וְלֹא־הֶאֱמִ֨ין סִיח֤וֹן אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבֹ֣ר בִּגְבֻל֔וֹ וַיֶּאֱסֹ֤ף סִיחוֹן֙ אֶת־כָּל־עַמּ֔וֹ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּיָ֑הְצָה וַיִּלָּ֖חֶם עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃
אגרא דכלה
וימאן (במדבר כ כא). ב' במסורה. דין. וביוסף וימאן ויאמר אל אשת אדוניו הן אדני כו' (בראשית לט ח). וכתבנו שם פירש וימאן ויאמר, הוא על דרך מה שאמר שלמה (משלי א י) בני אם יפתוך חטאים אל תאבה אם יאמרו וכו', ופירש בו הרב אלשיך אשר קודם הטענה שתטעון נגד החטאים, על כל פנים אל תאבה מבלי טעם, כי אם תתחיל המיאון שלך בנתינת הטעם, יבואו להתווכח עמך ולסתור טענותיך, ופן תפול במכמרתם. על כן עשה זאת איפה בני והנצל, שיהיה לך להקדמה שאינך רוצה לעשות זאת בשום אופן ומבלי נתינת טעם. וז"ש ביוסף וימא"ן מבלי טעם, זאת ההקדמה, ואחר כך ויאמר אל אשת וכו', על כן יש פסיק מפסיק בין וימאן לויאמר, שהוימאן הוא מבלי נתינת טעם. והנה נמסר במסרה גם בכאן וימא"ן גם כן במפסיק, שהמיאון היה בלי נתינת טעם, דבשלמא סיחון היה מתיירא פן בעברם דרך עליו, יקחו ארצו מידו כי לא נצטוו עליו. וז"ש ביפתח (שופטים יא כ) ולא האמין סיחון וכו', מה שאין כן אדום ידע שנצטוו עליו, ומבלי טעם מיאן רק לגודל רשעתו: