כִּ֤י לְאָדָם֙ שֶׁטּ֣וֹב לְפָנָ֔יו נָתַ֛ן חָכְמָ֥ה וְדַ֖עַת וְשִׂמְחָ֑ה וְלַחוֹטֶא֩ נָתַ֨ן עִנְיָ֜ן לֶאֱס֣וֹף וְלִכְנ֗וֹס לָתֵת֙ לְטוֹב֙ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃
ליקוטי מוהר"ן
כִּי מַלְכוּת הָמָן עֲמָלֵק, הוּא הִפּוּךְ מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה. כִּי מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, הוּא בְּחִינַת מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנוֹת דִּקְדֻשָּׁה, וּמַלְכוּת הָמָן עֲמָלֵק, שֶׁהוּא מַלְכוּת הָרְשָׁעָה, הוּא בְּחִינַת מְאַסֵּף מָמוֹן כַּנַּ"ל, כִּי מִתְגַּבֵּר בְּתַאֲוַת מָמוֹן, כְּדֵי לִתְפֹּס כָּל הַנִּיצוֹצוֹת הַקְּדֻשָּׁה כַּנַּ"ל. אַךְ אַף־עַל־פִּי כֵן, אֵינוֹ מוֹעִיל לוֹ כְּלָל, כִּי יֵשׁ כֹּחַ בְּמַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה, שֶׁהוּא בְּחִינַת מָרְדֳּכַי, לְהוֹצִיא מֵאִתּוֹ כָּל הַמָּמוֹן וְכָל הַנִּיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁבָּלַע:
תקנת השבין
ומצוה ראשונה שנצטוו ביציאת מצרים שהוא התחלת כניסת היהדות ובנין אומה הישראלית הי' מצות אכילה דקרבן פסח דעיקר מצותו הוא אכילתו וכדתנן (פסחים ע"ו סע"ב) שתחלתו לבני אדם לאכילה, וכן אכילת מצוה, ואזהרת אכילת חמץ הוא אזהרת אכילה שמצד היצר הרע הנקרא (בברכות י"ז רע"א) שאור שבעיסה שהוא המרומם העיסה יותר ממה שהיא וזהו בקשת המותרות יותר מהשייך לחלקו, מה שאין כן מצה הוא האכילה בקדושה שהיא לשם שמים ואין לשאור שבעיזה חלק בה, וזהו הפתחא לנפשא' דפתח ריש לקיש גדם הנפש לא תמלא (שהוא סיומא דקרא דעמל אדם לפיהו קהלת י' ז) בתאות עולם הזה, וכן בקדושה אוהב מצות לא ישבע מצות וצדיק אוכל לשובע נפשו דיש לו שביעה במה דשייך לנפשי', מה שאין כן בטן רשעים דקבר פתוח גרונם הוא לעולם חסר דאין לו מילוי והשביעה שלו אינו שביעה אלא מילוי הכרם לבד, מה שאין כן מי שממלא כריסו מקדשי שמים היא אכילה שיש בה שביעה דמה דלא ישבע מצות היינו שהומה ומהמה להשיג יותר אבל כפי מה שאפשר ובזה יש לו שביעה, וזהו אכילת ראותו צדיק ריש לקיש דכפי דברי רש"י דאכל כל מה שמשתכר נראה כמלי כריסי' אבל הי' מקדשי שמים וזהו הפתחא לנפשי' דהכל לרצון לפני ד', ועל כן לא רצה להניח לאחרים יגיעו וכדרך שאמר רב לרב הונא (עירובין נ"ד רע"א) אם יש לך היטב לך וגו' ואם תאמר אניח לבני כ'ו, כי מאחר דבטוח בנפשו שכל הנאותיו בקדושה למה ליה להניח לאחרים שאין יודע מה יהיו, וכדרך שנאמר (קהלת ב' י"ח י"ט) ושנאתי וגו' שאניחנו לאדם שיהי' אחרי ומי יודע החכם יהי' וגו' ואמר (שם ב' כ"ב) אין טוב מאשר וגו' כי מי יביאנו לרואת וגו', ומדת רשעים הוא דיכין וצדיק ילבש וכמו שנאמר גם כן (קהלת ב כ"ו) ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס לתת לטוב וגו' שהם עיקרם רק ליכנוס ושלא ליהנות בעצמם, וכדרך שאמרו ז"ל בכנענים קודם שנכנסו ישראל ארץ ישראל, דמדץ כל אדם גם כן אף שהוא נהננה גם כן ויגע לעצמו יגע גם לבניו להשאיר ברכה אוריו בקנייני עולם הזה דכל פרשת נחלות נאמר על זה, ואמרו (באליה רבה פ' כ"ה) מאותו זקן שאמר כשם שיגעו לי אהבתי כך אני יגע לבני: