אַל־תּ֥וֹסְףְּ עַל־דְּבָרָ֑יו פֶּן־יוֹכִ֖יחַ בְּךָ֣ וְנִכְזָֽבְתָּ׃ (פ)
שם משמואל
ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון, וברש"י הוסיפה על הציווי לפיכך באה לידי גרעון, הוא שאמר שלמה אל תוסף על דבריו, ויש להבין הלוא כך חובותינו וכך יפה לנו וכך נצטוינו לעשות משמרת למשמרת, ושפיר הוסיפה נגיעה כדי שלא תבא לידי אכילה, וכן הדין בחמץ, בש"ס פסחים (י"א.) דגזר ר' יהודה וביטל מצות בדיקה וביעור חמץ במועד דילמא אתי למיכל מיני' משום דלא בדיל מיני' כולי' שתא, ורבנן דלא גזרו משום דהוא עצמו מחזר עליו לשרפו, ור' מאיר אפי' היכא דבדיל מיני' כגון חדש נמי גזר עיי"ש, וא"כ מה חטא חטאה כשהוסיפה על הציווי, ובאמת באדר"נ פ"א הל' ה' בהא דאמרו אנשי כנה"ג ועשו סייג לתורה, ועשה סייג לדבריך כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו ואדה"ר עשה סייג לדבריו וכו' איזהו סייג שעשה אדה"ר לדבריו הרי הוא אומר וכו' ומעץ הדעת לא תאכל ממנו וכו' לא רצה אדה"ר לומר לחוה כדרך שאמר לו הקב"ה אלא כך אמר לה ועשה סייג לדבר יותר ממה שא"ל הקב"ה ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון, שרצה לשמור א"ע ואת חוה מן העץ אפי' בנגיעה עכ"ל ודוחק לומר שמדרשים חלוקים הם, ושמ"מ יקשה מתני' דאבות על הא דרש"י, ולהיפוך נמי יקשה קרא דאמר שלמה אל תוסף על דבריו:
ישמח משה
והן אמת דהיה אפשר לומר דגם רש"י כוון להמדרש של הירושלמי, והא דהוצרך רש"י לומר דכל מ"ש בתורה נחשב לאחד, משום דאם לא כן אכתי מאמר שלמה קשיא, ואם כן אתי שפיר הכל, דלולי הקרא דכתוב זאת וגו', הוי אמינא מסתמא דנחשב לשנים, ואם כן יש סתירה ממאמר שלמה, אבל מכח הקרא דכתוב זאת וגו' דמניה מוכרח סמך לקריאת המגילה כפי מדרש הירושלמי, על כרחך צריך לומר דנחשב לאחד כי היכי דלא יסתרו דברי שלמה ברוח הקודש לתורה הקדושה, אלא דלא מצינו רמז לדרשא זו לא בתלמוד דידן ולא ברש"י ז"ל. אמנם לפי מה שכתבתי למעלה בביאור הפסוק הלא כתבתי לך שלישים אתי שפיר, דיש לומר דמ"ש רש"י זכרון עמלק בספר שמות ובמשנה תורה נחשב לאחד, היינו טעמא משום דמשנה תורה בכלל הראשונות כמ"ש. והנה זה הפירוש שכתבתי בפסוק הלא כתבתי שלישים, לא יתכן רק אם נימא דמשנה תורה בכלל הראשונות והבן. והנה מקודם הוי סברי חכמים דמשנה תורה נחשב בפני עצמו, ואם כן על כרחך אין לפרש הפסוק הלא כתבתי לך שלישים כמ"ש, רק לענין זכרון עמלק שאין לרבעו ומשמעו שכבר נכתב שלישים, דהא כתבתי לך נאמר בלשון עבר, אבל כיון דמצאו הכתוב דכתוב זאת וכו', הוכרחו על כרחך לומר דמשנה תורה בכלל הראשונות כמו שאבאר, ואם כן כתוב זאת הוא מה שכתוב כאן ובמשנה תורה ואם כן זכרון הוא מה שכתוב בנביאים בספר מה שכתוב במגילה, והפסוק הלא כתבתי לך שלישים על כרחך יתפרש כפרושי, דאי לא תימא הכי אלא דמשנה תורה נחשבת בפני עצמה, ואם כן כתוב זאת הוא מה שכתוב כאן, זכרון מה שכתוב במשנה תורה, בספר מה שכתוב בנביאים, וממילא כיון דנרמז בקרא על זכרון עמלק שנכתב בנביאים בספר שמואל דלא כתבו משה, כמבואר במסכת ב"ב (דף י"ד ע"ב) משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב, שמואל כתב ספרו ושופטים ורות וכו' ועיין שם (בדף ט"ו ע"א), והמגילה לא נרמזה, אם כן ממילא שמע מינה דהמגילה אינה מכלל נביאים וכתובים שניתן למשה מסיני כמבואר בריש ברכות, דאם לא כן היה להתורה לרמז, אם כן ממילא דהוא מכלל אל תוסיף על דבריו הנאמר במשלי, דנדרש שם במגילה (דף ז' ע"א) לענין דאין להוסיף על הכתובים עיין שם, ובפרט שיהיה בכלל הכתובים דזה היה בקשת אסתר כמ"ש זקני מהרש"א ז"ל שם במסכת מגילה בחידושי אגדות, ואם כן לפי זה הפסוק דהלא כתבתי לך שלישים וגו', נשאר קרח מכאן וקרח מכאן, דאי אפשר לפרש כפירושי, כיון דקיימינן השתא דמשנה תורה נחשבת ספר בפני עצמה, וגם כן אי אפשר לומר דפירושו כמו דסברו מעיקרא דקאי על זכרון עמלק דאין לרבעו, דהא תו למה לי דהא כבר אמרו שלמה אל תוסיף על דבריו, וקיימא לן בסנהדרין (ל"ד ע"א) דשנים שאמרו טעם אחד משני מקראות, דאין מונין להם אלא אחד, משום דאין טעם אחד יוצא משני מקראות, אלא ודאי דמשנה תורה בכלל הראשונות והפסוק דהלא כתבתי לך וגו' יתפרש כפשוטו וממילא יש סמך לכתיבת המגילה מפסוק כתוב זאת זכרון בספר כנ"ל ודו"ק.