חסידות על מלכים א ח:מח

גר ותושב אנכי עמכם (בראשית כג ד). פירש רש"י (ד"ה גר) מדרש אגדה (ב"ר נ"ח ו') אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנו מן הדין שאמר לי הקב"ה לזרעך אתן את הארץ (בראשית יב ז). הקשה הרא"מ שזה סותר למ"ש רש"י בפרשת לך (בראשית יג ז, ד"ה ויהי) והכנעני והפריזי אז יושב בארץ, ולא זכה בה אברם עדיין. ותירץ הפרשת דרכים דמכל מקום יש לגוי חלק במה שזרע עד שיעקרו ז' עממין, (והוי המרעה בשדות אחרים גזל), עיין שם. ולכאורה קשה ממשנה ב"ק (דף מ"ז.) הקדר שהכניס קדרותיו וכו', הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור, ואם כן אף שזרע, הלא זרע שלא במקום הרשות. אך לא קשה מידי, דזה לא הוי שלא ברשות, דכבר הם יושבי הארץ מכבר, ולא בא להם עדיין הצווי שיפנו עצמן מן הארץ. וזה נ"ל בפירוש בקרא בלך לך והכנעני והפריזי אז יושב בארץ, ולא באו מחדש והוי ברשות, ואם כן יש לו חלק במה שזרע, והיינו דמדייק התרגום יונתן וכן תרגום ירושלמי עד כדין אית להו רשות בארעא, והבן. ועוד י"ל דנהי דפטור, אבל אסור לכתחילה, אבל רועיו של לוט רשעים היו והיו מרעין בידים בשדות אחרים, וזה אף שהם זרעו שלא ברשות אסור, וכן כתבו התרגומין דהיו מבקרין בארעא נוכראין, וכן כתב רש"י (ד"ה ויהי) שהיו מרעין בשדות אחרים, והבן. עוד יש לישב קושיות הרא"מ הנ"ל, כי הקנין של אברהם היה מכי דייש אמצרי', כמבואר בפרשת דרכים וכדאיתא ב"ב דף (כ') [ק'] (ע"א) הלך בה לארכה ולרחבה קנה, דכתיב (בראשית יג יז) קום התהלך בארץ, ושם נאמר בביאור אחרי הפרד לוט מעמו, ואם כן יפה אמר הכתוב והכנעני והפריזי אז יושב בארץ, והבן. עוד נ"ל מה שאמר גר ותושב אנכי עמכם, כי הנה בזה שאמר לו השי"ת לך ולזרעך אתן, ר"ל דיש בארץ הנבחרת שני בחינות, כי היא חלק ה' בהארץ, דהיינו בחינה רוחנית אוירא דארץ מחכים (ב"ב קנ"ח ע"ב). ובחינה הגשמית כמו שהיה בחלק ה' עמו. והנה בחינה הרוחנית בראיה בעלמא קנה, כמ"ש באור החיים בפסוק (בראשית יח ב) וירא וירץ לקראתם, שבראיה שראה את המלאכים נתרפא ממכאובו ועמד וירץ לקראתם. והיינו אמרו ית' לאברהם לך לך וגו' אל הארץ אשר אראך (בראשית יב א), ר"ל לא כשאר ארצות אשר בחרב ובחינת נעשה מלחמה אבל בראיה אין תועלת, אבל ארץ כזו אין צריך לחרב וחנית, רק בראיה בעלמא תירש כל טוב שבה. וכן משה היה מתאוה לכנוס לארץ, נאמר (דברים לד א) ויראהו ה' את כל הארץ. על כן אמר גר ותושב אנכי, כי גר מצד גשמיות ותושב מצד רוחניות, ואם כן אינו סותר להפסוק והכנעני והפריזי וגו', ואמר זה כי לא יצטרך לשלם בעד גשמיות, אבל בעד רוחניות אשר לא יערכנה כל הון, אינו צריך לשלם כי היא שלו ואין בזה רמאות. והיינו מ"ש להלן (בראשית כג ט) בכסף מלא יתננה לי בתוככם, ר"ל מה שבתוככם דהיינו ברשותכם יתננה לי בכסף מלא, מה שאין כן הקדושה אינו ברשותכם כי כבר היא שלי, והבן. ועל פי זה תבין בפרשת לך לך (בראשית יג יד-טו) וה' אמר אל אברהם שא נא עיניך וראה וגו', (בראשית יג טו) כי כל הארץ אשר אתה רואה, היינו בחינה רוחנית לך אתננה, (כי הגשמיות של כל הארץ אי אפשר לראות כולה ממקום אחד), ולזרעך עד עולם, כי בחינה זו ירשו זרעך עד עולם אף בזמן הגלות והתפללו אליך דרך ארצם (מלכים א' ח מח), והבן. והנה לפירוש רש"י שאמר להם אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנו מן הדין, יש להבין כיון שבא בבקשה מהם, לענין מה הודיע להם ואם לאו אטלנו בחזקה, ולאו אורח ארעא בהכי כשמבקש איזה דבר מחבירו לומר לו אם תתן לי מוטב ואם לאו אטלנה. והנ"ל בזה שיש בזה דבר חכמה, בהקדים הא דאיתא בפרק קמא (דכתובות דף ג' ע"ב) הרי שהיה פתו אפויה וטבחו טבוח וכו', ומת אביו של חתן או אמה של כלה, מכניסין את המת לחדר, ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה, ואחר כך ז' ימי אבילות. וכתבו התוס' (כתובות ד' ע"א) בועל בעילת מצוה ופורש קודם שיקבר המת, אבל לאחר שנקבר לא, דדברים של צנעה נוהג וכו', והשתא מקלינן טפי באנינות דאורייתא מבאבילות דרבנן, מידי דהוי אנעילת הסנדל ועטיפת הראש וכפיית המטה, עכ"ל. ור"ל דקשיא להו אמאי מקילין באנינות דאורייתא יותר מבאבילות דהוא רק מדרבנן, ועל זה תירצו מידי דהוי אנעילת הסנדל וכו'. ולי נראה לתרץ קושיא זו בדרך אחר, והוא על פי מ"ש התוספת (ברכות ז' ע"ב) ריש פרק מי שמתו מוטל לפניו פטור מכל המצות וכו' (ד"ה ואינו), דאדם שמת בבית האסורים ואין המושל מניח לקברו, נראה שאינו חייב לנהוג בו אנינות, שהרי אין זה מוטל עליו לקברו, מפני שאינו יכול לפדותו ולקברו, כדתניא (מסכת שמחות פ"ב י"א) נתייאשו בעליו מלקברו, מתאבלין עליו ופסק מיניה תורת אנינות. מיהו באותו שתפסו מושל, גם אבילות אינו חייב, דלא דמי לנתייאשו ששם אינו קוברו, אבל הכא עדיין הוא מצפה אם יוכל לעשות פשרה עם המושל להניחו לקברו, וכן מעשה דרבי אלעזר ברבי שמעון בב"מ דף פ"ד (ע"ב) דפסק מצות אנינות, עכ"ל. ולפי זה י"ל דחכמים תקנו וגזרו שלא לקבור המת טרם יבעול בעילת מצוה, ויש להם כח לגזור כן דשב ואל תעשה הוא, וכיון שחכמים אסרו לקבור, הרי שוב אינו מוטל עליו לקברו עתה ופסק ממנו אנינות, וגם אבילות אינו חל שהרי בדעתו לקברו לאחר שיבעול, והוי ממש כמו שהמושל אינו מניח לקבור שלא חל עליו לא אנינות ולא אבילות, ולכך בועל בעילת מצוה ולא מקלינן כלל באנינות, דעדיין לא חל עליו כלל מטעמא דאמרן, אבל אחר שיקברנו על כרחך חל עליו אבילות מדרבנן, לא רצו לבטל איסור דרבנן להתיר בעילת מצוה, אבל קודם שיקבר בדין רשאי לבעול, דבכהאי גוונא אין כאן אנינות כלל וכדאמרן, וזה נכון. ובכן נבוא אל המכוון, כי הרי יש לדקדק במה שאמר אברהם תנו לי אחוזת קבר ואקברה מתי מלפני, האי מלפני הוא שפת יתר לכאורה. אבל יתכן לאשר מי שמתו מוטל לפניו, הוי אונן ופטור מכל המצות, וז"ש תנו לי אחוזת קבר ואקברה מתי מלפני, כלומר שהוא מוטל לפני ועלי לקברה וחל עלי אנינות (ופטור ממצות), ואמנם פן יאמרו לו שכיון שאינם נותנין לו אחוזת קבר בתוכם ואינם מניחין אותה לקברה, הוי כמו שהמושל אינו מניח לקברו ולא חל עליו לא אנינות ולא אבילות, לזה הקדים ואמר להם גר ותושב אנכי עמכם, אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנו מן הדין, אם כן כיון שבידי ליטול בחזקה ולקברה שוב מוטל עלי, ולכן בקשתי תנו לי אחוזת קבר ואקברה מתי מלפני, ר"ל המוטל עלי לקברה וכאמור, והבן כי נכון הוא.

וזהו נחמו נחמו שני פעמים ונחמו הוא מלשון וינחם ה׳ כי עשה את האדם (בראשית ו׳, ו׳) שהוא לשון חושב מחשבה אחרת לשון תשובה והכפל הוא על שני מדריגות החשובה תחלה מיראה ואחר כך מאהבה ומורה הפסוק דרך התשובה במה שקלקלו ואומר כי כעת אחר שתשובו העצה הוא דברו על לב ירושלים על הוא לשון עם פירוש דברו הדבורים של תורה ותפלה עם לב שלכם שנקרא ירושלים ועל ידי זה וקראו אליה כי בכל מה שתקראו ותתפללו תלך התפלה אליה פירוש אל ירושלים הנזכר ששם שער התפלה כנודע ממה שאמרו (מלכים א ח׳, מ״ח) והתפללו אליך דרך ארצם שכל התפילות צריכות לבוא עד שער שכנגד ירושלים ואינן באין להשער של ירושלים כי אם אותן שבאו מבחינת ירושלים שהוא הלב שנקרא כן כאמור וזהו כי על ידי שתדברו עם לב בחינת ירושלים על ידי זה קראו אליה תהיה קריאתכם בא אליה אל השער של ירושלים כי מלאה צבאה כי התפלה היא היום במילוי ושלימות בכל דבורה ואותיותיה שנקרא צבאה כי נרצה עונה על ידי התשובה ששב מיראה ומאהבה כאמור. ומפרש הכתוב ואיזה עונה נרצה שהיה הגורם הרעה ואמר אותו העון מה שלקחה מיד ה׳ כפליים שהן שני ידות וזרועות עולם אהבה ויראה שהן יד ה׳ כפלים כלומר יד ה׳ ב׳ פעמים שני ידות האמורים שצמצום של הידות היו בכל חמדות ותענוגי עולם הזה ובפרט כסף וזהב כמבואר למעלה שהיו לבושים לשני הידות להיות ישראל אחוזים על ידן למעלה לשרשן על ידי הזרועות ההם ואדרבה כי לקחה מיד ה׳ כפליים פירוש השני ידות ונשתמשו בהם בכל חטאתיה שעל ידי האהבה ויראה המלובשים בהם עברו רצונו יתברך להמשיך אחר תאות גשמיות וחמדות גשמיות ולא די שלא תיקנו לאחוז על ידן באהבתו יתברך וביראתו אלא שהפילו אותן עוד בכל חטאתיה להמרות על ידיהן נגדו יתברך וזהו כי לקחה מיד ה׳ שהוא כפליים והפילה בכל חטאתיה ועכשיו על ידי ששבו בתשובה שני פעמים אחד מאהבה ואחד מיראה כאמור נחמו נחמו שני פעמים והיה עלייה לכל היראה והאהבה שהפילו מקודם כי אדרבה עכשיו תקנו מה שקלקלו כבר ואחזו במדת היראה והאהבה לקרב את עצמם על ידם להבורא ב״ה ולתקן זאת העבר שנשתמשו במדות האלו להיפך בכל חטאתם. כי באמת סוף כל סוף צריכים כל ישראל לשוב בתשובה שלימה ואי אפשר להפטר מבלעדי זאת כי בשעת מתן תורה נתארסו ישראל ונתקדשו בקדושין גמורים לבורא ב״ה כמו שכתוב (הושע ב׳, כ״א) וארשתיך לי לעולם וכמו שאמר הנביא ע״ה (ישעיה נ׳, א׳) ואי זה ספר כריתות אמכם שפטר אתכם מאתו ועל כרחיכם סופכם לשוב עדיו ולא לילך אחר שרירות לבכם הרע חס ושלום. וגם אמר הנביא (ירמיה ג׳, א׳) לאמר פי׳ מן הראוי היה לומר הן ישלח איש את אשתו גו׳ והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד וגו׳ ואת זנית ריעים רבים ושוב אלי מכל מקום נאום ה׳ שמבקש הבורא ב״ה כביכול אף כי זנו אחר הרע שישובו מכל מקום ויקבלם ויזכו לביאת הגואל על ידי שיעשו כאמור שיעשו בכל מעשה העולם רצונו יתברך ויקרבו כל נצוצי השכינה שהיא בחינת אדנ״י ששוכן בתחתונים ובפרט בחינת הדבור של תפלה ותורה שיהא באמת ומן הלב ואז יתעלה עולם הדבור ויהא עלייה לכל חלקי עולם הדבור להאותיות הנפולים ויקובל תפלתן מה שמבקשים לגאלם עבור שיהא באמת ובלב שלם וכל המדות שנתלבשו בלבושים הגשמיים כמבואר למעלה יתעלו למעלה לשרשם על ידי שיעבדו בהן לבורא יתברך ויושפע שפע רב טוב בעולם מה שאין כן קודם שישובו שעל ידי שפוגמין המדות ומטילין בכל חטאתם לפעול בהן פעולת הרע גורמים לאריכות הגלות ולבא עליהם דינים וצרות רחמנא ליצלן. וזהו כוונת הפסוק לפי דרכינו: