חסידות על משלי ג:ו

הנה אנכי שולח מלאך כו'. כי כל ימי המעשה דכתיב ששת ימים תעבוד. תעשה מלאכה. ואעפ"כ יש קדושה גנוזה גם בעשי' ממש והוא בחי' מלאך ושליח כי כל דבר יש בו חיות מהשי"ת ונשתלח לעולם כדי לעשות רצון השי"ת שיש מצות בכל מעשה האדם. רק שנתלבש בעניני עוה"ז וצריך שמירה יותר אל תמר בו. רק לידע כי גם זה מחיות השי"ת כי שמי בקרבו כו' ועבדתם את ה' כו' הוא בחי' שבת בלי התלבשות המעשה כי שבת מעין עוה"ב ואז והסירותי מחלה מקרבך כו'. וזה שא"צ בקשה על שום דבר בשבת. וכתיב וברך את לחמך פי' להיות כל המעשים נמשכים אחר עבודתו ית"ש מלשון הברכה והרכבה. וכן בגמרא נלמד ברכת המזון מוברך את לחמך כו'. וכשהאכילה באופן זה. והסירותי מחלה [כי כל החולאים בגוף ונפש רק ע"י אכילה ושתיה כמ"ש בזהר מתגאה עלי' דב"נ וכמ"ש ושבעת השמרו כו'. ובשבת אכילת מצוה כנ"ל]:

איש כי יפליא כו'. פי' נזיר להיות נבדל מעניני עוה"ז אף כי גם הוא עושה דברי העולם אבל בכח האדם להתדבק עצמו בכח השורש של כל דבר שהוא חיות הפנימיות ונק' פלא. כדכתיב עושה נפלאות שהשי"ת נותן בחי' פלא גם בעשי' גשמיית וכ"כ רמ"א בא"ח פי' ומפליא לעשות שהרכיב השי"ת נשמה רוחניי בגשם האדם ע"ש. ובמד' שוקיו עמודי שש זה העולם שנשתוקק השי"ת לברוא העולם כמ"ש ויכולו השמים לשון תאוה כו' ע"ש ששת ימים כו' מיוסדים ע"א פז חכמה יראת ה' היא חכמה ובינה סור מרע ודעת המכיר את בוראו כו'. פי' ע"י אלו הבחי' חב"ד יוכל האדם להתדבק בפנימיות חיות השי"ת שברא העולם ונשתוקק להתשוקה של הנבראים ע"י שנתרחקו ואע"פ כן ויכלו כו' שבשבת קודש יש עלי' לכל דבר שמכירים שורשם וחפצים ומשתוקקים להכלל ולהבטל אליו ית'. ולכך יש לו בש"ק נחת רוח מהבריאה כמ"ש וינח ביום השביעי. וז"ש שוקיו זה העולם שתשוקתו הוא תשוקתינו שיהי' השתוקקות לו ית'. וזה בא ע"י הריחוק בחי' עוה"ז השפל. וז"ש ועלי תשוקתו. אך מעשה עוה"ז מרחקים ומסתירין כח הפנימיות. וע"י חכמה שהוא הביטול אליו ית' ע"י שמבין בחכמתו שאין להשיג כח גבורתו ית'. נופל ממילא פחד ויראה על כל מעשה האדם שכל חפצו ורצונו בטל בהשגה לה' ית' ולרצונו. ובינה הוא שממשיך החכמה להיות נדבק בגוף האדם שעי"ז סר מרע בטבע שכל אבר נבדל ומרוחק מחטא ע"י שמכניס היראה בעומק חיותו ורצונו. ודעת הוא המשכת החו"ב לכל מעשה ומדה בפרט כמ"ש בכל דרכיך דעהו וכ"כ ובדעת חדרים ימלאו שהוא לידע ולהבין איך להתדבק כל מעשה בפנימיות חיות שבו. וז"ש המכיר בוראו בחי' פנימיות כח הבורא בנבראים. ולכך בש"ק דכתיב לדעת כי אני ה' מקדישכם לכך מתבטלין כל הנבראים בשבת אליו ית' כדכתיב ויכלו כו'. וז"ש המד' איך בכח האדם להיות נבדל ונדבק בשורש עליון אף שהוא בעוה"ז ע"י החפץ והרצון והשתוקקות להתדבק בחיות פנימיות שנמשך ממקום גבוה מעל גבוה:

והכלל העולה, כי האדם בעסקו בעניני עולם הזה הנה הדבר לו סכנה גדולה כי מניח שם מחשבתו שהוא חלק וניצוץ מנשמתו ועי"ז מתקלקל השארת הנפש שלו כאמור, לזאת הורה לנו הקב"ה ואמר בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו) וכמבואר בש"ע א"ח (סי' רל"א) שגם בעסקו בדברי עולם הזה יהיה מחשבתו לכבוד הבורא ית"ש, נמצא בכל מה שעושה מניח נשמתו ומדבקה בשורשה באלהים חיים שהוא חי וקים מאחר שאפילו בעסקי עולם הזה שעוסק עושה במחשבת הקב"ה, נמצא אין נשאר אפילו ניצוץ א' מנשמתו בדברי עולם הזה בדומם צומח חי מדבר. משא"כ מי שאינו מתנהג ככה אזי נשאר נפשו מגולגל בדומם צומח חי מדבר או באוצרות שגנז אזי אין לו תיקון זולת ע"י יכין רשע וצדיק ילבש שעושה דבר מצוה בממון ההוא או בנו היורשו כמעשה מונבז. ואולם יש בזה סכנה עצומה כי אם בנו הוא רשע ועושה עבירה באותו מעות אזי לא די שלא תיקן והעלה את אביו אדרבה הורידו לשאול מטה, משא"כ מי שמקיים בכל דרכיך דעהו אינו צריך להמתין על תיקון זולתו שיעלהו.