חסידות על מלכים ב ה:יח

והנראה לתרץ כ"ז בהקדם מ"ש הרא"ם בפרשת שמות אהא דאמרינן (נדרים ל"א:) אמול ואצא סכנה הוא לולד, וז"ל: אך קשה איך התיר לעבור על עשה דמילה משום סכנת הולד, והרי עדיין לא ניתנה תורה דכתיב בה וחי בהם ולא שימות בהם ע"ש. והרב בעל פרשת דרכים (בדרוש שני) תירוץ ע"ז ג' תירוצים. חדא, כי בסוף פ' בן סורר בעי הש"ס אם בן נח מצווה על קידוש השם להיות נהרג ואל יעבור ובעי למפשט מההוא דנעמן שאמר לאלישע (מל"ב ה', יח) לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבוא אדני בית רמון והוא נשען על ידי בהשתחויתי כו' וכתיב ויאמר לו לך לשלום ואם איתא כו', ולפי גירסת התוס' שם לא נפשט האבעיא משום דמשני הא בצנעא הא בפרהסיא, דההוא דנעמן הוא בצנעא דלא היו ישראל בבית רימון שהוא משתחוה שם ואף דבן נח מצווה ג"כ על עבודת כוכבים מ"מ כיון שכולם עובדי כוכבים לא הוי פרהסיא, אבל בפרהסיא אפשר דבן נח מצווה ג"כ על קידוש השם. ואע"ג דבישראל אפילו בצנעא יהרג ואל יעבור בעבודת כוכבים גילוי עריות ושפיכות דמים ובשאר עבירות בפרהסיא יהרג ואל יעבור, היינו דוקא בישראל, דעבודת כוכבים ילפינן מבכל נפשך אפילו נוטל כו', וג"ע ילפינן מנערה המאורסה מקרא דכאשר יקום כו' ורצחו נפש כו', ורוצח גופיה סברא הוא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, אבל בבן נח לסברא זו אין חילוק בין עבודת כוכבים לשאר מצות דידהו בכלהו ובצנעא יעבור ובפרהסיא יהרג, והתם גבי משה בצנעה הוי דלא הוו ישראל בהדיה.

אך הא קשיא על הרא"מ, דלמה הקשה כאן על רש"י, כיון שמפורש שם בגמרא דאף על קדושת השם שישראל ניצטוה, בן נח אינו מצווה, דזה לשון הגמרא שם בסנהדרין (דף ע"ד ע"ב): בעו מיניה מרבי אמי, בן נח מצווה על קדושת השם או אינו מצווה וכו', מאי הוי עלה, ופשיט מהא דנעמן שקבל עליו שלא יעבוד עבודה זרה, ואמר לאלישע (מלכים ב' ה יח) שאנוס הוא בהשתחוית בית רימון כי אדוניו נשען על ידו (מלכים ב' ה יט) ויאמר לו לך לשלום (מלכים ב' ה יח-יט), אלמא הודה לו, ואם איתא לימא ליה הא בצינעה והא בפרהסיא, כך הוא גרסת התוספת (סנהדרין ע"ה ע"א, ד"ה ואם). הרי מבואר שם דמסיק דבן נח אינו מצווה, אך נ"ל דקושיתו עצומה דוקא כאן על דברי רש"י ושם בגמרא אינו כלום, דהא המזרחי על רש"י קאי, ורש"י לשיטתו דגרס שם לא לימא ליה, אם כן לדעתו מה דבעי למפשט הוא נדחה אחר כך במאי דאמר הא בצינעה וכו' כמובן, והאיבעיא לא אפשטא, ואם כן קשה דהוה ליה לפשוט מכאן ממשה דבן נח אינו מצווה, ואף שכתב הפרשת דרכים הא כאן בצינעה הוי, ואני אוסיף נופך דאף בפרהסיא לא מספקא לן רק בקדושת השם, ולא בשאר מצות, אך מכל מקום קושית הרא"מ עצומה לפי מה שאבאר, ותירץ הרא"מ לא יועיל כלל. דהנה בשו"ת מאיר נתיבים סי' פ"ב מיישב קושית בעל הגהות משנה למלך בפ"י מהלכות מלכים, על הסמ"ג דהוכיח דקדושת השם מצוה בפני עצמו, מדהוכיח אביי לעיל לפשוט האיבעיא מדאמר ז' מצות ניצטוו בני נח, ואם איתא שמונה הוויין, הא רבא באמת דחי דאמר אינהו וכל אביזרייהו, עיין שם פירוש רש"י (ד"ה אבזרייהו), ומה שתירץ בהגה הנ"ל, דלפי שיטת הרא"מ דנפשט בעיין, על כרחך דלא חיישינן לדחוי דרבא, וס"ל דקדושת השם לאו אביזרייהו דז' מצות הוא, עיין שם. זה אינו נכון, דהא לא נפשט רק מקראי דנעמן, אבל דברי רבא בתקפם. ותירץ שם דהא באמת ונקדשתי (ויקרא כב לב), ודאי לא נאמר רק בישראל, רק דהאיבעיא הוא מכח דלא נאמר וחי בהם גבי בני נח כלל, ואם כן בכל הז' היה ראוי להיות יהרג ואל יעבור, רק מכח דבישראל במקום סכנה מותר לעבור, ואם כן ליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור, אבל בקדושת השם דגם ישראל ניצטוה, שפיר בני נח באזהרת קאי, כיון דלא כתיב וחי בהם, ניצטוו בכל אופן אף במקום סכנה, ולא שרי רק מחמת מי איכא מידי, ואם כן במקום דלא שייך מי איכא מידי, בני נח באזהרת קאי והוי שפיר אביזרייהו, מה שאין כן בישראל דבכל המצות נאמר וחי בהם, אם כן קדושת השם היא מצוה בפני עצמו. והסמ"ג הוכיח דאם גם בישראל לא נמנה בפני עצמו, אם כן איך עלה על דעתו של אביי להוכיח, עד כאן דבריו והוא נכון. רק דקשה אם כן מאי קא מבעיא ליה, הא ודאי בן נח מצווה על קדושת השם, דהא לא כתיב בהו וחי בהם, וכיון דישראל מצווה, תו לא שייך ליכא מידי דלישראל שרי. ועל כן צריך להוסיף נופך, דזה עיקר האיבעיא אם וחי בהם הוי סברת חוץ, וקרא איצטרך דלא נילף מרוצח, אם כן בן נח אינו מצווה על קדושת השם, או לא הוי סברת חוץ ובן נח מצווה, ודוק. ואם כן כי מסיק הא בצינעה וכו', ראוי להבין מהיכן נצמח החילוק בבן נח בין צינעה לפרהסיא, היכן נאמר גביה בתוך בני ישראל, וצריך לומר כמ"ש שם דהוי גם כן מחמת מי איכא מידי ודוק, עיין שם שמתמה על התוספת בסנהדרין. ואם כן לפי זה הך דבצינעה שרי, והא דבשאר מצות יעבור ואל יהרג, הוא מחמת מי איכא מידי, ואם כן הוא דוקא שניתנה התורה דאז הותר לישראל, מה שאין כן קודם שניתנה התורה, דאז לא הוי שייך מי איכא מידי, אם כן אף בשאר מצות ואף בצינעה יהרג ואל יעבור, אם נימא דבן נח מצווה על קדושת השם, אם כן וחי בהם לא הוי סברת חוץ, ואם כן קושית המזרחי שפיר, ותירוצו אינו כלום דהא מוכח דלא הוי סברת חוץ אם נימא דבן נח מצווה על קדושת השם, ואם כן הוה ליה לפשוט מכאן דסברת חוץ הוא ואינו מצווה, והא לשיטת רש"י קיימא בבעיא דלא איפשטה ודוק, וע"כ רש"י לשיטתו צריך לומר כמ"ש הפרשת דרכים שם, דאיך יכניס אחר לסכנה בשביל שנצטוה הוא, ולזה כיוון רש"י במ"ש סכנה היא לתינוק, ודוק.

אך הא קשיא על הרא"מ, דלמה הקשה כאן על רש"י, כיון שמפורש שם בגמרא דאף על קדושת השם שישראל ניצטוה, בן נח אינו מצווה, דזה לשון הגמרא שם בסנהדרין (דף ע"ד ע"ב): בעו מיניה מרבי אמי, בן נח מצווה על קדושת השם או אינו מצווה וכו', מאי הוי עלה, ופשיט מהא דנעמן שקבל עליו שלא יעבוד עבודה זרה, ואמר לאלישע (מלכים ב' ה יח) שאנוס הוא בהשתחוית בית רימון כי אדוניו נשען על ידו (מלכים ב' ה יט) ויאמר לו לך לשלום (מלכים ב' ה יח-יט), אלמא הודה לו, ואם איתא לימא ליה הא בצינעה והא בפרהסיא, כך הוא גרסת התוספת (סנהדרין ע"ה ע"א, ד"ה ואם). הרי מבואר שם דמסיק דבן נח אינו מצווה, אך נ"ל דקושיתו עצומה דוקא כאן על דברי רש"י ושם בגמרא אינו כלום, דהא המזרחי על רש"י קאי, ורש"י לשיטתו דגרס שם לא לימא ליה, אם כן לדעתו מה דבעי למפשט הוא נדחה אחר כך במאי דאמר הא בצינעה וכו' כמובן, והאיבעיא לא אפשטא, ואם כן קשה דהוה ליה לפשוט מכאן ממשה דבן נח אינו מצווה, ואף שכתב הפרשת דרכים הא כאן בצינעה הוי, ואני אוסיף נופך דאף בפרהסיא לא מספקא לן רק בקדושת השם, ולא בשאר מצות, אך מכל מקום קושית הרא"מ עצומה לפי מה שאבאר, ותירץ הרא"מ לא יועיל כלל. דהנה בשו"ת מאיר נתיבים סי' פ"ב מיישב קושית בעל הגהות משנה למלך בפ"י מהלכות מלכים, על הסמ"ג דהוכיח דקדושת השם מצוה בפני עצמו, מדהוכיח אביי לעיל לפשוט האיבעיא מדאמר ז' מצות ניצטוו בני נח, ואם איתא שמונה הוויין, הא רבא באמת דחי דאמר אינהו וכל אביזרייהו, עיין שם פירוש רש"י (ד"ה אבזרייהו), ומה שתירץ בהגה הנ"ל, דלפי שיטת הרא"מ דנפשט בעיין, על כרחך דלא חיישינן לדחוי דרבא, וס"ל דקדושת השם לאו אביזרייהו דז' מצות הוא, עיין שם. זה אינו נכון, דהא לא נפשט רק מקראי דנעמן, אבל דברי רבא בתקפם. ותירץ שם דהא באמת ונקדשתי (ויקרא כב לב), ודאי לא נאמר רק בישראל, רק דהאיבעיא הוא מכח דלא נאמר וחי בהם גבי בני נח כלל, ואם כן בכל הז' היה ראוי להיות יהרג ואל יעבור, רק מכח דבישראל במקום סכנה מותר לעבור, ואם כן ליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור, אבל בקדושת השם דגם ישראל ניצטוה, שפיר בני נח באזהרת קאי, כיון דלא כתיב וחי בהם, ניצטוו בכל אופן אף במקום סכנה, ולא שרי רק מחמת מי איכא מידי, ואם כן במקום דלא שייך מי איכא מידי, בני נח באזהרת קאי והוי שפיר אביזרייהו, מה שאין כן בישראל דבכל המצות נאמר וחי בהם, אם כן קדושת השם היא מצוה בפני עצמו. והסמ"ג הוכיח דאם גם בישראל לא נמנה בפני עצמו, אם כן איך עלה על דעתו של אביי להוכיח, עד כאן דבריו והוא נכון. רק דקשה אם כן מאי קא מבעיא ליה, הא ודאי בן נח מצווה על קדושת השם, דהא לא כתיב בהו וחי בהם, וכיון דישראל מצווה, תו לא שייך ליכא מידי דלישראל שרי. ועל כן צריך להוסיף נופך, דזה עיקר האיבעיא אם וחי בהם הוי סברת חוץ, וקרא איצטרך דלא נילף מרוצח, אם כן בן נח אינו מצווה על קדושת השם, או לא הוי סברת חוץ ובן נח מצווה, ודוק. ואם כן כי מסיק הא בצינעה וכו', ראוי להבין מהיכן נצמח החילוק בבן נח בין צינעה לפרהסיא, היכן נאמר גביה בתוך בני ישראל, וצריך לומר כמ"ש שם דהוי גם כן מחמת מי איכא מידי ודוק, עיין שם שמתמה על התוספת בסנהדרין. ואם כן לפי זה הך דבצינעה שרי, והא דבשאר מצות יעבור ואל יהרג, הוא מחמת מי איכא מידי, ואם כן הוא דוקא שניתנה התורה דאז הותר לישראל, מה שאין כן קודם שניתנה התורה, דאז לא הוי שייך מי איכא מידי, אם כן אף בשאר מצות ואף בצינעה יהרג ואל יעבור, אם נימא דבן נח מצווה על קדושת השם, אם כן וחי בהם לא הוי סברת חוץ, ואם כן קושית המזרחי שפיר, ותירוצו אינו כלום דהא מוכח דלא הוי סברת חוץ אם נימא דבן נח מצווה על קדושת השם, ואם כן הוה ליה לפשוט מכאן דסברת חוץ הוא ואינו מצווה, והא לשיטת רש"י קיימא בבעיא דלא איפשטה ודוק, וע"כ רש"י לשיטתו צריך לומר כמ"ש הפרשת דרכים שם, דאיך יכניס אחר לסכנה בשביל שנצטוה הוא, ולזה כיוון רש"י במ"ש סכנה היא לתינוק, ודוק.