כֹּֽבֶד־אֶ֭בֶן וְנֵ֣טֶל הַח֑וֹל וְכַ֥עַס אֱ֝וִ֗יל כָּבֵ֥ד מִשְּׁנֵיהֶֽם׃
שפת אמת
אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד כי מה שהי' צורך לעשר מכות. להסיר הקליפה והסתר מעשרה מאמרות לעשותן עשרת הדברות עכ"ד ז"ל. פי' כי בעולם הזה נסתר זה שעיקר חיות הכל רק אותיות התורה המאמרים שנבראו ע"י. וז"ש שנותנין שכר לצדיקים המקיימים העולם שנברא בע"מ. פי' שהם יודעין ודבקין בשורש חיות הנעלם שע"י הע"מ. וע"י כל מכה הסיר הסתר מאמר א'. ונעשין עשרת הדברות. פי' דיבור לשון הנהגה. כמ"ש דבר א' לדור. וכמ"ש בזוה"ק פי' ודברת בם בשבתך כו' בלכתך כו'. שמנהיג כל מעשיו עפ"י דברי הש"י ואחדותו ואהבתו שיהיו כל מעשיו לש"ש ע"ש פ' ואתחנן. וזה פי' בדברו מעריב ערבים. בחי' מלכות שמים להיות כבוד שמו גם בתוך העירוב וההסתר ע"י אמונה [כמ"ש אמת ואמונה ערבית כמ"ש במ"א]. ובשעת הגלות נסתר האמת. וז"ש זוה"ק וארא שבחי' הדיבור הי' בגלות. וז"ש מרע"ה ואני ערל כו' לא איש דברים כו'. ובשעת קבלת התורה נתגלה בחי' הדיבור כמ"ש וידבר אלקים כו' ע"ש בזוה"ק. [וז"ש במדרש דברים משזכה לתורה אלה הדברים כו' ע"ש]. ובמד' כובד אבן כו' שאין בריאת שמים וארץ יגיעה לפניו ית' במה אני ייגע במי שמכעיס לפני כו'. פי' היגיעה רק מה שנסתר בעוה"ז. ושנמצא מי שיאמר כחי ועוצם ידי כו'. וכן פרעה לי יאורי כו'. ויש ללמוד מזה כי בשבת קודש שנק' מנוחה. הכתיב מנוחה לעצמו מי שכ' בו לא ייעף כו'. הפי' שבש"ק נגלה זה שהכל מחיות הש"י. כמ"ש ע"ה אימת שבת עליו. [ולכך בש"ק מעידין בנ"י שהש"י ברא העולם. כמ"ש מי שאומר ויכלו נעשה שותף כו' שידיעה זו יותר מנוחה כנ"ל]:
שפת אמת
במדרש ע"פ כי אני הכבדתי כו'. מפרש כי הש"י הכביד לב פרעה כדי שיהי' סיוע לגאול את ישראל. שלא היו ראוין. והי' זה עצה להכביד לבו. וכעס אויל כבד כו'. וזה ללמוד לכל א' מישראל שלא יפול לבבו בראותו ההסתר. כי הכל לטובה. [כמ"ש ואני כמעט נטיו רגלי כו' אך בחלקות כו' וכ' ומחשבותיך אלינו]. וז"ש בא אל פרעה כי גם ההסתר עצמו סיוע לטובה כי אני הכבדתי כו':
אגרא דכלה
מדרש (שמו"ר פי"ג א') ויאמר ד' אל משה בא כו' (שמות י א). הה"ד (משלי כז ג) כובד אבן וכו' (עד סיום המאמר), כד"א (מלאכי ב יז) הוגעתם י"י בדבריכם, הוי וכעס אויל כבד משניהם, עכ"ל. נ"ל דבא לתרץ היאך יצדק כי אני הכבדתי וכו', דכיון שניטלה ממנו הבחירה למה ילקה. ולפי הדרש שדרש בפסוק כובד אבן ניחא, דהנה דרש שהש"י כביכול אומר שאינו יגע מכובד האבן ומנטל החול, וכעס אויל כביכול כאילו מכבידו ומייגעו. ולפי זה הפירוש הוא בכאן כי אני "הכבדתי, רצ"ל כביכול כאילו כבד אני וייגע את לבו, רצ"ל עם לבו הקשה כאילו מייגעני, ונמצא קאי הכבדתי על הש"י, נ"ל: