דִּבַּ֨רְתִּי אֲנִ֤י עִם־לִבִּי֙ לֵאמֹ֔ר אֲנִ֗י הִנֵּ֨ה הִגְדַּ֤לְתִּי וְהוֹסַ֙פְתִּי֙ חָכְמָ֔ה עַ֛ל כָּל־אֲשֶׁר־הָיָ֥ה לְפָנַ֖י עַל־יְרוּשָׁלִָ֑ם וְלִבִּ֛י רָאָ֥ה הַרְבֵּ֖ה חָכְמָ֥ה וָדָֽעַת׃
שיחת מלאכי השרת
והמעלה השלישית הבאה על ידי העבודה היא קישור המוח עם הלב ביחד. והוא מעלת הנבואה שידוע ששורש מלת נביא מן ניב שפתים שר"ל דברן והיינו שלימות כח הדיבור המתייחס אל הלב כמו שנתבאר לעיל. ולכן לנביא יקראו לפנים בישראל הרואה (שמואל א') כמו שנאמר (בקהלת) ולבי ראה הרבה חכמה שהראי' גם היא מתייחס אל הלב כאשר היא מתקשרת ומתאחדת עם החכמה שבמוח. והיינו שהרגשת הלב באחדות השי"ת הוא מצד החכמה והידיעה והם מיוחדים כענין (פ"ב דאבות) אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה. והשתלמות הדבור הנבואיי הי' אצל ישעי' ע"ה ביחוד כמו שנאמר (ישעי' מ"ט) ד' אלקים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר. ומשרע"ה אעפ"י שהי' אדון הנביאים אמר (בשמות) לא איש דברים אנכי לפי שמדרגתו הי' מדרגת החכמה המיוחסת למוח שהוא למעלה ממדרגת הדבור המיוחס ללב. ולכך הוא רק הוריד התורה לארץ לפי שסוף המעשה ותחלת המחשבה הם אחד. אבל האמצעיי שהוא הלב שהוא למטה ממדרגתו של משה תכלית יחוד וקישורו הי' על ידי ישעי' שהוא הגדול שבנביאים והשלם בשלימות דבור הלב על האופן היותר שלם כמו שנתבאר. ולפיכך כשחטא בשפתיו הי' מרפא לשון עץ חיים כמו שאיתא (עירובין ט"ז) מאי תקנתיה יעסוק בתורה. והיינו סמא דחיי שבאש של תורה כאשר מתקשר עם דבור הוא רפואת הדבור. ולכך נגד בגחלת מעל המזבח [שהוא עולם העליון כמו שאיתא בתוס' (מנחות ק"י א') בשם מדרש שמיכאל שר הגדול ר"ל שר יקשר כל נפשות ישראל כמו שנאמר ומיכאל שרכם עומד ומקריב בו נשמותיהן של צדיקים והם לקוחות מתחת כסא הכבוד שהוא עולם העליון המחשביי כמו שנתבאר לעיל] על שפתיו ועל ידי זה סר עונו ואמר שהוא לא נכוה בזה ההתאחדות האש עם שפתיו אבל המלאך הוצרך שני מלקחיים שהם שני הפסקות. הא' מצד מעלת האש שהוא למעלה ממנו שהוא בעולם האמצעי כמו שנתבאר לעיל. והב' מצד חסרון השתלמות מעלתו גם באותו עולם אמצעי שהוא אינו שלם כמו האדם כמו שנתבאר לעיל. ואחר ב' הפסקות אלו נכוה שהוא כענין שומעין ונבהלין שנתבאר לעיל. אבל ישעי' הוא בעבודתו הי' בידו לקשר ולאחד כח המחשביי וכח הלב והדבור הנמשך ממנו שיהי' כל דבורו בתורה ונמשך מצד החכמה. ואלה השלשה מעלות הם מיוחדים באדם על ידי העבודה שהיא מסורה לו לבד ולא למלאכים וזה כל פרי העבודה במחשבה דבור ומעשה כמו שיתבאר זה במקום אחר:
בעל שם טוב
וישא משלו ויאמר נאום בלעם בנו בעור ונאום הגבר שתום העין, ובתרגום פירש ואימר גברא דשפיר חזי, שמעתי בשם הבעל שם טוב זצלה"ה, דכוונת התרגום הוא כן, דאיתא במדרש (רבתי ריש פ' בלק) הובא ברש"י ז"ל מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע, כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות, לומר שאילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב וכו', וזאת ידוע דלמעלת הנבואה היו צריכין קדושה יתירה, והנה האדם יש לו ה' חושים, חוש הראייה וחוש השמיעה וחוש הטעם וחוש הריח וחוש המישוש, וכנגדן יש לו חמשה חושים רוחניים כמו שכתב (קהלת א׳:ט״ז) ולבי ראה הרבה חכמה, (מלכים א ג׳:ט׳) ונתת לעבדך לב שומע, (ישעיהו י״א:ג׳) והריחו ביראת ה', וכן יתר החושים (כמבואר במדרש רבה קהלת א׳:ט״ז בפסוק דברתי אני עם לבי) וצריך האדם לטהר ולקדש את החושים החיצונים הגשמיים, ועל ידי זה חלה הקדושה על חושים הפנימיים הרוחניים, ותחול עליו רוח הנבואה, אכן בלעם הרשע היה היפך מזה, כי טימא את החושים ההחיצוניים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין דק"ה) שבא על אתונו, ועוד היה מעונן ומנחש ומכשף וקוסם קסמים, והאיך היה יכול לשרות עליו רוח הנבואה, ולא היה זה אפשר מצדו כלל, אבל ההכרח היה עצום מאוד לעשותו נביא, שלא יאמרו האומות אתה רחקתנו כנ"ל, לזאת היה הענין הזה קשה מאוד, כי לא היה עצה איך לעשות עמו, מה עשה הקדוש ברוך הוא, סימהו, וסתם לו אחת מעיניו, ולא היה יכול לחטוא בזה העין, ועל ידי כן חלה הקדושה והנבואה עליו על ידי זה העין שלא חטאה, וזהו שגילה לנו התרגום ופירש על שתום העין דשפיר חזי, רצה לומר מדהיה סומא באחת מעיניו, לזאת היה שפיר חזי הנבואה, אבל אם לא היה שתום העין לא היה בו מקום ודרך לחול עליו הנבואה:
(קהלת יצחק פ' בלק).
(קהלת יצחק פ' בלק).