הֲלֹ֤א כָתַ֣בְתִּי לְ֭ךָ שלשום [שָׁלִישִׁ֑ים] בְּמ֖וֹעֵצֹ֣ת וָדָֽעַת׃
פרי צדיק
וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל במד"ת פ' זו זה שאמר הכ' הלא כתבתי לך שלישים במעצות ודעת מעצות עולה תר"ו ושבע מצות ב"נ תרי"ג. להבין שייכות פסוק זה והרמז לכאן. אך לכאורה תיבות הדברים האלה דקאי על מה שנא' אח"כ מיותר דהול"ל וילך משה וידבר אליהם או ויאמר אליהם וזה הוקשה להמדרש. לכן מפרש וידבר את הדברים האלה על תרי"ג מצות שבתושב"כ עם התושבע"פ הכלול בו שזה מסר משרע"ה ליהושע ויהושע חילק לכל שבט ולכל משפחה התושבע"פ ששייכים לכל אחד לשורש נשמתו. וע"ז א' (נדרים כ"ב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה וס' יהושע בלבד שערכה של ארץ ישראל הוא. והיינו שאף שבחי' תושבע"פ הוא לתקן הרוב כעס כמו שנא' כי ברוב חכמה רוב כעס (כמו שנת' כ"פ) אבל זה הי' נצרך אף בלא הרוב כעס שיהי' כל אחד מישראל משיג חלקו בתושבע"פ מתוך תושב"כ. וזה מסר משה רבינו אז לכל ישראל. וזה שנא' וידבר את הדברים האלה וידבר הוא לשון עזה לשון של תורה (מכות י"א.) את הדברים האלה פי' שיהי' מפורש לעין התושבע"פ שכלול בו. וזה לשון ויאמר דכתיב אח"כ אמירה בחשאי (זח"א רל"ד ב') כד"א ואמרת בלבבך. וזה שא' במדרש זה שאמר הכ' הלא כתבתי לך שלישים במעצות ודעת ורש"י פי' שלישים תורה נביאים וכתובים אבל ע"ז לא יתכן רמז מעצות רק על מצות. אך דעת פירש"י (פ' תשא) זה רוח הקודש והרמב"ן ז"ל (ב"ב דף י"ב) כתב דתושבע"פ בא ע"י רוח הקודש וע"ז אמרו חכם עדיף מנביא. וזה שמרמז נביאים היינו ספר יהושע שערכה של א"י הוא היינו שורש תושבע"פ שהוא חכמה וכמו"ש (קידושין מ"ט.) עשרה קבין חכמה ירדה לעולם תשעה נטלה א"י וכתיב כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. ובמדרש (בר"ר פ' ט"ז) וזהב הארץ ההוא טוב מלמד שאין תורה כתורת א"י ואין חכמה כחכמת א"י. וכתובים בו משלי שכתב שלמה המלך ע"ה שלו נגלה כל החכמה תתאה. וזה שנא' הלא כתבתי לך שלישים במעצות שמרמז לתרי"ג מצות ודעת לבחי' תושבע"פ כאמור. וכתיב הלא כתבתי לך אף דדברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב (כמ"ש גיטין ס':) נראה מזה ג"כ שהמכוון על תושבע"פ שכלול בתושב"כ וזה בכלל מעצות שמרמז תרי"ג מצות שהוא תושב"כ. וכן כאן את הדברים האלה היינו תושבע"פ המרומז ונכלל בתושב"כ כמו שקבל משה רבינו. ובגמ' (מגילה ז'.) הלא כתבתי לך שלישים שלישים ולא רביעים וכו' שם דרשו לפסוק זה על מחיית עמלק ומה שייכות לפי"ז לרמז מעצות שמרמז לתרי"ג מצות. אך מתחלה כתב שם במשלי הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי דברי חכמים היינו בחי' תושבע"פ וזה לדעת"י דייקא שהוא דעת כנ"ל. כי נעים כי תשמרם בבטנך נעים ג"כ מרמז לתושבע"פ ע"ד שנא' ובחדרים ימלאו כל הון יקר ונעים. יקר מרמז ג"כ על תושבע"פ כמו שנדרש (מ"ר חקת) כל יקר ראתה עינו זה רע"ק וחבריו (ונת' במ"א) כי תשמרם בבטנך שע"י תושבע"פ יוכלו לתקן פגם וקלקול הנחש שהי' שורשו וראשיתו בתאות אכילה. וזה שנא' יכונו יחדו על שפתיך שפתי"ך דייקא. ואח"כ כתיב הלא כתבתי לך שלישים במעצות ודעת דקאי על תושבע"פ כמו שאמרנו. ולתקן שורש הפגם של הנחש הוא רק ע"י מחיית עמלק שהוא ראשית דקליפה ואז יבוער הרע מכל וכל. וע"ז אמרו דכתיב הלא כתבתי לך שלישים היינו בתורה נביאים וכתובים לפי מה שמצאו מקרא ודרשו דחשבו הב' פעמים מחיית עמלק שבתורה לאחד. ושבת הזמן לתקן שורש הפגם שהוא זמן תורה (ונת' כ"פ) וכן ת"ח דמשתדלי באורייתא אינון שבתות (זח"ג כ"ט ב') יכולים לתקן שורש הפגם שבאכילה ע"י ד"ת:
קדושת לוי
וגם בך יאמינו לעולם (שמות יט, ט). פירש רש"י גם בנביאים הבאים אחריך. ונראה בסייעתא דשמיא על פי דאיתא ברמב"ן ז"ל בפרשת משפטים (שמות כג, כ) הנה אנכי שולח מלאך לפניך כו' ועשית את אשר אדבר, דרצה לומר שלא תשמע למלאך רק אם ידבר את אשר אני אדבר, מה שאין כן אם יאמר לך לעבור על מצוה מהמצות אז לא תשמע לו עד כאן דברי פי חכם חן. וזהו שאמר הכתוב וגם בך יאמינו, דהוי ליה למימר וגם לך יאמינו. לזה רמז רש"י כוונת הכתוב דהנביאים הבאים אחריך אם יהיה בך בתוך תורתך אז יאמינו להם. ומדויק תיבת בך, רצה לומר אם יהיה בתוכך שלא יסירו מאתך. וזה שרמז רש"י ז"ל בתיבת אחריך, שהוא לשון עצתך כמאמר חכמינו ז"ל (ברכות סא.) וילך מנוח אחרי אשתו (שופטים יג, יא) אחרי עצתה, הרי דאחר הוא לשון עצה, ורצה לומר אם ילכו במצותיך שמצות נקראים בזוהר הקדוש עצות עיטין דאורייתא וכן מבואר ברמב"ם סוף הלכות תמורה עיין שם, שמביא ראיה מפסוק (משלי כב, כ) הלא כתבתי לך שלישים במועצות כו'. מה שאין כן אם יאמרו חס ושלום לסור ממצותיך לא יאמינו להם. ומתורץ בזה מה שקשה לכאורה למה לו הבטחה שיאמינו בנביאים הלא כל נביא ה' צריך ליתן אות, אם כן מחמת מופת שלו יאמינו לו. ולפי מה שכתבתי ניחא, דזהו ההבטחה שלא יאמינו במופת רק אם לא יסור הנביא מתורת משה, מה שאין כן בלאו הכי לא יועיל המופת כאשר הזהירה על זה התורה בפרשת ראה (דברים יג, ב) כי יקום בקרבך. ועל פי דרך חידוד אמת נבאר תיבת לעולם דחכמינו ז"ל אמרו (יבמות צ:) ומביא הרמב"ם בפסקיו (הלכות יסודי התורה פרק ט' הלכה ג') דאם נביא מצוה לעבור על דברי תורה לפי שעה שהוצרך לו כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בשעת איסור הבמות רשאין לשמוע לו, מה שאין כן אם מצוה לעבור על דבר מצוה של תורת משה לעולם אין רשאין לשמוע לו. וזהו שאמר הכתוב וגם בך יאמינו, רצה לומר אימת לא יאמינו בנביאים כפירוש רש"י רק אם הוא בך כפי תורתך כנ"ל. לעולם, רצה לומר מה שיצוה הנביא שינהוג לעולם היפוך מתורתך לא יאמינו רק אם יצוה כפי תורתך, מה שאין כן ציווי נביא שאינו לעולם רק לפי שעה שומעין לו אף על פי שהוא נגד תורת משה כיון שהוא לצורך שעה ודו"ק:
קדושת לוי
ועתה נבאר מה שאמרו חכמינו ז"ל במסכת מגילה (ז.) שלחה אסתר לחכמים קבעוני לדורות, שלחו לה כתיב (משלי כב, כ) הלא כתבתי לך שלשים ולא דבעים, עד שמצאו מקרא שכתוב כתוב זאת זכרון בספד (שמות יז, יד) כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה. זכרון, מה שכתוב בשמואל. בספר, מה שכתוב במגילה. והנה לכאורה יש להקשות הלא כתבתי לך שלשים קאי על כל התורה והאיך נזכר בכאן מחיית עמלק. ולפי דבדינו שידוע שיש אדבע עולמות כנגד ד' אותיות הויה אשר האציל אצלו כב"י מדות ואחר כך בדא עולם הכסא ויצר ועשה והוא הנקרא בדברי האר"י אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, ועשייה הוא עולם הרביעי אשר הוא כנגד ה' של שם הויה ובעולם העשייה עולם הטבע רובה מחיצונים והתגלות אלהותו שם מכוסה ועל קריאת מגילה כתב שנתגלה תורת האל גם בעולם הטבע אשר בעולם הזה עולם הטבע נתגלה אלהותו על ידי קריאת מגילה וכתבנו שבעבור זה נקראת מגילה וקיבלו התורה בימי מרדכי ואסתר. וזהו הלא כתבתי לך שלשים ולא רבעים, כלומר כתבתי לך שלשים שיתגלה אלהותו בשלש עולמות אב"י ולא רבעים, כלומר שבעולם העשייה אשר הוא עולם הרביעי והוא עולם השפע היה אלהותו מכוסה ואין שם התגלות עד שמצאו מקרא שכתוב כתוב זאת זכרון בספר כו', בספר זו מגילה. כי נודע מדברי האר"י ומדאב"ד בספר יצירה ומרמב"ן בפירושו שספר הוא מלכות. ומלכות מקנן בעשיה ולכן בספר זו מקרא מגילה, כלומר שיתוקן עולם העשיה הוא עולם הטבע אשר הוא מרומז בתיבה בספר כי ספר מלכות כמ"ש: