חסידות על משלי ל:א

במדרש ופניתי לראות כו' אשר כבר עשוהו כו'. כי יש לאדם לידע כי כל מעשה נוגע בשורשו למעלה למעלה עד שאין השגת אדם מגעת כלל. ולזאת צריך להיות בטל כל השכל וכל הרצונות לרצונו ית"ש וכן שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה עמ"ש במד' אלו הי' יודע ראובן שהכ' יכתוב עליו למען הציל כו' על כתיפו הי' מביאו כו' וח"ו שהי' עושה מפני הכבוד שיעיד עליו הכתוב רק אלו הי' יודע שהדבר נוגע כל כך שהכ' יכתוב כו' עכ"ד. וכל מעשה אדם נגזר כבר בשמים. וז"ש אשר כבר עשוהו. שלמעלה כבר נגזר לפניו ית' כל מה שיעשה אדם אח"כ א"כ אין שייך להרהר אחר הש"י. ובוודאי שלמה הע"ה הי' נראה לו ברור כי לא יסיר לבבו. אבל מעשה האדם נוגע מה שלמעלה מהשגתו. וממילא יוכל להיות שינוי בשורש האדם. וא"כ לא יוכל אדם לדעת זה כלל. וכ' שעלתה היו"ד שבירבה לפני הש"י ואמרה שלמה מבטל אותי. וכי מי שעושה עבירה מבטל האות. אך וודאי ע"י חטא האדם נכרת מדביקות. אבל שהע"ה ידע כי בכח התורה שבו וחיות הש"י בלי פירוד אמר אנכי ארבה ולא אסיר [וז"ש אתי אל ואוכל]. ולכך עלתה היו"ד [שע"ש המחשבה שהוא השורש כמ"ש סוף מעשה במחשבה תחילה] ואמרה כו' וכן במשה אמר למה הרעותה. וודאי לא הי' יכול לצייר ח"ו על רעת ישראל. והש"י השיבו אני ה' שכל הויות ע"י רצוני א"כ לא שייך קושיא והירהור. וכן צוהו לומר לבנ"י אני ה' לידע שגם גלות מצרים רק ע"י חיותו ית' כי כל הויות ממנו ית'. ולא שמעו כו' מקוצר רוח כי כשהיו בגלות לא הי' נגלה זה [פי' קוצר רוח חיות הש"י שבאדם דכ' ויפח באפיו כו'. ובגלות נפסק הדבקות בשורש החיות] וז"ש במד' שהכל מן התורה קבע בה מ"ע ול"ת כו' פי' שיש לכל מעשה איש ישראל חיות בתורה ומצות התלוין במעשה. ולכך מעשה אדם נוגע במה שלמעלה ונמשך מחיותו ית'. וכן מ"ש בש"ק אשר ברא כו' לעשות פי' מה שנעשה גם עתה ע"י רצון הש"י בשעת הבריאה ובשבת מעידין בנ"י ע"ז שנתברר האמת. וז"ש וכבדתו מעשות כו' חפציך כו' פי' ז"ל שיהי' כל מלאכתך עשוי'. י"ל כנ"ל שידע שגם מה שעושה האדם כבר הוא נעשה ע"י רצונו ית' כמ"ש אין אדם נוקף אצבעו כו' וז"ש אשר כבר עשוהו כנ"ל. ובשבת הוא בחי' הביטול וקבלת עמ"ש שהוא להיות בטל אל שורש החיים. ועי"ז כל מעשה נמשך אחר שורשו בשמים. דכ' נפלאות עשה. וברמ"א א"ח פי' ומפליא לעשות שהמעשה יש בו מבחי' פלא ע"ש כמ"ש במ"א. וגם שכל האדם צריך להיות בטל לבחי' שורש החכמה דכ' מאין תמצא כו'. כי אדם יודע שכשנתגדל ומחכים יותר. רואה שמה שלא נחשב לו לחטא מקודם. הי' טעות. וכן אח"כ יותר. א"כ לחכמה אמתיות אין שיעור וצריך להיות בטל כל הדעת למאמר הש"י ונמשך הכל אל השורש כנ"ל:

ואזהרת לא ירבה לו נשים הוא פן יסורו את לבו הוא חשב דכפי רוחב לבו דאין לו גבול אי אפשר להסיר כלל ובאמת גם החכמה יש לה גבול כמו שנאמר (משלי כה טז) דבש מצאת אכול דייך פן וגו'. ואמרו (חגיגה י"ג.) במופלא ממך בל וכו' ונאמר (קהלת ז טז) ואל תתחכם יותר ושלמה המלך ע"ה ביקש להתחכם נגד דברי תורה ועל ידי זה גם כן הקיאה כמו שאמרו (שמות רבה ו', א') על פסוק (משלי ל א) אגור בן יקא. ועל ידי זה עצמו שהוא אמר אני ארבה ולא אסור והראה לו ה' יתברך שאות אחת מדברי תורה לא יבטל. ומכל מקום הוא כוונתו היה לשם שמים לתקן כל העולם כולו על ידי רוחב לב חכמתו חשב דהוא יהפוך את לבבם ולא הם יסירו לבו. ובמצרים היה גם כן כל השלושה כוחות דחכמה וגבורה ועושר. ששלמה המלך ע"ה נשתבח בחכמתו מכל חכמת מצרים. וכן בגבורה כנ"ל. ובעושר שכל כסף הארצות בא לשם בימי הרעבון בזמן יוסף והוא נקרא על שמם כסף מצרים שאמרו בפסחים (פ"ז:) שחזר למקומו. כי היא המצרנות לארץ הקודש שיש בה הכל מצד הקדושה ובכח התורה. שאין חכמה כחכמת ארץ ישראל (בראשית רבה ט"ז, ד') וכן בגבורה כמו שאמרו המרגלים (במדבר יג כח) כי עז העם שהוא ארץ מגדלת גבורים בכח קדושה כמו שנאמר (ויקרא כו ח) ורדפו חמישה מאה ומאה וגו'. אבל אצל ישראל הוא בכח התורה וכמו שאמרו (רש"י שם מתורת כהנים) דעל כן מאה רבבה ירדופו שאין דומה מרובים העושים המצוה. והכנענים קלטו רק הפסולת מכח הגבורה שיש בה. וכן בעשירות נאמר (דברים ח ט) ארץ אשר לא תחסר כל בה. ובמצרים היה כל שלושה אלו מצד הקליפות והרע. ועל זה נשא שלמה בת פרעה שחשב להכניע ולהכניס גם אותן כוחות שמצד הרע אל הקדושה. כי אין לך שום דבר רע שאין בו איזה צד כל דהוא לטוב וזהו הניצוצות קדושות שבו שכשמעלין אותו היינו להשתמש בו מצד הטוב הוא נכנס לקדושה ונתבטל הרע מהעולם. אבל זהו בשאר דברים חוץ מעבודה זרה דעל כן אמרו (סנהדרין צ'.) בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מעבודה זרה. כי בכל דבר יש מציאות שיהיה צורך לכבוד שמים לפעמים לעבור על דברי תורה לצורך שעה דעל זה נאמר (תהלים קיט קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתך וזהו מצד מציאות איזה צד טוב פעמים בכל דבר רע. אבל בעבודה זרה זה אינו כן שנקראת מתים שאין בו שום ניצוצות קדושות. ושלושה כוחות אלו ברע היינו לחשוב שהכל מכוחו ועוצם ידו נפרד מה' יתברך זהו עיקר ענין העבודה זרה. ושלמה המלך ע"ה חשב בכח חכמתו בתורה יוכל להכניס חיות גם במתים וכעין תחית המתים דלעתיד שהוא על ידי טל תורה דמחיה אותם כמו שאמרו סוף כתובות (קי"א:). אבל באמת לא הכל יחיו בתחית המתים גם כן ואותם שיחיו לכשיקומו אז יתברר דגם במותם לא היה מיתה גמורה רק כעין שינה וכלשון חז"ל דמוך על מיתת התלמידי חכמים דהיינו שינה. כי הלוז שבשדרה חי לעולם שיש בו חיות מהבלא דגרמי. ומתים גמורים בל יחיו כלל. ואפשר לומר שזה היה רמז במה שאמרו ז"ל (במדבר רבה י"ט, ג' ובתנחומא חוקת ו') דפרעה שלח לשלמה המלך ע"ה אומנים שעתידים למות באותה שנה והגם דהוא כיוון לרשעו מה שכיוון. מכל מקום מן השמים הזמינו דבר זה לשלמה המלך ע"ה לרמז לו שלא יחשוב לקלוט ולקבל דבר ממצרים כי מה שיקבל מהם אין בהם חיות אלא מתים אבל רמזו לו ולא נרמז. וכפי הנראה ודאי באמת בת פרעה וכן שאר אותם נשים נכריות שזכו לידבק באותו גוף קדוש דשלמה המלך ע"ה לא על חנם היה. ומסתמא היה בהם איזה ניצוץ קדוש שמחמתו היה להם איזה שייכות לו אלא שהיה משוקע עדיין בתכלית עומק דרע עד שלא היה אפשר להוציאו אז עדיין ואכלו פגה על דרך דוד המלך ע"ה בבת שבע (סנהדרין ק"ז.). אלא ששם היא עצמה היתה ראויה לו ונשאה אחר כך בהיתר מה שאין כן אותן כפי מה שהן באותן גופות לא היו ראוים לו כלל. ולפיכך נגרם קלקול שאמר ה' יתברך כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת וגו' (ירמיה לב לא) שאמרו ז"ל (ויקרא רבה י"ב, ה') שהוא מיום שנשא שלמה בת פרעה ונגזר החורבן: