כִּ֡י הִנֵּה֩ יוֹצֵ֨ר הָרִ֜ים וּבֹרֵ֣א ר֗וּחַ וּמַגִּ֤יד לְאָדָם֙ מַה־שֵּׂח֔וֹ עֹשֵׂ֥ה שַׁ֙חַר֙ עֵיפָ֔ה וְדֹרֵ֖ךְ עַל־בָּ֣מֳתֵי אָ֑רֶץ יְהוָ֥ה אֱלֹהֵֽי־צְבָא֖וֹת שְׁמֽוֹ׃ (ס)
ליקוטי מוהר"ן
וְהִנֵּה כָּל הַדִּבּוּרִים הֵם מִשָּׁלוֹם כַּנַּ"ל, וְעַל־כֵּן מִי שֶׁהוּא בִּבְחִינַת שָׁלוֹם, יָכוֹל לֵידַע כָּל הַדִּבּוּרִים שֶׁל כָּל הָעוֹלָם, כְּמוֹ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁנִּקְרָא שָׁלוֹם, שֶׁהוּא יוֹדֵעַ כָּל הַדִּבּוּרִים שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (עמוס ד׳:י״ג): וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ; כִּי כָּל הַדִּבּוּרִים בָּאִים מִשָּׁלוֹם כַּנַּ"ל,
קדושת לוי
ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים וטמאו עד הערב (ויקרא טו, יח). פירש רש"י גזירת הכתוב שתטמא האשה בביאה וכו'. דברי רש"י לכאורה הם אינם מובנים ונקרב אל השכל, כי הנה לכאורה יפלא בעיני אדם על מה שצוה התורה לטמא בשכבת זרע, הלא הוא צווי השם יתברך. רק העיקר הוא, כי בוודאי שכבת זרע אינו מטמא כי הוא צווי השם יתברך, רק כי לא אפשר לאדם להכניע היצר ולהגביר עליו שלא להיות חושב כלל להנאתו רק המצוה ומשום הכי בא פסולת בדבר שחושב גם כן להנאתו ולכן שכבת זרע מטמא עבור פסולת שיש בו. והנה הדבר זה דומה למלך אדיר וחזק שהיו לו ב' עבדים שהם פרתמים וצוה להם לעשות לו מלאכה ועשו שניהם חק המלך ודתו כאשר צוה להם, רק שהיו מחולקים בטעמים. אחד, עשה מצות המלך לעשות נחת רוח לפני המלך לקיים דבר המלך. והשני, עשה שלא לשם מצות המלך, רק בעבור שהיה חפץ בעבודה זו להנאת עצמו לכן עשה ולא היה כוונתו לדבר המלך. נמצא נבין החילוק בין שניהם הלא שניהם עשו דבר המלך. החילוק הוא, בזה שעושה לקיים מצות המלך אזי בעשותו דבר המלך הוא ממליך את המלך עליו. וזה השני בעת עשותו דבר המלך אינו ממליך המלך עליו. וכן נמי מצות ביאה עושה דבר המלך אך שאינו חושב בשביל מצות הבורא רק להנאתו ונמצא אינו ממליך עליו את הבורא בעשותו הדבר הזה ומשום הכי שכבת זרע מטמא. וזה כונת רש"י וטמאו עד הערב, פירש רש"י הטעם ששכבת זרע מטמא על זה פירש גזירת המלך הוא, כלומר עבור שגזירת המלך הוא ואינו ממליך עליו את השם יתברך בעשותו את הדבר משום הכי שכבת זרע מטמא. ולכן צריך האדם להזהר מאוד לעשות הכל בשביל כוונת הבורא, דהיינו בשביל מצות הבורא וכמאמר חכמינו ז"ל (חגיגה ה:) מגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד, יג) אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו כו'. וכמו שכתב רמ"א באורח חיים סימן א' שויתי ה' לנגדי תמיד וכו', כי אינו דומה תנועות האדם ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול כל שכן כשישים האדם אל לבו כי המלך מלכו של עולם מלך מלכי המלכים עומד עליו ורואה במעשיו שנאמר (ירמיה כג, כד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו וכמאמר חכמינו ז"ל (אבות ב, א) דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכו':
יושר דברי אמת
וענין התקשרות אפרש לך קצת מה שאני מבין לפי קט שכלי. כבר ידעת מענין אהבה שכתב שם בר"ח מד' אותיות אהבה איך זה מורה התקשרות ד' רוחין, וענין זה היא בנשיקה אבל בחשיקה ימצא ג"כ כענין כשהאדם מתעורר לאהוב דרך משל את בנו אפילו שלא בפניו ובוער בלבו אהבתו זה האהבה המתעוררת מקשרת נשמת שניהם באותו רגע אע"פ שהם רחוקים זה מזה מפני ב' טעמים א' ברוחניות אין שייך ריחוק מקום ומופת על זה הענין אמר הרב ר' מנחם מענדל ע"ה שבפחיתות ח"ו כשהנואף מחשב ומהרהר באשה הידוע לו תיכף מתעוררת אהבתו והתקשרותו וכל הרעות ח"ו אף שהיא רחוקה ממנו, טעם ב' והוא ענין אחד עם הראשון כי אהבה לא יהיה אלא בין ב' בני אדם המכירים זא"ז שראו את עצמם פב"פ כמבואר בש"ע לענין מי שרואה את חבירו לאחר זמן לברך על ראייתו ע"ש [באו"ח סי' רכ"ה ס"ב דמי שלא ראה את חבירו מעולם אינו מברך כיון דלא ראהו אינו אוהבו כל כך מג"א ס"ק ג'] ואז בעת ראייתם זא"ז ונתקשרו אז באהבה זל"ז נחקק דיוקן כ"א במחשבת חבירו וכל מחשבה עולה קומה שלימה אע"פ שנראה לנו כל מה שהוא מגושם הוא יש והרוחניות דומה לנו שאין בו ממש כל זה השקר הוא מצידנו שאנו בעלי החומר ועוסקים תמיד בחומריות אבל באמת הוא להיפוך כי הלא הרוחניות מקיים הגשמיות ובלעדו הוא אפס ואותו הרוחניות שאינו בגוף הוא גדול באיכות ובכח מאותו שהוא בגוף כי אותו שהוא בגוף הוא נלאה מחמת שיש עמו הפיכו שהוא החומריות לזה כח הדיבור שבאדם הוא יותר פועל מכל המעשה מפני שיוצא מחומריות האדם לחוץ ונתהווה רוחני בלי גוף, והמופת על זה שמעתי מפי הצדיק ר' שלמה ווילנער בשם ר' משה חאגיז בעל המחבר לקט הקמח שבש"ע שהרוח יש בכחו לעקור הרים ואילנות ובתים אע"פ שהוא רוחני לבד והם גשמיים ויש בהם ממש גדול והוא אין בו ממש אבל אדרבה מפני כך הוא כחו גדול כי הוא רוחני לבד, ועי"ז הוא מפרש הכתוב ר' שלמה הנ"ל שאמר [עמוס ד'] כי יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו ר"ל איך כח דיבורו גדול מאד שר"ל שלשון יוצר הוא מדרגה קטנה מבורא וכתב אצל הרים שהם גשמיים לשון יוצר ואצל רוח שהם רוחניים לשון בורא שהוא גדול והרי הרוח עוקר הרים הוא גדול מן ההרים וזה מופת שהרוחניות שבלי גוף גדול מזה שבגוף ומגיד לאדם מה שיחו ר"ל איך כח דבורו גדול מאד מפני שנתפשט מן הגוף לחוץ עכ"ד: