חסידות על משלי י:ו

וְהַתִּקּוּן לָזֶה – הַכְנָסַת אוֹרֵחַ תַּלְמִיד־חָכָם, כִּי אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אוֹרֵחַ מְבָרֵךְ (ברכות מו), וְאוֹרֵחַ הוּא בְּחִינַת (משלי ד׳:י״ח): וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ; וּכְתִיב (שם י): בְּרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק, שֶׁהוּא בְּחִינַת שְׁמוֹנֶה־עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת שֶׁבַּתְּפִלָּה (זוהר פנחס רמד ובתיקון מז). נִמְצָא, שֶׁעַל־יָדוֹ בָּא הַתִּקּוּן הַתְּפִלָּה,

[ב] ברכות לראש צדיק. לכך מס' ברכות ההתחלה מש"ס שעיקר הכל דע את אלהי אביך ואח"כ עבדהו שצריך לידע למי עובד. וזהו הברכה לפני כל מעשה לייחד כל מעשיו לה' כמ"ש בכל דרכיך דעהו כמ"ש הרמב"מ. וזהו ע"י הברכה וכמו שאמרו השיעור בה קטן שיודע למי מברכין. משא"כ בשאר מצות אין השיעור שידע למי מניחין תפילין וכיוצא. מבואר שהברכה עיקרה הידיעה למי מברכין שעל כך נוסדה. וזהו התחלת הכניסה לתורה כמ"ש ראשית חכמה יראת ה'. ויר"ש הוא ע"י שויתי ה' לנגדי תמיד כמ"ש בהג"ה דריש או"ח. והיינו ברכות שכולן מתחילין בלשון נוכח שמיד בהתחלת הברכה צריך להיות הש"י נוכח עיניו כאלו עומד עליו ומצוהו. והסיום לשון נסתר דמיד נעלם כמ"ש על גוזליו ירחף נוגע ואינו נוגע כידוע:

וּמַשָּׂא וּמַתָּן, הִיא בְּחִינַת: נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה הַנַּ"ל, הַיְנוּ בְּחִינַת יִחוּד צַדִּיק וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל הַנַּ"ל. כִּי צַדִּיק וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, הֵם בְּחִינַת מַשָּׂא וּמַתָּן; הַצַּדִּיק נִקְרָא מַשָּׂא, כִּי הוּא נוֹשֵׂא אֶת הָעוֹלָם, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאוֹמֵן אֶת הַיּוֹנֵק (במדבר י״א:י״ב), וְהוּא נוֹשֵׂא כָּל הַבְּרָכוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי י׳:ו׳): וּבְרָכוֹת לְרֹאשׁ צַדִּיק; כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים כ״ד:ה׳): יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה'. וְהוּא נוֹשֵׂא הַטִּפָּה זַרְעִיִּית שֶׁל כָּל הַנְּשָׁמוֹת, בִּבְחִינַת (שם קכו): נוֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע; וּמַשְׁפִּיעַ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְהִיא נוֹתֶנֶת לְכָל הָעוֹלָם. וְעַל שֵׁם זֶה נִקְרֵאת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל מַתָּן, עַל שֵׁם (משלי ל״א:ט״ו): וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָה וְחֹק לְנַעֲרוֹתֶיהָ.