חסידות על קהלת ד:יג

שמגעת עד כסא הכבוד, הוא רפואת הקודם ומה שעבר גם כן, כי נר"נ שבאדם הוא מג' עולמות כסא מלאכים ונלגלים כמו שאמרו בתיקוני זוהר (תיקון מ"ג) שהם בי"ע, ובבריאה רובו טוב כנודע לכך אומרים נשמה שנתת בי טהורה היא גם עתה דאין הקלקול בחלק הנשמה שהוא נגד המחשבה שבמוח, ועיקר החטא מן הלב כמו שנאמר לא תתורו אחרי לבבכם וגו' דשם משכן היצר הרע כמו שנאמר יצר לב האדם רע מנעוריו ואמרו בברכות (ס"א סע"א) דיושב בין ב' מפתחי הלב ועל ידי ההרהור תשובה שבלב דלבבו יבין ושב בא לרפואה דסליחה על להבא, וכששוקד על תשובתו יותר ומעמיק בה הוא מגיע לתקן עד המחשבה שבמוח והמחשבה הוא עיקר האדם כיודע בספרים דכ"מ שהאדם מחשב שם הוא כולו, ועל זה אמרו בבראשית רבה הרשעים הן ברשות לבן והצדיקים לבן ברשותן, מבואר דהלב אינו עיקר האדם ועל כן עיקרו הוא המוח, וברשעים מחשבת המוח נמשכה אחר הרצון שבלב שכולו רק רע בתולדה והצדיקים בהיפך רצון הלב נמשכת אחר מחשבת המוח שכולו טהור בתולדה ואינו רוצה בלבו רק מה שמבין בשכלו וחמתו שהוא טוב ושהוא רצון השם יתברך, ובמחשבת השכל אין רע כלל אלמלא המשכתו אחר יצר הלב שהוא המגרש הנשמה שבמוח ממשכנה וכמו שאמרו בפרק קמא דסוטה אין אדם עור עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, כי מצד רוח חכמה שבמוח אין מניח לחטוא כלל רק שהשם יתברך יצר את האדם בעל בחירה וקרא ליצר הרע מלך בס' קהלת, והיינו כי הלב בגוף כמלך בעולם כמו שאמרו בספר יצירה שהוא מושל בכל אברי הגוף גם במוח קבל חיות מהלב כמו שנאמר בלב כי ממנו תוצאות חיים, ועל כן יכול להמשיך גם רוח חכמה שבמוח להיות נגרר אחר רצון הלב לרע ואז ממילא יוצא הרוח חכמה ונכנס רוח שטות ואז חוטא, ועל ידי התשובה שמתחרט בלב ורוצה מעתה להיות טוב וכרצון השם יתברך הוא מגרש גם הרוח שטות שבמוחו וחוזר יכנס רוח חכמה חתיו, וכשנקבע בו עד שיהיה לבו ברשותו היינו שלא יחטא עוד גם פושעי ישראל מליאין חרטה ובכל חרטה יש סליחה כיון שמתחרט, אבל אין זה משלימות התשובה עדיין לענין תיקון הקודם שלא יהיה עבירה גוררת עבירה וכשיזדמן לפניו אפשר שישנה באולתו, ועל זה צריך שקידה יתירה בהתבוננות דתשובה גמורה עד שיגביר כח שכלו וחכמתו על יצרו שלא ימשך עוד אחריו, וכשזוכה לכך שישכון בו מעתה רוח חכמה הבא מצד הנשמה שבמוח שאין מניחו לחטוא על ידי זה ממילא נתקן הקודם דכשמגיע התיקון עד שם הרי כולו טוב ואין כאן עוד עבירה הגוררת עבירה, וזהו עד כסא הכבוד מקום מחלב הנשמות שאין יד המלאכים משגת שם וכמו שאמרו בשבת (פ"ח סע"ב) אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה, רצה לומר במקום שורש נשמתו בנשמות כל ישראל כמו שאמרו בפרק שואל (קנב ב) נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, ובאדר"נ (פרק י"ב) מפורש אנשמת משה רבינו ע"ה ביחוד דגנוזה תחת כסא הכבוד וסיים ולא נשמת משה לבד אלא של כל הצדיקים עיין שם, ועמך כולם צדיקים כתיב היינו מצד שרשם כי האלקים עשה האדם ישר וזהו למעלה ממקום המלאכים שהם ביצירה כנודע:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד בשם הרה"ק מפרשיסחא ז"ל פי' ארוממך ה' כי דליתני לשון הגבהה ולשון דלות. והוא שהקב"ה מגביה האדם כמו שהוא שפל ועי"ז נשאר אצלו כראוי. וז"ש מגביה שפלים כו'. ובזוה"ק טוב ילד מסכן וחכם זה יצ"ט כו' ע"ש. וכלל הענין כי מי שירא תמיד מעצת היצה"ר והולך תמיד בסכנה ויראת חטא עי"ז יש לו תמיד התחדשות. כי מי שיושב בטח נתיישן לו הכל. וז"ש ילד מסכן וחכם. שעי"ז דבק בשורשו. חכמה פי' בסה"ק כח מה שעיקר החכמה לידע ולהבין כי כל הכח מהשי"ת. כמ"ש ראשית חכמה יראת ה'. [וי"ל שגם זה נכלל בדליתני לשון ילדתנו כנ"ל] וי"ל שז"פ והוא נער מלשון התעוררות שיש לו תמיד התחדשות. וגם בחנוכה ע"י שהיו במדריגה תחתונה ושפילה והשי"ת עזר לנו בנסים ונפלאות. עי"ז יש התחדשות וכל נס נמשך משורש החיות שלמעלה מהטבע. וכ' קוה קויתי כו' ויעלני מבור שאון מטיט היון כו' ויתן בפי שיר חדש כו' כנ"ל:

וְזֶה בְּחִינַת יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרָע, כִּי הַיֵּצֶר טוֹב נִקְרָא מִסְכֵּן וְחָכָם (קהלת ד׳:י״ג), בְּחִינַת מַלְכוּת, שֶׁהִיא בְּחִינַת עֲנִיָּה וְדַלָּה דְּלֵית לָהּ מִגַּרְמָהּ כְּלוּם, כִּי אִם מַה שֶּׁמְּקַבֶּלֶת מֵחָכְמָה. וְיֵצֶר הָרָע נִקְרָא מֶלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל (שׁם), בְּחִינַת מַלְכוּת דְּסִטְרָא־אָחֳרָא, שֶׁאֵינָהּ חֲפֵצָה בְּחָכְמָה וָשֵׂכֶל, בְּחִינַת לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה וְכוּ' כַּנַּ"ל.