חסידות על קהלת ט:יד

א"י איזהו גבור הכובש את יצרו. ר"ל יצרו המיוחד לו שלכל אדם יש יצר מיוחד המומר לדבר אחד. ולזה צריך כ"א לעשות לעצמו גדרים וסייגים בדברים שרואה שיצרו תוקף עליו להכשילו בו כי כ"א גלל כן נברא. וזהו שמצינו בגמרא שכ"א מהאמוראים הי' זהיר טפי בדבר אחד.
שנאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. רומז למ"ש קהלת עיר קטנה ואנשים בה מעט ובא אליה מלך גדול ובנה עליה מצודים וחרמים ומצא בה איש מסכן וחכם ומלט את העיר בחכמתו. עיר רומז על ירושלים שהיא קטנה בחורבנה ואנו מצפים שיגדל אורה ויבנה ב"ב ובכל יום ויום היא עולה למעלה כדאי' בגמרא בא' שראה למלאכי השרת שהיו פוסלין אבנים לבנין ירושלים. וזה שאנו מברכין בכל יום בונה ירושלים בלשון הוה ולזה צריכין ישראל לעשות סיוע לזה ולשים כל מגמתם בתורה ועבודה ותפלה ומעשה המצות והיינו כאשר האדם עושה המצות לקיים גזיר' המלך ומשעבד עצמו בכל חושיו וכחותיו לעבודתו ית"ש כמו בציצית ותפילין שמקבל עליו עול מלכות שמים וצריך לשעבד כל איבריו וחושיו ותנועותיו לעבודתו ית"ש ועושה עצמו מרכבה לשכינה כי הארבעה ציצית הם ד' רגלי הכסא והתפילין הם דוגמת אדם היושב על הכסא ומכוון בזה להכניע כח היצה"ר והס"א והתאוות הגשמיות שכולם יהיו משועבדים לו ית' ומכוין למכבש עבד תחות רבי' ושפחה תחת גבירתה נמצא מבואר כל דאמליך קוב"ה על איברין דילי' כאילו אמליך לי' על כל העולם כולו. וככה יעשה תדיר עד שהבורא ית"ש יכניע באמת כח הקליפה והס"א והי' ה' למלך על כל הארץ ויבנה ירושלים ב"ב אמן. וזהו עיר קטנה. רומז גם על האדם שהוא עיר קטנה שצריך האדם להלחם עליו תדיר עם יצרו ולהתחזק בעבודתו שיגרום בנין העיר הנ"ל. ועיקר עיר קטנה רומז על עיקר עבודת השי"ת עבודה שבלב הוא זה שאנו מחויבין להמליך את הבורא ית"ש בכל מעשינו ולזכור תמיד יחודו ואחדותו ית"ש ומלכותו באשר הוא בכל משלה וכל התורה והמצות מיוסדים ע"ז והם כמו סניפים אל המלכות כמ"ש במ"א. ואנשים בה מעט. ר"ל מי הם האנשים שיכולין לבא אליו אותן שהם במדרגות מעט כנאמר בסוף ילד מסכן. אבל אנשים כאילו הם מעט בעולם אחד בעיר ושנים במשפחה. ובא אלי' מלך גדול. רומז על הבורא ית"ש. ובנה עלי' מצודי' וחרמים. הם התורה והמצות שיתנהג בהם האדם בגדרים וסיגים נגד היצר. אבל היצה"ר שהוא ג"כ מלך גדול כי זה לעומת זה. ובנה עלי' מצודי' וחרמים בתאוות ומחשבות טמאות הטורדות לאדם מעבודת השי"ת עד שאם לא הי' הש"י עוזרו הי' ח"ו נופל בידו. אבל הילד משכן וחכם רומז על הצדיק שמחזיק עצמו במעט וילד שדומה בעיניו כאלו הוא עדיין ילד ולא התחיל עדיין כלל בעבודת השם יתברך. וזהו איזהו חכם הרואה את הנולד היא מלט את העיר בחכמתו. וזה איזהו גבור הכובש את יצרו שכובש כל התאוות נוכראין והס"א תחת הקדושה ועי"ז שהוא מושל ברוחו הוא מלוכ' עיר יוכל לפעול בעבודתו לבנין ירושלים אמן:

ועיין בעיר גיבורים פרשת תבוא מה שפירש על המשנה (ביכורים פ"ג מ"ב) כיצד מעלין את הביכורים עיין שם, הגם שאינה שנויה כלשון המשנה ממש, אין לדקדק בזה דהוא רק אסמכתא בעלמא להסמיך רמז מוסר עליו ולא פירוש. ואענה גם אני חלקי בזה להסמיך רמז מוסר על המשנה הנ"ל כפי שהוא שנוי במשנה בשם, וזה לשון המשנה שם: כיצד מעלין את הבכורים, כל עירות שבמעמד מתכנסין לעיר המעמד, ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסים לבתים, ולמשכים היה הממונה אמר קומו ונעלה ציון אל ה' אלקינו. כי ביכורים רומז לימי הבחרות כמ"ש לעיל שאז מרבה לחטא, וצריך להעלות הבחרות מהטומאה אל הקדושה ולעשות מזדונות זכיות, ואמר כיצד מעלין, על זה אמר מתכנסין כל העירות שבמעמד לעיר המעמד, עיין בלשון המשנה שם, ולדרך עיר גבורים לא יתכן. ולדרכי יתכן, בהקדים מה שפירש ביערות דבש על אמרם (ברכות ל"ד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדין כו', כי אית בתי בראי ואית בתי גוואי, ובחינת בתי בראי הוד והדר עוז וחדוה (דברי הימים א' טז כז), ובחינת בתי גוואי המשל ופחד (איוב כה ב) בחינת עמידה שרפים עומדים (ישעיה ו ב), ובבתי בראי בחינת טיסה ועיפה. והנה צדיקים עובדים בשמחה בבחינת בתי בראי עם חיות הקודש, ודי להם יקר וגדולה ולא עביד קוב"ה ניסא למיגנא להכניסם בבתי גוואי, מה שאין כן לבעלי תשובה לשמחה מה זו עושה, ומה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו (איכה ג לט), אין לו מקום בבתי בראי רק בבתי גוואי, ואיך יכנס לבתי גוואי בלי דרך בתי בראי, כי לטרקלין נכנס דרך הפרוזדור (אבות פ"ד מט"ז), על כן חותר חתירה כו' (עיין סנהדרין ק"ג ע"א), אבל צדיק גמור אין צריך לזה ולא עביד קוב"ה ניסא למגנא, על כן במקום שבעלי תשובה עומדין כו', עד כאן דבריו וש"י. ולדעתי משום זה נקראו הבעלי תשובה אנשי מעמד, שהם בבחינת עמידה. והנה מצאנו ראינו בספרים קדושים מגדילים מעלת התבודדות, ובפרט שבעת שיתבודד בינו לבין קונו וישים אל לבו היטב היטב גדולת מלך מלכי המלכים ושפלות עצמו, ואיך שהטיב לו ית"ש ומטיב לו בכל עת, וגודל מריו בזמן הטבה ובהטובה עצמו ולפניו ית"ש, ויקרע לבבו בשנים עשר קרעים וישבור רוחו בקרבו, וידכה ישוח ויתחרט בחרטה גדולה עד מאד ויזעק מרה על פשעיו אשר עבר וחטאיו אשר גבר, ויתוודה בכל לב ויבקש מחילה וסליחה, ויעזוב עזיבה גמורה באמת ויעיד על עצמו מי שאמר והיה העולם ב"ה וב"ש שלא ישוב עוד לתעתועים. וז"ש כל העיירות, (היינו בני אדם כמו שדרשו (נדרים ל"ב ע"ב) עיר קטנה (קהלת ט יד) זה הגוף) שבמעמד מתכנסין לעיר, המעמד היינו בבכי יגון ואנחה ששורשו במקום עמידה, ולשם באים ולנין ברחובה של עיר, היינו שאחר ששבין על העבר עוסקין בתורה לשמה, ומרבין חבילות חבילות מצות כנגד חבילות עבירות שעשו (עיין ויק"ר פכ"א ה'), ובזה עוסקין יומם ולילה תמיד לא יחשו. והיינו ולנין ברחובה של עיר, היינו בבתי כנסיות ובתי מדרשות על דרך ברחובת תתן קולה (משלי א כ). והנה רבינו יונה בשערי תשובה כתב העצה היעוצה לבעל תשובה, שלא ישיב תיכף בפרטי פרטות על כל חטא וחטא כי יקוץ בו, רק ישוב דרך כלל וישתמש בתורה ומצות זמן זמנים טובא, עד שיעשה אצלו טבע מוטבע, אחר כך יפקח עינו כי יאיר לו התורה הקדושה על מה שפגם מכבר, ואז יתחיל לתקן מה שפגם בפרטי הפרטיות, עד כאן קצת מדברי רבינו יונה ותוספת מרובה משלי בס"ד, וביני ביני ישים לו ציונים בנפשו ובמחשבתו על מה שעבר לתקן לעת מועד, ולדעתי לזה רמז הנביא (ירמיה ל"א ל"א) הציבי לך ציונים שיתי לבך דרך הלכת. ועל פי זה יתבאר, כי עד עתה בחושך הלך, עד שנשתרש בתורה והמאור שבה מחזירתו למוטב, ואז מאיר לו השחר, על דרך אמרם ז"ל האיר לו השחר, ניצול מכולם ואז למשכים לתשובה, כמו שפירשו וישכם אברהם בבוקר (בראשית כב ג), אומר, כי עד עתה לא דבר רק מהתשובה דרך כללות, כי כל זמן שלא האיר לו אינו יודע האיך לתקן בפרטיות, והיינו ולמשכים, רק אחר (עלות השחר) שאז מתחיל שעת השכמה כמו דקיימא לן (ברכות ח' ע"ב) לענין קריאת שמע שחרית דאז מתחיל זמן קימה, וגם אז (שעת הכושר) להשכים לתשובה, היה הממונה חכם שבעיר רופא הנפשות אשר חולי הנפש באים אליו לרפאותו, ע"ז כשרואה שכבר נשתרש בתורה והאיר לו השחר, אז אומר קומי והתעוררו, כמו מפני שיבה תקום (ויקרא יט לב) לדברי הזוהר (ח"ג רכ"ז ע"ב), ונעלה ציון היינו מה שהציב ציונים אל ד' אלקינו ולעשות מזדונות זכיות.

ויקם מלך חדש וגו' אשר לא ידע את יוסף (שמות א ח). להבין ענין זה, נ"ל על דרך שכתב הכלי יקר בפסוק (שמות א ט) ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, דהכונה כי עצום הוא ממנו כביכול (סוטה ל"ה ע"ב), שהקב"ה גוזר והצדיק מבטל (מו"ק ט"ז ע"ב), אם כן הגזר של ד' מאות שנה הוא משענת קנה רצוץ, עד כאן דבריו. ולפי זה יש להבין אומרו רב. והנ"ל על פי דאיתא במדרש (קה"ר פ"ט, קהלת ט יד) עיר קטנה זה בית הכנסת, ואנשים בה מעט זה הציבור, ובא עליה מלך גדול זה הקב"ה שמשרה שכינתו בבתי כנסיות וכו'. וצ"ל לאיזה כונה ייחס להציבור בתואר מעט, ועיין בפרשת דרכים (דרך כרמים) שמפרש על פי דכתיב (דברים ז ז) לא מרובכם חשק ה' בכם כי אתם המעט מכל העמים, ואמרו רז"ל (חולין דף פ"ט ע"א) אמר הקב"ה חשקני בכם שאפילו בשעה שאני נותן לכם גדולה אתם ממעטים עצמיכם. וז"ש ואנשים בה מעט זה הציבור, דהיינו שהם ממעטים עצמם, אז ובא עליה מלך גדול זה הקב"ה שמשרה שכינתו בתוכם, דאי אינם ממעטים את עצמם, כביכול אינו שורה בתוכם, כדכתיב (תהלים קא ה) גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, עד כאן דבריו. ועל פי המהרש"א בחידושי אגדות (ב"ב דף ע"ג.) בעובדא דרבה בר בר חנה גבי ודלינן גלא, ועל פי הגמרא דמועד קטן (מו"ק ט"ז ע"ב) מה שדרשו ואלה שמות הגבורים אשר לדוד וגו' יושב בשבת תחכמוני (שמואל ב' כג ח), אמר רב אמר לו הקב"ה הואיל והשפלת עצמך תהא כמוני, שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה, עיין שם. אם כן לפי זה היה מקום לייעץ ליתן להם גדולה לישראל שיתגאו ולא יוכלו לבטל הגזירה, אך מה שהיו יודעים שהם יכולים לבטל הגזירה, נ"ל דהיינו ממה ששמעו שיעקב ביטל הגזירה של הרעב בבואו למצרים כמבואר ברש"י בנימוקי החומש (בראשית מז יט, ד"ה ותן), ושפט שבודאי לא היו מוכנעים אז שהיה להם גדולה שיוסף מלך היה, לכך אמר הנה עם בני ישראל רב, ר"ל מתגאה היפך המעט שדרשו באתם המעט וכו', ואף על פי כן ועצום ממנו כביכול כפירוש הכלי יקר, לכך (שמות א י) הבה נתחכמה, אבל זה היה מחמת שלא ידע את יוסף, דודאי עניו היה כאמור לעיל (שמות א ה) ויוסף היה במצרים, עיין רש"י (ד"ה ויוסף), ולא עבר על הפסוק (קהלת י ד) אם רוח המושל יעלה עליך מקומך אל תנח, ולא ידע שאף שנותן להם גדולה הם ממעטים עצמן שאין זה בכל העמים והבן, ושומה מאת ה' היה כדי שיהיה להם פתח תקוה, והיינו (שמות א יב) כאשר יענו אותו כן ירבה וגו', ויזעקו ותעל שועתם (שמות ב כג), מה שאין כן אם היה נתחכם עליהם להגביהם ולנשאם, והבן.