"ב ב' ע"א) בכמה משריין עילאין, הדה"ד ואלה שמות בני ישראל וכו', ושם רבי שמעון פתח (יחזקאל א ג) היו היה, עיין שם והבן.

והנ"ל כי עדיין קיים פעולת הצדיק הזה גם עכשיו בזמן הגלות ועליהו לא יבול, והוא קיים לעדי עד ולנצח נצחים, על פי משל נחמד מעשיר גדול שהניח לבנו הון רב וגם אבן טוב אחד, והנה הבן הלך עקלקלות ובזבז הכל ברשעתו, זולת האבן היקר ההוא נשאר לו בידו על פי צוואת אביו. והנה מגודל רשעתו ומעשיו הרעים נחרץ משפטו על פי נימוסי המלך להמיתו במיתה משונה וקשה, לאבדו מן העולם אותו וזרעו וזרע זרעו באופן שלא ישאר לו נין ונכד וזכר על פני האדמה. והנה בראותו כי כלתה אליו הרעה, ומה בצע בדמו ברדתו אל שחת ולא ישאיר אחריו שום יורש, נתן זה האבן הטוב למלך למען יפדהו מרדת שחת, וגם עלתה בידו וניצל גם הוא גם צאצאיו על ידו. והנה אחר הדברים האלה התמרמר אחד לנגדו וגם הוכיחו לאמר איך הוריד לטמיון כל הון בית אביו, וגם האבן היקר לא נתקיים בידו והיה לבטלה, כיון שגם אותו הוציא מתחת ידו. והשיב לו חכם אחד אדרבה עכשיו הוא יותר מן הצורך, ופעולה זו שהניח לו אביו האבן טוב בידו קיים גם כעת אף שהוציאו מתחת ידו, יותר מקודם בעת שהיה מונח בהתיבה אצלו, כי מה הנאה היה לו אז. אבל עכשיו כל זמן שהוא או זרעו וזרע זרעו יחיו על פני תבל, הרי האבן הטוב גם כן קיים, כי אלמלא הוא לא נתקיימו הם, והבן זה. כך המשכן והמקדש שהעידו רז"ל אלמלא שפך חמתו על עצים ואבנים, לא היה נשתייר משונאיהם של ישראל ח"ו שריד ופליט (מדרש תנחומא תזריע אות ט'), וראה כמה כחו גדול להיות תמורת ישראל עד סוף כל הדורות, והבן זה. ונמצא כל זמן שישראל קיימים, המשכן קיים והוא לעדי עד ולנצח נצחים כאמור (מלאכי ג ו) ואתם בני יעקב לא כליתם. וזה שאמר הכתוב משכן משכן שנתמשכן שני פעמים בעונותיהם של ישראל, והיה שני פעמים תמורת ישראל, היא גופא העדות אשר פוקד על פני משה, כי אין יכולת לשום נברא להכניס קדושה גדולה כל כך שיהיה שקול כישראל עד סוף כל הדורות, לבד משה שלא קם כמוהו, והבן זה.