חסידות על משלי כד:טז

ועוד י"ל על פי הנזר הקודש (ב"ר בפרשה ע"ח סי' י"א) אהא דאיתא התם (ב"ר ע"ח י"א) על וישתחו שבע פעמים (בראשית לג ג), למה שבע, על שם שבע יפול צדיק וקם (משלי כד טז). והענין הוא כמו שיש בקדושה שבעת ימי הבנין, כן יש במדריגת החיצונים כי זה לעומת זה עשה אלקים. וז"ש כי שבע יפול הצדיק, בכח שבע מדריגות אלו, ואף על פי כן וקם. אף כך יעקב הכניע את עצמו ז' פעמים, כלפי ז' מדריגות שהיו לאותו רשע, ולבסוף היה לו ליעקב תקומה, כי מאז נכנס לשער השמיני אשר אין שם מגע עכו"ם כנודע ליודעי חן, עד כאן דבריו. ועל פי מה שכתב בהקדמת מאה שערים, כי הדעת היא כלל לשבע ספירות אחרונות, והם שבעה ימי בראשית, עד כאן דבריו. והיינו פני מנורה דנפקין מינה זיי"ן קנים, ואין לנגד הכולל דוגמתו בס"א. והיינו (במדבר ח ב) אל מול פני המנורה שזה הכולל דהיינו השער השמיני, יאירו שבעת הנרות, והבן. ואם כן אהרן שהוא בהוד הגיע עד הדעת, וכלל הכל שם. והיינו שבחו של אהרן, שגרם בכונתו להמשיך לשם אשר אין לעומת זה בס"א, והבן כי הכל זה לעומת זה, היינו בז' תחתונות, אבל לנגד הכולל שהוא הדעת אין דוגמתו בס"א. ועל פי זה כתבתי לפרש (ירושלמי ברכות פ"א ה"ב) אם אין דיעה הבדלה מניין. ועל פי זה יש להבין מהו הענין של תנינא דז' רישין (קדושין כ"ט:), דהיינו הכח של לעומת זה יש בו ז' רישין ולא יותר, ועיין בספר מדרש לפרושים (דרוש ט"ו בדף ע"ז ע"א) שכתב והנה ענין ז' רישין לא מצאתי כלל, ועיין שם שכתב מדעתו שהם כנגד ז' אתוון של שור חמור. ולענ"ד נראה כמ"ש, ודוק היטב. ולפי זה נתיישב מה דאמר בהעלותך, ולא אמר בהדליקתך, ואומרו העלה נרותיה, והיא שבחו של אהרן, והבן.

אֲבָל הַצַּדִּיק כְּשֶׁנִּכְנָס בְּאֵלּוּ הַשֶּׁבַע חָכְמוֹת, הוּא מַחֲזִיק עַצְמוֹ וְנִשְׁאָר קַיָּם עַל עָמְדוֹ עַל־יְדֵי אֱמוּנָה, בִּבְחִינַת (חבקוק ב׳:ד׳-ה׳): וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה. כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם (משלי כ״ד:ט״ז) הַיְנוּ שֶׁהַצַּדִּיק הַגָּדוֹל הוֹלֵךְ דֶּרֶךְ אֵלּוּ הַשֶּׁבַע חָכְמוֹת, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁשָּׁם יְכוֹלִין לְהַחֲלִיק וְלִפֹּל עַל־יְדֵי הָאֶבֶן נֶגֶף, בְּחִינַת עֲמָלֵק כַּנַּ"ל, אֲבָל הַצַּדִּיק – שֶׁבַע יִפֹּל, וָקָם עַל־יְדֵי אֱמוּנָה כַּנַּ"ל.

ויהס כלב את העם וגו׳ עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה. להבין הלשון שאמר עלה נעלה יכול נוכל. גם להבין מ״ש בגמרא מלמד שנשתרבב לשונם עד טיבורם והיו תולעים יוצאים וכו׳. דהנה כתבנו לעיל שהמרגלים כפרו בתיקון של השבירה ואמרו אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם שהוא על הורקת הכלים מהטוב שבהן לקרב לשרשו העליון. כמאמר המין אפלגא דלעילא דהורמין וכו׳, שהפרידו האלקות מן הבחי׳ שנפלו בשבירה, ואמרו שהרע הוא רק רע, ובאמת מלא כל הארץ כבודו לית אתר פנוי מיניה ומלכותו בכל משלה, ואפילו בקליפות, רק שצריכין אנו ישראל לבררם, עד שנזכה לביאת משיח צדקנו שאז יוגמר הבירור ויעלו כל המדריגות תחתונים לשרשם לרום המעלות. ולולא חטא המרגלים, היו ישראל נכנסין לארץ ולא היו גולים בגלות כלל, ולא היתה העלייה לארץ רק פעם א׳, ומיד היו מתחילין ימות המשיח, שעל ידי האמונה היו מבררין הבירורין והיה נגמר באותו הזמן,אך על ידי הכפירה שהכניסו המרגלים בתוכן, הוצרכו לגלות ולהארכת זמן הבירורין עד ימות המשיח במהרה בימינו. וזהו ויהס כלב מלשון דומיה, שהודיע להם איך שגרמו לבא על ידי זה לידי דומיה, כמ״ש (איכה ב׳, י׳) ישבו לארץ ידמו גו׳, על ידי הגלות, ויאמר עלה נעלה, ב׳ עליות אחד בימי יהושע ואחד בימי עזרא, עד אחר כך כי יכול נוכל בימי המשיח במהרה בימינו, ונודע כי גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, ע״כ רמז על רמז הבית האחרון שנזכה אי״ה, כפל לשון יכול נוכל, להורות על גודל השלימות שיהיה אז יותר מן הראשון. ונודע שהשבירה היה מן הטיבור ולמטה, כאמור אצלנו במקום אחר על מ״ש (משלי ג׳, ח׳) רפאות תהי לשריך, שהתורה היא רפואה לדברים שנפלו בשבירה שהיא בחי׳ טיבור הנז׳, להעלותן על ידי התורה. והמרגלים כפרו בזה להפריד ח״ו בחי׳ הטיבור ולמטה, מאלהותו יתברך, לבלתי הקים אותן כאמור לעיל על כן נענשו בזה מדה כנגד מדה שנשתרבב לשונם עד טיבורם, כי (משלי ט״ו, ד׳) מרפא לשון עץ חיים, היא התורה, מתקנת קלקול הפגם שעל ידי הלשון, אך דוקא במי שיש לו אמונה גמורה רק שנזמן לו איזה עון על ידי קלקולו בלשונו, שזה יכול לבא לידי תשובה, מאחר שיש לו אמונה המביאו לשוב, לכך התורה מתקנת קלקולו מאחר ששב אל ה׳ וסר מרע, אבל אלו שכפרו בזה כאמור, ונכרתה האמונה מהם בודאי איזה דרך יבאו לידי תשובה, מאחר שאין להם אמונה אלא ההיפך שכפרו, ונקרא מפריד אלוף, ולכך אמרו בגמרא שאין להם חלק לעולם הבא, נענשו בהשתרבבות לשונם שחטאו בו עד טיבורם, ששם הגיע הפגם שפגמו על ידי כפירתם בזה, על ידי שהפרידו דברים תחתונים שבהשבירה בחי׳ טיבור, מאלהות אין סוף ב״ה. שעל כן אמרו וכל העם אשר ראינו בתוכם אנשי מדות, כי נודע שבארץ ישראל היו ז׳ עממין, והן אמרו כי כל המדות שנפלו בשבירה, נתלבשו באותן ז׳ עממין, וזהו אנשי מדות שנפלו לשם לז׳ עממין מן הז׳ מדות שנפלו בשבירה, והן מופרדין מן הטוב רק הרעם הוא רע גמור שאי אפשר לתקנו. והאמת הוא, שהארץ נקרא ארץ החיים, שחיותו יתברך שם הוא מורגש יותר ויותר מבשאר מקומות, ולפעול שם טוב בכל הדברים להביאן ולקרבן אל האלהות הגמור הבורא ב״ה וב״ש, וע״כ אמרו ארץ אוכלת יושביה היא, שהוא לשון מיתה, דנודע מאן דנחית מדרגיה קרי ביה וימת, כמ״ש בפ׳ ואלה המלכים וימת וימלוך, שהוא סוד שבירת הכלים, ע״כ אמרו ששם הוא ביותר בחי׳ מיתה הנ״ל, והם לא הבינו כי השם יתברך חשבה לטובה, כמ״ש שם בגמ׳, והבן, שטעו וכפרו בשכל זה כאמור. ולכך גם כן וימות האנשים מוציאי דבת הארץ רעה גו׳ לפני ה׳ וגו׳, שזהו נתינת טעם על מיתתן, מחמת שלא האמינו בזה כי כל הדברים אפילו מדריגות תחתונים שבשבירה, הכל הוא לפני ה׳, שגם שם הוא צמצום אלהותו יתברך, כמ״ש (תהלים ק״ג, י״ג) ומלכותו בכל משלה, אפילו בקליפות כידוע, על כן העיקר הוא האמונה בו יתברך שהוא האדון שליט בכל, ולית אתר פנוי מיניה, ויראה על ידי זה להגביר כל הנפולין למעלה. וע״כ אמרו על המינין והאפיקורסים מורידין ולא מעלין, גם כן הוא מדה כנגד מדה, כי האמת כל צדיק וצדיק צריך לירד ממדריגתו בסוד (משלי כ״ד, ט״ז) שבע יפול צדיק, בז׳ מדות הנפולין, וקם כדי שיקום ויעלה עמהם למעלה, כמ״ש במקום אחר והמינים שאין להם אמונה זו הן לא מעלין דברים תחתונים אלא אף שהן מורידין אותן יותר, ולכך עונשן באופן זה שמורידין אותן ולא מעלין,והשם יתברך יאיר עינינו באמונתו האמיתית אמן נצח סלה ועד: