חסידות על מלכים א ב:ב

ויחשוב שאני רוצה תמיד לעשות לו נחת רוח ולעבוד אותו תמיד, ותמיד יהיה מחשבתו דבוקה בעולם העליון בו יתברך, וזהו פירוש הפסוק ברמז (פ' אמור) ומן המקדש לא יצא, וכשיאריך לדבר מעניני עולם הזה, יהיה מחשבתו שהוא הולך מעולם העליון למטה, כמו האדם שהולך מביתו לחוץ ודעתו לחזור תיכף, ובעת ההליכה חושב מתי יחזור לביתו, כך יחשוב תמיד בעולם העליון ששם ביתו העיקרי הבורא יתברך שמו, אף בעת שהוא מדבר בעניני העולם הזה, ויחזור תיכף מחשבתו לדבוק בראשון, וזהו שאמר דוד לשלמה בנו (מלכים א ב׳:ב׳) אנכי הולך בדרך כל הארץ, פירוש, כמו אדם שהולך בדרך, ודעתו וחשקו בכל המהירות לחזור לביתו:
(צוואת הריב"ש ד"ט ע"ב, ובראש הנהגות ישרות).

במדרש (במ"ר פי"ח ג'-ח') קרח שפיקח היה ומטועני ארון היה, מה ראה לחלוק עם משה. עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצא ממנו וכו' (מובא ברש"י פרשה זו (במדבר טז ז, ד"ה רב), רק הא דמטועני ארון היה, אינו ברש"י רק במדרש). והנה המדרש הזה אומר דרשני. בהקדים מה דמוסיף נופך בבית שמואל אחרון פרשת אחרי על דברי האלשיך בפסוק (מלכים א' ב א-ב) ויצו את שלמה בנו לאמר, (מלכים א' ב ב) אנכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש וגו', ועל פי מה שפירש הרי"ף (בחידושי אגדות ריש מסכת ברכות) על הפסוק (משלי כג א) כי תשב ללחום את מושל וגו', דישיבה לשון עכבה כמו ותשבו בקדש וגו' (דברים א מו), עיין עליו. והיוצא מזה דעבודת האהבה היא עבודה מצד השכל, והאמת כדבריו דהא אף הבהמות יראים מפני המזיק להם, ועבודה מצד אהבה הוא שכלי דהא השכל גוזר השתעבד פחות לנכבד, ומכל שכן לאשר הטיב עמו עד אין שיעור ואין הפסק לטובתו, והבן. והנה לפי זה כיון שהכירו מעלת משה, הרי השכל גוזר להכנעת הפחות לנכבד ולא לחלוק עליו וגם מצד היראה רבה מאד היא, כמ"ש כבר על הזוהר דביומיהון דשבטים לא הוי תבע דינא, משום דהוי דחיל מקמייהו, דהיינו משום דהוי בבחינת בתי גוואי ראוי לירא מפניהם, אם כן הכי נמי במשה דידוע דהיה בבחינת עמידה, כדכתיב (דברים ה כח) ואתה פה עמוד עמדי, ומכל שכן זה שמבין מדריגה זו. והנה ידוע מהיערות דבש הטעם דהארון צריך להיות בכתף דוקא, משום שהתורה בחינת בתי גוואי, אם כן ברור דודאי נלקח לזה אלו היראים וחרדים מאד והם בבחינת בתי גוואי, ואם כן הם הבינו מעלת משה, והבן. זה הוא קושית המדרש וקרח שפיקח היה ומטועני ארון היה, מה ראה לחלוק וכו', ר"ל מצד השכל דהלא פיקח היה, והן מצד היראה הגדולה דהלא מטועני ארון היה. והשיב תירוץ אחד לשניהם, דראה שלשלת גדולה וכו', אם כן החשיב עצמו יותר לנכבד, וגם לא היה ירא דסמך על זה. ומה שאמר עינו הטעתו, יש עוד כונה עמוקה, דהא קרח השיג בגדולת הבורא, דאם לא כן מנין לו כל הכבוד הזה להיות סוכה ברוח הקודש, ומכל שכן לפי מ"ש לעיל דהיה משיג ענין פרה אדומה, רק בשפלות בן אדם לא ראה. ובהקדים מה שפירש הרב הקדוש מו"ה אלימלך זצק"ל על המשנה (חגיגה, ב' ע"א) סומא באחת מעיניו וכו', היינו שרואה בגדולת הבורא ב"ה ואינו רואה בשפלות עצמו, פטור מן הראיה, כלומר יותר טוב היה אם לא ראה ולא ידע כלל, כי תועבת ה' כל גבה לב (משלי טז ה). והיינו עינו דייקא הטעתו, ר"ל שראה רק בעינו אחת, דאלו היה רואה בשתי עיניו לא היה טועה, והבן. והיוצא מזה דאחר כל הכבוד והמעלה, צריך להתרחק מכל גאה וגאון. וכבר אמרנו הא דאמרו רז"ל (כתובות דף ס"ח.) כל המעלים עיניו מן הצדקה וכו', דהיינו דמעלים עיניו, הוא מחמת גובה וגאון שאין כבודו להשגיח בעניים ושפלים, לכך הוא כעובד ע"א, כמו שאמרו רז"ל (סוטה ד':) כל המתגאה וכו', על כן יש להשגיח על העניים והיה מעשה הצדקה שלום.

את משפטי תעשו וגו' ללכת בהם וגו' (ויקרא יח ד). יש להבין מה שכפל הדברים בשני פסוקים סמוכים. וגם בפסוק ראשון נאמר ללכת בהם, ובשני (ויקרא יח ה) נאמר וחי בהם. ובפסוק ראשון מסיים אני ה' אלקיכם, ובפסוק השני מסיים אני ה'. והנ"ל בזה, כי הנה אמרו רז"ל (במד"ר קדושים, ויק"ר פכ"ד ו') כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה. ויש להבין הלא אמרינן בכל המצות אשר קדשנו במצותיו. רק הענין הוא דאית קדושה ואית קדושה, אית קדושה בהשתלשלות רחוקה ואין נרגש, ואית קדושה נרגשת. והנה מי שבא דבר עבירה לידו, וניצל ממנה ומתגבר על יצרו ועומד בניסיון, ובפרט אם מוסר נפשו על הדבר, רוח קדושה לבשתו, וכמו שמצינו בנתן דציצותא (שבת דף נ"ו ע"ב ורש"י סנהדרין ל"א ע"ב ד"ה להזיו). והיינו אתה מוצא קדושה, מוצא דייקא דהיינו שהיא נרגשת, והבן. והנה ידוע דבכל המצות וחי בהם ולא שימות בהם (יומא פ"ה ע"ב), ובגילוי עריות ועבודה זרה ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור (סנהדרין ע"ד ע"א), והיינו את משפטי וגו', אותן שהם ללכת בהם בלי שום תנאי, דהיינו אפילו למות על ידם דהיינו גדר ערוה האמור בפרשה, אז אני ה' אלקיכם שמייחד שמו ית' עליו, והוא בחינת המרכבה דהאבות הן הן המרכבה (ב"ר מ"ז ו') נתייחד שמו עליהם. והנה הענין דנר דולק על ראשו (נדה ל' ע"ב), הוא ענין המרכבה לשכינה, דנעשה מרכבה לאור החופף על ראשו, והבן. ושמרתם וגו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, דהיינו שאר מצות שהוא בתנאי ולא שימות בהם, אז אני ה' נאמן לשלם שכר כמו שפירש רש"י במקומות אחרים, אבל לא לייחד אלהותו עליו. או יאמר קצת באופן אחר, כי הנסיעה מעולם התחתון לעולם העליון, נקרא הולך כמ"ש (ירמיה כב י) בכו בכה להולך, וכמ"ש (קהלת יב ה) כי הולך האדם אל בית עולמו, (מלכים א' ב ב) הנה אנכי הולך בדרך כל הארץ, (בראשית כה לב) אנכי הולך למות. וידוע אמרם (ב"ר צ"ד ה') אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, והיינו את משפטי תעשו וגו' ללכת בהם, היינו אפילו למות על ידן, אז אני ה' אלקיכם ושמרתם וגו' וחי בהם, אז אני ה' נאמן לשלם שכר, אבל אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם, ודוק.