חסידות על קהלת ב:יב

במדרש ופניתי לראות כו' אשר כבר עשוהו כו'. כי יש לאדם לידע כי כל מעשה נוגע בשורשו למעלה למעלה עד שאין השגת אדם מגעת כלל. ולזאת צריך להיות בטל כל השכל וכל הרצונות לרצונו ית"ש וכן שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה עמ"ש במד' אלו הי' יודע ראובן שהכ' יכתוב עליו למען הציל כו' על כתיפו הי' מביאו כו' וח"ו שהי' עושה מפני הכבוד שיעיד עליו הכתוב רק אלו הי' יודע שהדבר נוגע כל כך שהכ' יכתוב כו' עכ"ד. וכל מעשה אדם נגזר כבר בשמים. וז"ש אשר כבר עשוהו. שלמעלה כבר נגזר לפניו ית' כל מה שיעשה אדם אח"כ א"כ אין שייך להרהר אחר הש"י. ובוודאי שלמה הע"ה הי' נראה לו ברור כי לא יסיר לבבו. אבל מעשה האדם נוגע מה שלמעלה מהשגתו. וממילא יוכל להיות שינוי בשורש האדם. וא"כ לא יוכל אדם לדעת זה כלל. וכ' שעלתה היו"ד שבירבה לפני הש"י ואמרה שלמה מבטל אותי. וכי מי שעושה עבירה מבטל האות. אך וודאי ע"י חטא האדם נכרת מדביקות. אבל שהע"ה ידע כי בכח התורה שבו וחיות הש"י בלי פירוד אמר אנכי ארבה ולא אסיר [וז"ש אתי אל ואוכל]. ולכך עלתה היו"ד [שע"ש המחשבה שהוא השורש כמ"ש סוף מעשה במחשבה תחילה] ואמרה כו' וכן במשה אמר למה הרעותה. וודאי לא הי' יכול לצייר ח"ו על רעת ישראל. והש"י השיבו אני ה' שכל הויות ע"י רצוני א"כ לא שייך קושיא והירהור. וכן צוהו לומר לבנ"י אני ה' לידע שגם גלות מצרים רק ע"י חיותו ית' כי כל הויות ממנו ית'. ולא שמעו כו' מקוצר רוח כי כשהיו בגלות לא הי' נגלה זה [פי' קוצר רוח חיות הש"י שבאדם דכ' ויפח באפיו כו'. ובגלות נפסק הדבקות בשורש החיות] וז"ש במד' שהכל מן התורה קבע בה מ"ע ול"ת כו' פי' שיש לכל מעשה איש ישראל חיות בתורה ומצות התלוין במעשה. ולכך מעשה אדם נוגע במה שלמעלה ונמשך מחיותו ית'. וכן מ"ש בש"ק אשר ברא כו' לעשות פי' מה שנעשה גם עתה ע"י רצון הש"י בשעת הבריאה ובשבת מעידין בנ"י ע"ז שנתברר האמת. וז"ש וכבדתו מעשות כו' חפציך כו' פי' ז"ל שיהי' כל מלאכתך עשוי'. י"ל כנ"ל שידע שגם מה שעושה האדם כבר הוא נעשה ע"י רצונו ית' כמ"ש אין אדם נוקף אצבעו כו' וז"ש אשר כבר עשוהו כנ"ל. ובשבת הוא בחי' הביטול וקבלת עמ"ש שהוא להיות בטל אל שורש החיים. ועי"ז כל מעשה נמשך אחר שורשו בשמים. דכ' נפלאות עשה. וברמ"א א"ח פי' ומפליא לעשות שהמעשה יש בו מבחי' פלא ע"ש כמ"ש במ"א. וגם שכל האדם צריך להיות בטל לבחי' שורש החכמה דכ' מאין תמצא כו'. כי אדם יודע שכשנתגדל ומחכים יותר. רואה שמה שלא נחשב לו לחטא מקודם. הי' טעות. וכן אח"כ יותר. א"כ לחכמה אמתיות אין שיעור וצריך להיות בטל כל הדעת למאמר הש"י ונמשך הכל אל השורש כנ"ל:

במדרש תנחומא (תזריע סי' ג') היה איוב רואה את בני אדם, ואשה יולדת זכר, וספינה שטה בים אצבע על אצבע, תמה על הדברים האלו ואמר אשא דעי למרחוק (איוב לו ג), לפיכך נאמר אשה כי תזריע, עכ"ל. והנ"ל על פי מ"ש הרמב"ם במורה (חלק ב' פרק י"ז) בהשיבו על אריסטו שמביא ראיה לסתור החידוש, והוא סכל את דעתו, והביא משל נפלא מתינוק שנולד באיי הים, עיין שם כמה מתוקים דבריו. ועל פי זה פירש האלשיך הפסוק (קהלת ב יב) מי יבא אחרי המלך את אשר כבר עשהו. ועל פי זה יש לפרש גם כן הפסוק אשא דעי למרחוק (איוב ל"ו), כמו שפירשו הרמב"ן בשער הגמול לדרכנו (וז"ל: ר"ל שישא דעו עד סוף השגת הדעות לתת טעם וטענה במשפט האלקים, ואחר כך יתן צדק לפועלו יתברך, כי מן הטעם המושג בדעתו, יוכיח על הרחוק והנעלם שהצדק עמו והיושר במפעליו). ויתכן לומר דמזה ראיה למ"ש במקום אחר שאין הטבע מעצמו אף אחר שנברא, רק שהשי"ת בהשגחתו שוקד עליה ומקיימה כפי אשר סדרה, כל זמן שאינו רואה חכמתו יתברך לשנות מחמת איזה טעם, והארכתי בזה במקום אחר. והנה לדרכינו יתכן מאד מחמת שחקי הטבע הנהוגים, מנגדים בכמה דברים להטבע בעצמה, וכדמות נס הוא, והבן זה. ונקדים עוד דכמה טעמים כתבתי בדרושים את אשר הורינו מן השמים, על הא דלא נתפרש שכרן של מצות בתורה הק'. והנה עוד יש לי לומר בדרך פשוט ונכון מאד על פי משל, ועל דרך (קיוב מא ג) מי הקדימני ואשלם (עיין ויק"ר פכ"ז ב'). והנה אם קוצץ שכר, יחשוב זה העובד שאינו מחויב לעשות רק שעושה בשביל השכר, ואם כן לפי זה הבחירה בידו לומר לא הן ולא שכרן, ולכך אינו קוצץ להראות ולקבוע בלבו שמחויב לעשות, רק שאחר כך נותן דרך נדבה וחסד כפי גדולתו ונדבתו, וזה נכון מאד. ועוד הא אינו מגיע שום שכר, רק אחר עשיה דרך נדבה וחסד ולא קודם, והבן. והנה זה גם כן טעם הגון שאסור לעבוד על מנת לקבל פרס (אבות פ"א מ"ג), כי אם הוא עושה כן, עדיין לא פרע החויב, (דתא) [דהא] העבודה שלו אינו תשלומין, רק לקבל. ויובן גם כן על פי משל צח, והנה על פי זה דרכו של התורה להקדים כל מצוה איך שמחויבים אנחנו לעבדו בכך, כאשר תסתכל תמצא זה ממש בכל מקום. והנה עוד נקדים, דיש לי לומר דכמו שכתב הרמב"ם דכל מציאות ילידי אשה נפלא מאד, ככה נפלא עוד יותר לידת הזכר מן האשה, כי מאחר שזרע האשה כמו זרע האיש, מצורף לזה שהקליטה הכל בגוף שלה על ידי חימום אבריה, והיצירה הוא במשך ארבעים יום ואין מסייע לזה שום דבר מן האיש אז, רק אברי האשה, והנה זה שמן האיש ראוי לבטל במיעוטו, וכל דבר היולד מדבר יולד בדומה. רק שמזה פני הראות גם כן שסדור הטבעי מתנהגת בהשגחה, והשגחה הוא שיהיה הזכרים מצוים כמו נקבות, וזה מסכים לדעת רז"ל (סנהדרין צ"ו ע"א) בפסוק (איוב ג ג) ולילה אמר הורה גבר. ועל פי זה יובן הפסוק אשה כי תזריע, דקשה כי תזריע למה, והן אמת שדרשו רז"ל, אף על פי כן הדרשה תדרש ומקרא אינו יוצא מידי פשוטו. לכך אני אומר דתורה הקדימה לומר על דרך מי הקדימני, כמו שאמרו רז"ל מי מל את בנו קודם שנתתי לו בן, אך שלא תאמר דהוא על פי טבע ממילא, לזה אתיא אשה כי תזריע וילדה זכר, אתמהא וכי לא יוגבר זרעה בעזר גופה ואבריה, אלא ודאי דהוא בהשגחה, ולכך כדאי שתעשה המצוה האמורה בענין, והוא וביום השמיני ימול וגו' (ויקרא יב ג), וזה נכון מאד. ונקדים עוד, דהנה אנחנו רואין בעינינו שספינה הולכת בלב ימים, אף אם המים אינם עמוקים כל כך רק אצבע על אצבע, והספינה הוא מסתמא רב הכמות, והוא מחמת שטבעה של עץ לצוף על פני המים. והנה סבת זה מבואר ברוח חן פרק א', וז"ל: ולזאת הסבה היה טבע העץ להיות צף על פני המים לפי שהוא אוירי, וכך אמרו רז"ל (נדרים נ"ה ע"ב) מאוירא קא רבו, והנחת האויר הטבעי הוא על פני המים, עכ"ל, ועיין שם עוד מ"ש קודם לזה. והנה מזה ידענו כי טבע כל יסוד הדק להיות למעלה על העב, וכך ראוי להיות המים על פני הארץ, וזה אחת ממופתי השגחה המנגד להטבעית, והוזכר במאמרו יתברך לאיוב (לח ד-י) איפא היית ביסדי ארץ וגו', (איוב לח ח) ויסך בדלתי ים, (איוב לח י) ואשבור עליו חיקו, כמו שביאר בעקרים (מאמר רביעי פרק ח'), עיין שם. ועל פי זה יתבאר המדרש על נכון, ראה את בני אדם, ראה בטבען כשהם נחים ושלמים ובני אדם הן, ואשה יולדות זכר, ואם נערוך זה נגד זה הוא פלא שאין כמוה, וכן מבואר מקודם שם במדרש (תנחומא תזריע סי' ג') להדיא, אמר ר' איבו מעשה ניסים עשה הקב"ה לתינוק זה, אדם שהוא נתון בחמין יום אחד וכו' שם, ועל זה אמר איוב אשא דעי למרחוק. אלמא שמפרש בהדיא שאמר זה על שהעריך זה נגד זה, ומזה נבין כי מי יבא אחר המלך כאמור, והיינו אשא דעי כאמור. והנה עתה חוזר המדרש דבריו דלעיל והוסיף ב' דברים, דהיינו שעוד יותר מזה פלא מה שאשה יולדות זכר, ועוד שספינה שטה בים וכו', ומזה נצמח תימה אחרת ותמה ואמר אשא דעי וכו' כאמור, ולכך נאמר אשה כי תזריע כאמור, והבן.

ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגו' (בראשית כח יב), והנה ה' נצב עליו (בראשית כח יג). נ"ל כי זה בא להורות להוציא מהאומרים שיש לנמנע טבע קיים, רק חלילה ליחס נמנע מאתו ית', וכמו שפירשתי כבר הפסוק אל תרבו תדברו גבוה גבוה כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות (שמואל א' ב' ג'). על פי מ"ש המחקרים כי לנמנע טבע קיים, ולא כן עמדי, כאשר הוכחתי מדברי רז"ל (יומא כ"א ע"א) מקום ארון אינו מן המדה, ואל יהיה רחוק בעינך, כי הוא כמ"ש הרמב"ם בספר המדע בענין הידיעה והבחירה, כי הוא גם כן שני הפנים בנושא אחד, אך כיון שהוא אינו יודע בדיעה חוץ ממנו רק הוא עצמותו, אם כן לא יושג, אם כן הכי נמי באמת יש חכמה דמשכחת ואיננו נמנע, אך החכמה הוא עצמותו ולא חוץ ממנו, ואם כן לא תושג. ונקדים כי הקב"ה נקרא גבוה, מחמת שהוא רחוק בהשגה, ודבר שלא נוכל להשיג נקרא גבוה, ולא מפני שהוא שוכן בגבוה כי לא יוחס אליו מקום, אך מה שאנו אומרים השוכן בשמי שמי קדם, וכדומה היושב בגבהי מרומים, היינו ששם מושג יותר וקרובים אל השפעתו יותר ויודעים יותר רצונו יתברך, והבן זה. וזה פירוש אל תרבו תדברו גבוה גבוה, והבן הכפל (יצא עתק מפיכם, קאי אאל האמור למעלה כמ"ש המפרשים, כלומר שלא יצא מפיכם שיש דבר נעתק ונמנע מאתו ית'), כי אל דעות ה', והבן ב' שמות שנזכרו כאן, ולו נתכנו עלילות, (י"ל אפילו הפכיות) ודו"ק היטב כי עמוק הוא בס"ד. והנה עתה נראה לי לפרש כי אל דעות ה' וגו' באופן אחר, כי הנה לפי חכמי האמת מ"ש הרמב"ם הוא היודע והידוע, וכן להעקרים הוא הרוצה והוא הרצון הוא אמת וקיים, בסוד התלבשות על ידי צמצומים רבים בחכמה בינה דעת דאצילות, אבל למעלה מאצילות הוא ית' נעלה ומרומם מכל זה, עד שאפילו החכמה נחשב נגדו ית' כביכול כעשיה גופנית, כמ"ש (תהלים קד כד) כולם בחכמה עשית, עיין בליקוטי אמרים פרק ב', כי גם החכמה והמדע נתהוה ממנו, אבל הוא למעלה מן החכמה בינה ודעת, ואם כן אין שם מבוא בחכמה בינה דעת שניתן לנו, והבן זה. ועל פי זה נראה הפירוש כי אל דעות וגו', ר"ל כי ה' אל דעות, ור"ל אל של דעות לשון רבים היינו חכמה בינה דעת שהן שכליים, הוא אל שלהם שהוא המציא אותן, אבל השי"ת למעלה מחכמה בינה דעת, ואין לחכמה בינה דעת שלנו לשפוט בו לומר ח"ו זה לא יכול עשוהו, ולכך ולו נתכנו עלילות כנ"ל, לפי זה אף דהשכל אינו סובל מציאותו, הלא ענין השגה בשכל לא שייך למעלה מן חכמה בינה דעת, אף אינו מושג לא יתכן לומר שם, כי שם אינו בסוג של השגה כלל. ועל פי זה פרשתי הפסוק (תהלים יח יב) ישת חשך סתרו, וגם (איוב כח יב) החכמה מאין תמצא, ודו"ק. ונחזור לענינינו כי מה שהוא גבוה מן חכמה בינה דעת, אינו ניתן לנו כלל ואין לנו מבוא שם, ומה בזה שעל פי השכל אין לו מציאות, הלא לא ידענו מה היא למעלה מן החכמה ושכל, ואין לשום נברא מבוא בו, וגם חכמה ושכל המציא השי"ת וחדשו, אבל היא למעלה מן הכל, ואיך יקשה עליו ממה שהמציא. ועל פי זה נוכל לפרש מאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ב' יב) כי מי יבוא אחרי המלך אשר כבר עשהו, הוא דוגמת האלשיך מ"ש על הפסוק הלז, עיין עליו. ולדעתי שלזה נרמז במראה הסולם והנה סולם, דהיינו שיש מדריגות מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, דהיינו מן חכמה בינה דעת ואילך שיש מבוא בזה גם בעולמות התחתונים, וראשו מגיע השמימה הכל גבוה מעל גבוה, והנה מלאכי אלקים כולל כל כיתות המלאכים והנביאים שנקראו מלאכים וכל מלאכי השרת, כמו שאמרו רז"ל (נדרים דף כ' ע"ב) סחו לי מלאכי השרת, מאן מלאכי השרת רבנן. עולים ויורדים בו, בזה יש להם מבוא, אבל והנה ה' נצב עליו, ר"ל למעלה מהן, והבן זה. (ב) ירמוז והנה סולם מוצב ארצה וגו'. כי כל הדברים של מטה הם דוגמה של מעלה, וזה תכלית כונת הבריאה שהתחתונים יעלו למעלה ויתאחד זה בתוך זה. ועוד ראה והנה מלאכי אלקים כולם קרוים כן, אף הצדיקים כמו דאיתא בויקרא רבה (פ"א סי' א'), עולים ויורדים בו קאי על אלקים הנזכר בקרא, על דרך שכתב רש"י בשיר השירים (ז ב) בפסוק מה יפו פעמיך וגו' (ד"ה מעשי). כי הן מונין קילוסו מלמעלה למטה, לפי שהן באים לרצותו להוריד שכינתו למטה, והתכלית הנצמח מזה הוא והנה ה' נצב עליו, כי במדה שאדם מודד וכו' (מגילה י"ב ע"ב), ואמר הקב"ה אתם עשיתם אותי חטיבה אחת כדאיתא בברכות (דף וא"ו.), ואם כן הוא ית' מונה קילוסה מלמטה למעלה שהוא בא למושכם אליו כמבואר ברש"י שם, ואם כן התכלית והנה ה' נצב עליו, וזה קיים לעד כמו שכתב הרמב"ם בשורש נצב, וברישא דקרא כתיב לשון רבים, כי מצד עצמן חלוקין הן, מה שאין כן כשהשי"ת מדבקן ומושכן אליו, אין שם אלא אחדות, לכך כתיב עליו, והבן. ועיין באהבת דודים שם עיין שם על דברי רש"י, ושורש דבריו הצריך פה לענינינו הוא, כי הוא ית' צריך למשכנו אליו בקילוסו מלמטה למעלה, כי התחלת הבירור שמברר ית' על פי מעשינו הוא מעשי', ושם לא יתכן תיקון בלי מסירת הנפש. וז"ש מה יפו פעמיך בנעלים, היינו בעולם עשיה ויצירה שהם נעלים לשכינה, כשאתה בת נדיב בתו של אברהם אבינו שמסר עצמו לכבשן האש. ונקדים עוד כי אני ה' הוא היחוד השלם, כמ"ש האלשיך בפסוק (ויקרא יט יח) ואהבת לרעך כמוך אני ה', כי אני שהוא מלכות, נעשה שם של רחמים והביאו אהבת דודים שם על הפסוק (שיר השירים ז א) שובו שובו השולמית, עיין שם. וזה אומרו ית' אני ה' אלהי אברהם שמסר נפשו לכבשן האש, ואלהי יצחק שמסר נפשו לטבח, והבן. ולהמתיק דברי רש"י הנ"ל בשיר השירים נ"ל, כי בהמשכת השפע האורות העליונים שעל ידם מתגלה האלהית ממקור כל המקורות, ובהשתלשל מעילה לעלול וכו' והמשכן עליו, היינו אתערותא דלעילא הבא אחר אתערותא דלתתא לברר הנ"ק, וההתחלה מעולם העשיה הוא, ולכך מתחיל מלמטה למעלה בשיעור קומה של העולמות כנ"ל, ודו"ק.