חסידות על מלכים א יג:א

ואם נראה בדברי קדושינו שדברי הנביא ללמוד תשובה והוראה היו, יוכל מי שהוא לטעות שרק כמוכיח בלבד הי׳, אף מלפנים בזמן הנביאים שראו העם את עמודי האש לפניהם ואת שלהביות י״ק מפי קדשם שוטף, רואים שעם כל זה בהשמות אשר ישתמשו בהם לצרכיהם קראו להם, כמשה״כ כי לנביא היום יקרא לפנים הרואה [שמואל א׳ ט׳ ט׳] ולמה זה יקראו לו רואה כשהתורה עוד הקדימה לקראותו נביא, נביא אקים להם וכו׳. פשוט הוא מפני שאין לנו שמות ותיבות אשר יציירו את הדברים אשר למעלה מגבולות בני אדם צרכותיהם והשגת חושיותיהם, גם המלאך ע״ש שליח מלאך נקרא ולא כפי עצמותו ומהותו. וגם הנשמה ע״ש הנשימה נאמרת [עיין רש״י בראשית ז׳ כ״ב] מפני שאין לנו שם על עצם המלאך ולא על עצם הנשמה, כמו כן הנביא אף שכמה פעמים נקרא איש אלקים [ברכה א׳ ובאיזה מקומות במלכים] ג״כ אינו מצייר בזה את עצם הנביא רק שד׳ דיבר בו כמו שמתרגם המתרגם בכ״מ על איש אלקים נביא דד׳, לכן קראו העם אותם לפי צרכיותיהם, וחלפו את שמותיהם לפי השימוש אשר שמשו להם הנביאים ביותר, כשהיו נביאים שעיקר פעולתם לישראל היתה תשובה והוראה, קראו לו נביא מלשון ניב שפתים [כפרש״י בשמות ז׳ א׳] וכפעולתם להגיד להם עתידות ושאר צרכיותיהם היתה יתירה, קראו להם רואה, וזה קראו לפנים רואה היינו שהעם קראו לו כן,

וישמע ה' (במדבר יב ב). בילקוט (ילקו"ש רמז תשל"ח) מלמד שלא היה שם בריה, אלא בינם לבין עצמם דברו בו, שנאמר וישמע ה'. ר' נתן אומר בפניו של משה דברו בו, שנאמר וישמע ה' והאיש משה (במדבר יב ג), אלא שכבש משה על הדבר. ויש להבין מנא ליה לר' נתן לדרוש סמוכין דהאי והאיש משה קאי אלמעלה, דילמא קאי רק אלמטה כמשמעותיה. והנ"ל בזה דעיקר הוכחה שהיה בפניו, יוצא מעומק הפשוטו וכמו שאפרש, אלא שזה הוא מחכמת תורה הקדושה שמה שנובע מעומק הפשוט, הוא נראה בעליל על דרך רמז, מדסמיך והאיש משה לוישמע ה'. והוא דצריך להבין אומרו כאן והאיש משה עניו מאד וגו', דלכאורה אין ענין זה לכאן כלל, וכבר כתבנו לתרץ זה בשני פנים. ועתה נאמר באופן שלישי, דהנה לכאורה קשה ממה דמצינו שאמרו רז"ל (במדרש תנחומא תולדות סי' י"ב) חס הקב"ה על כבודו של צדיק יותר מכבודו, שהרי ירבעם עומד ומקטיר על גבי המזבח לעבודה זרה ולא יבשה ידו (מלכים א' יג א), וכיון ששלח ידו בצדיק מיד יבשה ידו (מלכים א' יג ד), ואם כן מדוע זה היה כאן שהיות הרבה תחלה (במדבר יב ד) ויאמר ה' צאו שלשתכם וגו', (במדבר יב י) והענן סר מעל האוהל והנה מרים מצורעת, ולמה לא היה מיד. אך התירוץ לזה כי מה שהחמיר הקב"ה בכבודו של צדיק יותר מכבודו, נתגלה לי בחלום טעמו של דבר דמעליב למקום ב"ה, וכי ח"ו יעלה על הדעת שהקב"ה מקבל עלוב מזולתו, ואין מענישין רק על בחינת המעליב טיפה סרוחה עפר ואפר, והמעליב לצדיק דהוא בשר ודם, מענישין גם על הנעלב, והנעלב הוא צדיק ויקר בעיני ה', ודוק כי הוא נכון לאמתתה של תורה. ולפי זה זה דוקא בסתם צדיקי עולם שהם נעלבים, ואמנם משה רבינו ע"ה שהיה ענותנותו יתירה על כל בחינת ואנחנו מה, דהיינו שלא היה נחשב בעיניו ליש כלל, כי אם כאפס וכאין ממש, אם כן אין כאן נעלב, לכך לא נענשו מיד. וזה שהקדים הכתוב כאן והאיש משה וגו', לתרץ קושיא זו על שהאריך להם ולא הענשם מיד כמו שם, על זה אמר והאיש משה עניו מאד ולא קבול עלוב כלל כנ"ל, ולפי זה ממילא מוכח שהיה בפניו, דאי היה בינם לבין עצמם ושלא בפניו, אם כן ממילא לא היה כאן נעלב, דהרי לא שמע ולא היה שם בריה, אם כן ממילא אין התחלה לקושיא זו כלל, ולמה לו להפסוק כאן למימר שהיה עניו, אלא ודאי מדהוצרך הפסוק לסמוך ענות משה לכאן, שמע מינה שאף משה שמע דהיה בפניו וכאמור. (ובזה דברי רש"י ז"ל (בפרשת שלח, במדבר יג ב, ד"ה שלח) מבוארים למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים, לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, והם ראו ולא לקחו מוסר, כיון שמשה רבינו לא היה נעלב ועם כל זה לקתה מרים, ממילא ראוי לקחת מוסר לבלי להוציא דבה על הארץ), (כל זה נשמט מהדפוס הראשון עיין ייטב לב פרשת שלח).