חסידות על משלי א:ח

וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּחִינַת משֶׁה־מָשִׁיחַ, יוּכַל לְקַבֵּל תּוֹרָה, וְיָכוֹל לְהַמְשִׁיךְ הֶאָרַת הַתּוֹרָה לְלַמֵּד שְׁאָר בְּנֵי־אָדָם, כִּי הִתְגַּלּוּת הַתּוֹרָה בָּא מִיִּחוּדָא דְּקֻדְשָׁא־ בְּרִיךְ־הוּא וּשְׁכִינְתֵּהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם א): שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְכוּ' – אָבִיךָ דָּא קֻדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא, וְאִמֶּךָ דָּא כְּנֶסֶת־יִשְׂרָאֵל (זוהר יתרו פה. פנחס ריג.);

וְזֶה בְּחִינַת שָׁבוּעוֹת, כִּי שָׁבוּעוֹת וְסֻכּוֹת הֵם אֶחָד, כִּי הַתּוֹרָה יוֹצֵאת מִבִּינָה שֶׁהִיא בְּחִינַת סֻכָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי א׳:ח׳): וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ, בְּחִינַת אֵם לַבִּינָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת סֻכָּה כַּנַּ"ל:

וזהו אמור אל הכהנים בני אהרן היינו העובדי ה׳ בני אהרן שיהיו מתלמידיו של אהרן דהיינו שיעשו שלום בפמליא של מעלה ופמליא של מטה ואמרת אליהם גו׳ פירש״י להזהיר גדולים על הקטנים כו׳ דהיינו שהן באמת גדולים שאנו רואים שיש להם דעת בענייני עוה״ז להזהירם על הקטנים דכל מי שיש לו דעת בקטנות אפילו הוא בן ע׳ שנה נקרא קטן שאין לו דעת בעבודת ה׳ וזהו על הקטנים דהיינו שיעלה על הקטנות כי עד מתי יהיה הדעת להם בקטנות בענייני העוה״ז אבל יעלו ויתקשרו ויתקרבו באותו הדעת אל השם יתברך ב״ה. לנפש לא יטמא בעמיו שלא יטמא נפשו בעבירה. בעמיו פירש״י בעוד שהמת בתוך עמיו פי׳ בעוד שהיצר הרע נקרא מת מפני שמסיתו לעבירות שהם קליפות ויצ״ט נקרא חי וזהו בעוד שהמת בתוך עמיו פי׳ בעוד שהיצר הרע ישנו פרט למת מצוה שאין לו קוברים שמצוה לטמא דהנה אמרו רז״ל גדול העבירה לשמה ממצוה שלא לשמה כגון לחלל שבת מפני פקוח נפש ומה נעשה מעבירה כזו שהיא עצמה דבר קליפה רק שעשה לשמה אך שיש נשמות שהם נעים ונדים ואינם יכולים לעלות לשרשם ובמצוה אין יכולים להעלותן שאין להם כח להתכלל במצוה רק בעבירה כזה שיש מי שעובד ה׳ ושולחין לו יסורין ואינו יכול לעבוד השם יתברך ומוכרחים לחלל שבת בשבילו נמצא כשמחלל שבת יורד אל הקליפות רק שעושה זאת לשמה ובזה מעלה אותן הנשמות וזה נקרא מת מצוה ר״ל עבירה שהיא מצוה שהיא לשמה שאין לו קוברין ר״ל שאין להנשמות הנ״ל קוברין דהיינו להעלותם ולגנזם בשורש עליון רק על ידי עבירה כזו. והנה אינו יכול להעלות רק אותן נשמות שהם קרובים לשרשו וזהו כי אם לשארו הקרוב אליו ולהכין הוא מעלה אותם לאמו הוא תורה שבעל פה כאיש אשר אמו תיסרנו ולאביו היינו תורה שבכתב שהוא כמו אב המיסר את בנו דרך רמז רק התורה שבכתב אינה מפרשת דברים רק דרך רמז וזהו (משלי א׳, ח׳) שמע בני מוסר אביך היינו דרך רמז ואל תטוש תורת אמך שהוא מורה ומלמדת באר היטב כך התורה שבע״פ בפרשת דברי תורה שבכתב חסר כאן הסיום :