חסידות על מלאכי ג:יב

במדרש רבה (ויק"ר כ"ד ח') רבי אבין אמר משל למלך וכו', כך בכל יום מכתירין להקב"ה בג' קדושות, נותן בראשו אחת, ושתים בראש בניו וכו', ועיין בנזר הקודש פרשה ג' סי' ד' שפירש על פי הידוע כי הג' קדושות, הם כלפי ג' מדותיו שהם כתר חכמה בינה, וכתיב (משלי ג יט) ה' בחכמה יסד ארץ, שנשמת ישראל הנקראים ארץ חפץ (מלאכי ג יב), נאצלו מחכמה, והיינו שתים שנתן בראש בניו, ואחד בראש עצמו הוא קדושת כתר, עיין שם בארוכה, ועיין מ"ש בזה בריש פרשת אמור. והנה נשאלתי הג' קדושות שרומזין לכתר חכמה בינה, איך יפרש זה בקדושת התרגום. והשבתי קדיש בשמי מרומא עילאה בית שכינתיה, היינו כתר, כי הוא מרומם והוא עילאה בית שכינתיה, עד כי חיצונית הדעת משלים לחיצוניתו של הכתר, כי נכלל באין סוף. קדיש על ארעא היינו חכמה, כי בחכמה יסד ארץ עובד גבורתיה, כי הכל בחכמה כנאמר (תהלים קד כד) כולם בחכמה עשית. וגם על דרך שפירשו ה' בחכמה יסד ארץ, היינו נשמת ישראל שנאמר ואתם תקראו ארץ חפץ, כונן שמים היינו מלאכי מרום בתבונה. וכן יתפרש קדיש על ארעא, כי על ישראל קדושתו עובד גבורתיה שבהם מראה כח מעשיו, קדיש בעלם עלמיא, היינו בינה אמא עילאה שמשם התגלות הפעולה לכל העולמות, כענין שנאמר מלאה הארץ קניניך, והיינו בינה כמ"ש (משלי ד ז) ובכל קנינך קנה בינה כנ"ל, ואגב אפרש כבודו מלא עולם משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו לעומתם ברוך יאמרו, דהנה הקושיא ידוע דמעיקרא אמר כבודו מלא עולם, ואחר כך אמר משרתיו שואלים איה מקום כבודו. וגם מה הוא לעומתם. והנ"ל בהקדים דכנגדו הוא הסותר ומתנגד, וכמו שדרשו (יבמות ס"ג ע"א) עזר כנגדו (בראשית ב יח), וכן מרגלא בפומיה דאינשי צד שכנגדו, ולעומתם הוא כמו כנגדם. והנה כל הנבראים אומרים שרוצים בכבוד ה', אך יש שקר ואמת, וממוצע בין שקר לאמת דהיינו המתדמה, והמופת אם בשעה שכבוד שמים הוא לנגד כבודו, אם מבטל כבודו נגד כבוד שמים אז הוא באמת. והיינו כבודו מלא עולם, כי כולם אומרים שרוצים רק בכבודו, אבל אם היה הכל אמת כבר היה מתקיים ונגלה כבוד ה' וגו' (ישעיה מ ה), לכך שואלים וכו' איה מקום כבודו באמת, ובא התשובה לעומתם ברוך יאמרו, ר"ל אלו שהן מברכין כבודו בענין שהוא לעומתם, ר"ל לנגדם אז הוא אמת מקום כבודו, אבל אלו שאין משגיחין על כבוד שמים במה שהוא לנגדם, אין אצלם מקום כבודו.

ובמדרש תנחומא (אמור סי' א') אמור אל הכהנים ואמרת אליהם (ויקרא כא א), הרי אמירה שני פעמים, משל לטבח שהיה נכנס ויוצא לפני המלך, אמר לו המלך לא תראה במיתת אדם לעולם, מפני שאתה רואה פני שלא תטמא את הפלטין שלי, כך גזר הקב"ה על הכהנים הנכנסים למקדש שלא יטמאו למת, לפיכך הוא אומר לנפש לא יטמא בעמיו. והוא תמוה דמאי ענין זאת להך קושיא דשתי אמירות הללו למה. גם מה דמסיים לפיכך הוא אומר וכו', צריך ביאור מה דרש בזה במשל הטבח. ובמדרש רבה (ויק"ר כ"ו ה') א"ר ברכיה בשם ר' לוי, משל לישראל וכהן שנכפו וכו', עד העליונים שאין יצר הרע מצוי בהן די באמירה אחת, תחתונים שיצר הרע מצוי בהן הלואי בשתי אמירות יעמודו, הדא הוא דכתיב אמור ואמרת, עד כאן. והוא גם כן תמוה דאם כן בכל המצות יהיה שתי אמירות, ומה נשתנה אזהרה זו דוקא, ויותר היה ראוי להיות כן גבי אזהרות שיש בהן חמדה ותאוה. והנ"ל ליישב הכל על נכון, ולהיות התנחומא והמדרש רבה בקנה אחד עולין, בהקדים הגמרא ב"ב (דף ע"ה ע"ב) אמר ר' אליעזר עתידין צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש וכו', שנאמר (ישעיה ד ג) והיה הנשאר וגו' קדוש יאמר לו, עיין שם. והנה בסנהדרין (דף צ"ב ע"א) איתא תני דבי אליהו צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן, אינן חוזרין לעפרן, שנאמר והיה הנשאר בציון וגו' קדוש יאמר לו, מה קדוש לעולם קיים, אף צדיקים לעולם הם קיימין, עד כאן. ולכאורה נראה כמאמרים חלוקים, דאם נדרש כמשמעו שבאמת יאמרו לפניהם קדוש, אם כן שוב לא נשמע למדרש מה קדוש לעולם קיים והבן, וכן ההיפך. והנ"ל דבקנה אחד עולה, בהקדים המדרש רבה בפרשת קדושים (ויק"ר כ"ד ח') ר' אבון אמר תרתי, העליונים שאין יצר הרע מצוי בהן יש להם קדושה אחת, אבל התחתונים שיצר הרע שולט בהם, הלואי בשתי קדושות יעמודו וכו', ר' אבין אמר אחרי משל וכו', כך בכל יום העליונים מכתירים להקב"ה ג' קדושות, נותן בראשו אחת ושתים בראש בניו וכו'. ופירש הנזר הקודש (בבראשית רבה פרשה ג' סי' ד') על פי מ"ש התורת חיים, כי הג' קדושות הם נגד כתר חכמה בינה, וכתיב (משלי ג יט) בחכמה יסד ארץ, היינו ישראל הנקראים ארץ חפץ (מלאכי ג יב), נאצלו מחכמה, כונן שמים הם המלאכים, בתבונה שנאצלו מבינה, לכך מלאכי השרת שיסודם ממדה השלישי, מזכירין ה' אחר שלש תיבות קדוש קדוש קדוש, שהם כלפי מדות הללו כתר חכמה בינה, ה' צבאות עילת כל העילות, וישראל שנאצלו מחכמה, מזכירין אחר ב' תיבות, עד כאן דברי התורת חיים. וידוע דבשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע (שמות כד ז), זכו לב' מדות חכמה ובינה יחד, והיינו השתי כתרים (עיין שבת פ"ח ע"א), וזהו שאמר נתן שתים בראש בניו היינו חכמה ובינה, ואחד בראש עצמו היינו קדושת כתר, וזה שאמרו בגמרא עתידין צדיקים שיאמר לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה, ר"ל שלעתיד יזכו גם לקדושת כתר ויאמר לפניהם ג' פעמים קדוש, כמו שאומרים לפניו יתברך שמו, עד כאן דברי הנזר הקודש בקצרה. והנה בסמיכות חכמים פירש אמרם ז"ל (בברכות י' ע"א) אהא דכתיב (שמואל א' ב ב) אין קדוש כה' כי אין בלתך, אל תקרי כי אין בלתך, אלא אין לבלותך, כי השלש קדושות פירש התרגום קדיש בשמי מרומא קדיש על ארעא קדיש בעלם עלמיא, וזהו שתים שנתן בראש בניו, כי גם ישראל קדושים בשמים ממעל שגדולים יותר ממלאכי השרת, וקדושים בארץ, ואחת בראש עצמו היינו בחינת הניצחית להיותו חי וקיים לעד, וזהו אין קדוש כה', דמשמע שיש קדוש אלא אינו כה', ואחר כך אמר כי אין בלתך דמשמע אין עוד מלבדו, ועל זה אמר כי אין לבלותך שאתה חי וקיים, והוא תואר קדוש הג' שהשאיר לעצמו. אמנם לעתיד הקב"ה בכחו הגדול יזכה אותנו בבחינת הניצחית גם כן, וזהו שאמר והיה הנשאר בציון וגו' קדוש יאמר לו, מה קדוש לעולם קיים וכו', היינו שנזכה לבחינת קדושה השלישית, עד כאן דבריו ודפח"ח. והנה לכאורה הנזר הקודש והסמיכות חכמים חלוקים בפירוש העטרה השלישית, דלנזר הקודש היינו קדושת כתר, ולהסמיכות חכמים היינו קיום הנצחי. ואני אומר דאלו ואלו דברי א' חיים הן ובקנה אחד עולין, דהא אמרו רז"ל (שהש"ר פ"א ד') אלמלא לא אמרו ישראל למשה דבר אתה עמנו ונשמעה (שמות כ יט), לא היינו שוכחים. והענין הוא כי המושפע מהשי"ת בעצמו יתכן בו הנצחית, מה שאין כן על ידי הפסק, אם כן הכי נמי כל זמן שלא נתקדשו בקדושת כתר, אם כן השתלשלות השפע השופע לנו על ידי עילול הנכבד, ר"ל מעלה הראשונה ית' לכתר ומשם לחכמה מקורינו, אם כן יש הפסק בין העילה הראשונה ובינינו העלול הנכבד הראשון, ולכך נעדר הנצחית, מה שאין כן כשנתקדש בקדושת כתר כמבואר בקנה, אם כן יהיה לנו התואר הנצחית והבן, ואם כן לפי זה אלו שני המאמרים אחד הם אף לפי פירוש הנזר הקודש, והבן. והנה המבואר בנזר הקודש כי שני העטרות של נעשה ונשמע, היינו חכמה ובינה עיין שם, לפי זה דעת לנבון נקל כי אם זה היה בעת אמירתם נעשה ונשמע שהיה קודם נתינת התורה, ממילא בעת נתינת התורה ממש לא יתכן שלא יעלו עוד לאיזה מדריגה, והיינו שנתקדשו בקדושת כתר כמו שיהיה לעתיד, ולכך חרות הוא (שמות לב טז) חירות ממלאך המות (עירובין נ"ד ע"א), והבן, רק אחר כך שחטאו נסתלק אותה קדושה, ונאמר (תהלים פב ז) אכן כאדם תמותון. והנה נ"ל לפרש הפסוק (משלי טז טו) באור פני מלך חיים, כי אור פנים היינו הכתר כי הוא ראשון וקודם לכל והבן, והנה התנחומא אחז החבל בתרין ראשן, כיון שאתה רואה את פני וכו' שלא תטמא הפלטין והבן, ועיין בחן טוב (פרשה זו) מ"ש בשם מורו הרב בזה דשני טעמים הן. ועיין עוד שם שכתב סברא אחת, דעיקר טומאת המת הוא, לפי שהחטא הידוע הוא סבתו והחטא מטמא, אם כן לא שייך זה במת כהן, עיין שם מ"ש לדרכו. ואני אומר כי באמת טעם זה לא שייך בכהן, רק בכהן יש טעם אחר, כיון שאותו השבט לא חטאו, אם כן נשארים הם בקדושת כתר, אף שבעת רגע המיתה נסתלק דנגררים בתר רובא, מכל מקום בחיותם הם בקדושה זו, והיינו רואים פניו כאמור, ולא יראו במיתת אדם כהן שאז נסתלק אותו קדושה דודאי קודם מותו נסתלק, דאם לא כן לא היה מת כי באור פני מלך חיים, וטעם זה לא שייך בישראל שמת דאין בהם הסתלקות מאותה קדושה, דהרי גם בעודנו חי לא היה לו קדושה זו, והבן. ואם כן נצרך לשני אמירות לישראל ולכהנים, דהטעם דשייך בישראל לא שייך בכהנים, והטעם דשייך בכהנים לא שייך בישראל. והכי פירושא דקרא אמור אל הכהנים ואמרת אליהם בעצמם גם כן לנפש לא יטמא, ושלא תאמר שמא דוקא לנפש כהן לא יטמא מטעם האמור אבל לישראל שרי, לכך נאמר בעמיו משמע בכל העם, וזה שסיים לפיכך נאמר וכו' ומבואר התנחומא, והוא כפתור ופרח בס"ד. וזה גם כן דברי המדרש רבה כי ישראל על ידי שיש בהם יצר הרע, השפיע בהם השי"ת קדושות גדולות ויש בהם הבדל מדריגות גדולות בהמקור, ולכך נצרכו לשתי אמירות כל אחד לפי מדריגתו, מה שאין כן המלאכים שאין להם יצר הרע, ודי להם בקדושה אחת ומקור אחד לכולם, די באמירה אחת, והיינו ממש כדברי התנחומא וכדברי ר' אבין בפרשת קדושים, והוא נכון בס"ד.

ובאופן אחר אמרתי לפרש הפסוק (בראשית מג כ) ירד ירדנו בתחלה לשבור אוכל, גם כן בדרך רמז, על פי מה שפרשתי הפסוק בפרשת בחקותי (ויקרא כו יח) ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם, דקשה מאד דמשמע ח"ו שמעניש להחוטא שבע פעמים ככה מהמגיע לו על פי שורת הדין, וזה תמיה גדולה דלמה יעניש יותר ממה שמגיע לו על פי שורת הדין. ונ"ל על פי דאיתא בספר שם שמואל על הפסוק (בראשית א ב) ורוח אלהים מרחפת על פני המים, כי הטעם שנבראו שמים תחלה (חגיגה י"ב ע"א), הוא משום שרוח אלהים, היינו מה שנאצל מאלהים כמו הרוח שנאצל מהאדם, והנה אם תכתוב שם אלהים במילוי כזה אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם, אם כן המילוי שלו הוא מנין רוח, לכך נקרא רוח אלהים, ושניהם ביחד המאציל והנאצל הוא שי"ן במספר. והיינו פירושא דקרא (בראשית א א) בראשית ברא אלהים את השמים, ולמה נברא שמים תחילה, לזה אמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים, כי השין שהוא רוח אלהים היה מרחף על פני המים, אם כן בהתחבר השי"ן למים נעשה שמים. ועל פי זה יובן אמרם ז"ל (סוטה ג' ע"א) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, כי רוח אלהים הוא במנין שי"ן, ויצר הוא גם כן במנין ש', ויש כח ברוח אלהים אשר באדם, כמו שנאמר (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים, ואמרו רז"ל כל הנופח כביכול מעצמותו הוא נופח, והוא רוח אלהים בגימטריא שי"ן, על כן יש בו כח לבטל היצר. על כן יוסף הצדיק שכבש יצרו, נאמר עליו (בראשית מא לח) איש אשר רוח אלהים בו, אבל אדם שעובר עבירה ואינו כובש היצר, ודאי פורח הרוח אלהים ונכנס בו רוח שטות, עד כאן מבואר בספר הנ"ל. והשתא נבין עד היכן הדברים מגיעין, אשר על ידי חמדה נבזה ונמס, עושה מן רוח אלהים שבו רוח שטות ח"ו. והנה כל נשמת רוח חיים של אדם נאצל מן אלהים, כאמור ויפח באפיו נשמת חיים, ודרשו רז"ל כל הנופח כביכול מעצמו נופח, וידוע דכל נשמה היא כלולה מכל התורה כולה, כולה מתרי"ג אורות עליונים שהם התרי"ג מצוות רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה, והיינו דכתיב (קהלת יב יג) את אלהים ירא, היינו שלא לעבור על אחד משס"ה לא תעשה, ואת מצותי שמור היינו רמ"ח מצות עשה, כי זה, ר"ל הרמ"ח והשס"ה הוא כל האדם, ר"ל זה הוא כללות האדם והיינו נשמת ישראל, כמו שדרשו רז"ל (במסכת יבמות דף ס"א ע"א) אדם אתם (יחזקאל לד לא), אתם קרוים וכו', לפי שאין לעובדי כוכבים ומזלות רק נפש מעולם העשיה מעולם הגלגלים, ואדם הוא רק מה שנאמר ויפח באפיו וגו', ועל זה נאמר ויהי האדם לנפש חיה. נמצא נשמת אדם כלולה מכל התורה, וידוע דיש ששים רבוא נשמות לישראל, וששים רבוא אותיות לתורה, וכל נשמה הוא אות מהתורה, והיינו כי אות הוא ביני וביניכם (שמות לא יג), וכל אות יש לו ששים רבוא צינורות, צינור לכל אות ואות מהתורה, וכל נשמה כלולה מכל התורה, וכללא דאורייתא היא כ"ז אתוון עם אותיות מנצפ"ך, שעל ידי צירופיהן נתהוה כל התורה, והיינו כל אמרת אלהי צרופה (משלי ל ה). אם כן הכח אשר בכל רוח ורוח מרוח חיים של נשמת ישראל כח המאצילו, הוא אלהים בגימטריא פ"ו, ועוד כללא דכ"ז אתוון הרי קי"ג, וכשחוטא ועושה מרוח אלהים רוח שטות בגימטריא תשט"ו, הסר מזה המספר קי"ג שהיה לו קודם שחטא, נשאר תר"ב והוא ז' פעמים אלהים, נמצא עושה על אלהים קודש, שבעה כיסוים של אלהים אחרים, כאמרם ז"ל (שבת ק"ה ע"ב) על פסוק (תהלים פא י) לא יהיה בך אל זר, איזה אל זר שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה יצר הרע, והיינו ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם, והבן. והיינו ירד ירדנו, דכבר כתבנו דיר"ד הוא רוח בגימטריא, והיינו ירד, ר"ל הרוח שלנו ירדנו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, שמן רוח אלקים עשינו רוח שטות, אוי לנו ווי לנו מה נעשה ליום הדין, וידוע אמרם ז"ל (קדושין דף פ"ב ע"ב) ראית מימיך חיה ועוף מתפרנסים בצער ובדוחק, והלא הדברים קל וחומר ומה אלו שלא נבראו אלא לשמשני, הם מתפרנסים שלא בדוחק וכו', אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא הרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי. והיינו התכת הפסוק הנ"ל, זה שירד ירדנו שעשינו מרוח אלקים ח"ו רוח שטות, כאמרם ז"ל (סוטה דף ג') אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, זה הוא בתחילה לשבור אוכל דהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, על כן נשובה עד ה', והיינו והרוח תשיב אל האלקים אשר נתנה (קהלת יב ז). ועל פי זה פירשתי הפסוק ישב רוחו יזלו מים, (תהלים קמז יט) מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, (תהלים קמז כ) לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה. דקשה טובא בפסוק הנ"ל, חדא מה הוא הפירוש של ישב רוחו, אם הוא לשון נשיבה כמו נשיבת הרוח, אם כן ינשב היה צריך לומר, דהשורש הוא נשב וחסר אות הראשון מן השורש. ועוד איך נמשך לזה מגיד דבריו ליעקב וגו' לא עשה כן לכל גוי וגו'. והנ"ל בזה, דכבר כתיב ורוח אלקים מרחפת על פני המים, וכבר אמרו רז"ל בכמה מקומות (ב"ק פ"ב ע"א) אין מים אלא תורה, שנאמר (ישעיה נה א) הוי כל צמא לכו למים. נמצא כשהרוח הוא רוח אלקים, אז מרחפת על פני המים ויש לו דבקות בהתורה ויכול להשיג בהתורה, ולכך נתנה התורה לישראל שיש בהם רוח אלקים, מה שאין כן עובדי כוכבים ומזלות שאין בהם רק נפש מהעשיה. והיינו ישב רוחו לשון השבה, והרוח תשוב אל האלקים על ידי תשובה, אז יזלו מים שאז מרחפת על פני המים ומשיג בהתורה הקדושה, ולכך מגיד דבריו ליעקב, ר"ל שלכך ניתנה התורה לישראל דוקא שיש בהם רוח אלקים, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, כי אין להם רק נפש מהגלגלים הללויה, וזה העיקר שעלינו להודות ולהלל שלא עשנו כגויי הארצות. או יאמר מגיד דבריו ליעקב, דקאי על האדם המשיב רוח אל האלקים אשר נתנה, הוא יכול להגיד דבריו ליעקב וגו' כי יש לו השגה בהתורה הק', אבל לא עשה כן לכל גוי, כי אין להם יחוס עם התורה, על כן הללויה כי הנחילנו תורת אמת. ועל כן לעתיד לבא (ישעיה יא ט) ומלאה הארץ אלו ישראל, (שנאמר (מלאכי ג יב) ארץ חפץ אתם תקראו), דעה את ה', דהיינו שיהיה מקורבים אל ה' שבכולם יתקיים והרוח תשוב אל האלקים, (וכמו שפירש הרמב"ם כי ידעתיו הנאמר באברהם (בראשית יח יט), שהוא לשון חבה וקורבה, כמ"ש במשה (דברים לד י) אשר ידעו ה' פנים אל פנים, כמו והאדם ידע את חוה אשתו (בראשית ד א), שהוא לשון חיבה וקורבה, עד כאן). הכי נמי דעה את ה', ולכך כמים לים מכסים כי יזלו מים במהרה בימינו אמן.