שָׁ֤וְא ׀ וּֽדְבַר־כָּזָ֡ב הַרְחֵ֬ק מִמֶּ֗נִּי רֵ֣אשׁ וָ֭עֹשֶׁר אַל־תִּֽתֶּן־לִ֑י הַ֝טְרִיפֵ֗נִי לֶ֣חֶם חֻקִּֽי׃
קדושת לוי
ובזה יבואר מה שכתוב בספר רזיא"ל, כי השם יתברך נקרא מלך עלוב כביכול לשון בושה. ויבואר על דרך משל, אם חכם גדול בא לשאול עצה אם יעשה דבר זה או לא ויעצו אותו שלא יעשה והחכם לא חש לעצתם ועשה הדבר וכשעשה הדבר חס ושלום לא עלה כהוגן ונגמר הדבר חס ושלום כעצת היועצים אז חס ושלום החכם ההוא מתבייש. כן השם יתברך כשעלה ברצונו לברוא האדם אמר נעשה אדם שנמלך במלאכי מעלה אם לברוא האדם והמלאכים אמרו מה אנוש כו'. והשם יתברך ברחמיו לא חש לעצתם וברא את האדם. ועתה כשחס ושלום הם עושין נגד רצונו ומוטב היה להם שלא היו נבראים אז כביכול השם יתברך נקרא עלוב. וזהו גם כן מה שאמר הכתוב (תהלים פא, ה) כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב, עיין בר"ה ד"ח וי"ל הל"ל, כי משפט לאלהי יעקב הוא חק לישראל. ובזה יבואר הפסוק כך, כי חק לישראל הוא, כלומר לישראל עם קדוש בוודאי יהיה להם חוק והוא לשון מזוני פרנסה כמאמר חכמינו ז"ל (ביצה טז.) ממאי דהאי חק לישנא דמזוני הוא עיין שם. והאיך מוכח שבודאי לישראל יהיה פרנסה. על זה מתרץ הכתוב משפט לאלהי יעקב, כלומר מה שרוצים לשפוט את ישראל אם ליתן להם פרנסה המשפט אינו לישראל, רק המשפט הוא לאלהי יעקב כביכול המשפט לאלהים הוא וכמאמר הזוהר עליו דייקא וכו', וכיון שהדבר כן ממילא נסתמו פי כל המקטריגים וכל המסטינים מעמו ישראל, כי לא להם המשפט רק הדבר נוגע להבורא ברוך הוא ואז חיל ורעדה יאחזון לפתוח פיהם, כי אז יעשן אף ה', ויתחיל לשפוט אותם שאף שהם מלאכים קדושים לא יזכו בעיניו כמאמר הכתוב (איוב טו, טו) הן צבא השמים לא זכו בעיניו:
ישמח משה
עוד נ"ל לפרש הפסוק הנ"ל (תהלים קב לז) ויוציאם בכסף וזהב וגו'. על פי שכתב הפרשת דרכים (בדרך מצרים), כי הקב"ה היה דן אותם ביציאת מצרים על שם העתיד לטוב ולא רע, כי זה דרכו ית'. והנה מבואר בזוה"ק שאינו מציל בדרך נס למי שעתיד לחטוא, כי למה לעשות נס לרעה. והנה דרשו רז"ל (סנהדרין דף ק"ב.) ודי זהב (דברים א א), בשביל זהב שהשפעתי להם וכו'. ואם כן קשה טובא למה לו נס של נתינת החן לרעה, אלא ודאי כדעת המדרש שישראל לא חטאו רק הערב רב, והם לא היו גרי אמת כי נתגיירו בעת גדולת ישראל, ועל אלו נאמר (איוב יב כג) משגיא לגוים ויאבדם, דהיינו שמניחם על בחירתם, מה שאין כן בישראל. ועל פי זה יתפרש מאמר רז"ל (ברכות דף ט' ע"א) דבר נא באזני העם, אין נא אלא לשון בקשה, כי ישראל היו אז במדריגה העליונה שבאמונה ובטחון, כמו שנאמר (ירמיה ב ב) זכרתי לך חסד נעוריך וגו', ולכן אין כסף נחשב בעיניהם למאומה, כי אצל הקב"ה אין צריך לבית יד וק"ל, ולא רצו בהון ורכוש שלא יחטאו, כמאמר שלמה (משלי ל' ח) ריש ועושר אל תתן לי, רק הקב"ה הכריחם שלא יאמר אותו צדיק, ואם כן מבואר טענת משה אתה גרמת להם, כי הם לא רצו ובאמת לא חטאו ישראל רק שנענשו על שלא מיחו. ועל פי זה מבואר הכתוב ויוציאם בכסף וזהב, מזה מוכח שלא היה בשבטיו כושל, כלומר שהם לא חטאו רק הערב רב כנ"ל, והבן.
מחשבות חרוץ
וזה היה כונת חכמ"י שבשושן אז שנהנו מסעודתו ובודאי לא נעלם מהם דהוא כאוכל מזבחי מתים כמה שכתוב מעל זה ח' סע"א. וענין זבחי מתים כי כל מאכל שהוא המקיים חיות האדם ע"כ יש בו כח חיות שעל ידי זה יוכל להתקיים חיות האדם האוכלו ואתה מחי' את כולם והוא הני"ק שמעלין בכל אכילה ואפילו דברים האסורים יש בהם איזה ני"ק המחי' אותם אלא שהוא שם אסור בבית האסורים שא"י לצאת משם דע"כ נאסרה אכילתו עד עת קץ דהשם יתברך מתיר אסורים וזה יהיה בביאת משיח בסעודת לויתן שיבוער רוח הטומאה מן הארץ [ואף בעה"ז אפשר לפעמים שיתוקן על ידי תערובות שמתבטל ושב להיתר ודבר זה צריך שיהיה שלא מדעת וכונת אדם לבטל דאין מבטלין איסור לכתחי' רק שיתערב ממילא. כי בכונת אדם אי אפשר להעלותן ולהוציאן מבית האסורים מקום אשר אסורי המלך אסורים שהוא במעמקי ג' קליפות הטמאות. רק אפשר שיזדמן זה ממילא על ידי בעל הסבות ית"ש הרוצה בתקנת אותו ניצוץ כדי להתגלות על ידי זה אורות יקרות דדברי תורה בעולם על ידי נפשות יקרות שיוכלו לצאת ממאסר הקלי' על ידי זה. ויש בזה ג"כ ענינים עמוקים בהזדמנות תקלה דאכילת איסור לאיזה אדם במה שלא ידע ליזהר והוא כאונס דרחמנא פטרי' ולמה עשה השם יתברך ככה. אבל ג"ז מחשבות עמוקות מגדול העצה ית"ש לטובת בריותיו. ולפי שדבר זה הוא דרך תקלה ועשיית איסור ע"כ אינו בא על ידי אנשים גדולים הראשונים דכמלאכי השרת שאין הקבית הלל מביא תקלה במידי דאכילה על ידי (תוס' חולין ה' ב') ואין כאן מקומו.] ודגוים עוע"ז נקרא זבחי מתים שאין בהם שום חיות רוחניות כלל ואלו אוסרין בכ"ש ואין ניתרים על ידי תערובות ג"כ וא"ל תקנה אלא שריפה ומכל מקום גם אפרו אסור כנקברין וכמ"ד בסוף תמורה חוץ מעצי אשירה וה"נ לתקרובת על זה דהוקשו למת ליאסר גם אפרן. וא"ל תקנה בקבורה כמת שהוא מהנקברין דזהו תקנתו שישוב אל העפר כשהיה ואז ישוב לציץ ולצמוח כעשב השדה בתח"ה. אבל אלו אין להם תקנה גם בתחית המתים רק כי יבולע המות מן העולם יבוטלו לגמרי וכל קיומם בעולם הזה הוא מציאות המות בו. והם חשבו כיון שמצד ההכרח באו לכך ואינו מן הדין להיות יהרג ואל יעבור דאף דגמרא שם קרי ליה עובדי עבודה זרה בטהרה. נראה דאינו בכלל אביזרייהו דעבודה זרה להיות יהרג ואל יעבור. על כרחך דה' יתברך זימן להם זה לא בחנם היה ושיש מזה גם כן איזה עליית חיות והיינו כי אצל אחשורוש היה בלוע איזה ניצוצות קדושות השייך לתיקון נפש שלמה המלך ע"ה וחשבו הם להוציא בלעו מפיו על ידי זה. ולפי ששלמה המלך ע"ה ברוב חכמתו ביקש להתחכם נגד דברי תורה ולומר אני ארבה ולא אסור. ולא נתכוין לעבור על דבר ה' חס ושלום רק חשב דהתורה אמרה לא ירבה לו דייקא והוא כענין אל יתהלל וגו' בחכמתו וגו' בגבורתו וגו' בעושרו היינו לחשוב שהוא שלו ונגד זה הם שלושה לאוין אלו למלך דלא ירבה לו כסף וזהב שיהיה בא לעשירות שהוא יותר מכדי הצורך רק הוא מרבה לו להתהלל בעושרו. ושלמה המלך ע"ה ידע דהכל מה' יתברך ואין עושרו שלו רק של ה' יתברך כי הוא נקרא על שמו של הקב"ה וכמו שאמרו (שבועות ל"ה:) דכל שלמה שבשיר השירים קודש. וביקש ריש ועושר אל תתן לי (משלי ל ח) רק לחם חוקו וכדי צורכו וכל ריבוי הכסף וזהב שלו היה אצלו הכל כדי צורכו ולא שייך אצלו ריבוי דהיינו יותר מכדי צורכו כלל כי היה לו לב רחב כל כך שכל מה שהיה לו יותר היה צריך יותר. וזהו ישיבתו על כסא ה' למלך היינו בלא גבול כי הוא היה דבוק בה' יתברך לגמרי והשתמש בכל רק לכבוד המלך וה' יתברך. ודבר זה אין לו גבול. וכן ריבוי סוסים הוא נגד הגבורה כמו שנאמר (שם כ"א, ל"א) סוס מוכן ליום מלחמה ונאמר (תהלים כ ח) אלה ברכב ואלה בסוסים ונאמר (שם קמז י) לא בגבורת הסוס יחפץ. ועל כן מוצאיו ממצרים ששם היה התחלת כח ההתגברות נגד זולתם ולהשתעבד ולעבוד עבודת פרך ולא יכול שום עבד לצאת (רש"י יתרו י"ח, ט' ממכילתא) ועד שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו להוציא בני ישראל שחשב עצמו גבור ומנצח נגד הכל שאין מציאות שום כח שיוכל להתגבר נגדו ולנצחו. והמלך שלהם היה נחשב להם לאלוה דלי יאורי ואני עשיתני שהוא הבעל כח היותר גדול. ויציאת מצרים הוא היציאה מקליפה זו על כן אמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים (שמות כ ב). רצה לומר ועל ידי זה תוכל להאמין ולדעת שאנכי בעל הכח שלך וכל כוחך ממני. ובהרבות סוס הוא משיב העם מצרימה היינו לאותו ענין רע שהיה בהם לבטוח בכוחם ועוצם ידם. והם סבורים בזה להתגברות ובאמת אצל ישראל אינו התגברות אלא שפלות וכשבאו הם למצרים ונשתקעו בקליפה זו נעשו עבדים שהוא תכלית השפלות. ונאמר (קהלת י ז) ראיתי עבדים על סוסים ושרים כעבדים על הארץ שזהו סימן העבדים הראוי להם לילך בלא סוס והסוס שייך להאדון והשר שזהו סימן ההתגברות בכוחו. ועל הבוטח בה' נאמר (הושע יד ד) ועל סוס לא נרכב ולא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו היינו שלא לבטוח בעוצם ידו. ושלמה המלך עליו השלום שישב על כסא ה' להיות מלכותו מלכות שמים וכבודו כבוד שמים חשב שגם שירבה בהתגברות דעוצם יד לא ישוב העם לקליפת מצרים לתלות הכל בזה ושלא לבטוח בה' יתברך. כי אצלו היה פתוח דבר זה בלבו שכל התגברות האדם הכל מה' יתברך והכל רק מהתגברות ה' יתברך וכח הגבורה שלמעלה נגד אויבי ה' ועמו. והיה בכח דבריו היוצאים מלבו להכניס זה בכל הלבבות דבני ישראל שלא להתהלל בגבורתם כנ"ל: