חסידות על שופטים יח:כה

וחורבן הנחלה ובית המקדש דירושלים הי' גם כן בחודש אב שהוא נגד דן שמצידו הוא זה, כי כל השבטים כלולים זה בזה והחסרון שבו ישנו גם כן בכלל הכנסי' רק שבו נתגלה ביותר כי כל הכנסי' קומה אחת שלימה, ומשנכנס אב ממעטין בשמחה וכן בני דן נקראו שם בכתוב (בספר שופטים) מרי נפש שאין להם לב שמח הגורם טובת נפש, כי שמחת בני ישראל הוא רק לפני ד' כמו שנאמר ושמחתם שם לפני ד' ונאמר שמחו בד' וגו' וכן בהרבה מקראות וע"ז גורמת עצבות ומרירות נפש לנפש היהדות דבני ישראל שמרוחקת באמת מהם, ושמשון סופו גם כן גרס גלות לעצמו בין העמים ועד שמאס בחייו ואמר תמות נפשי וגו' שהוא מצד מרירות הנפש על מה שראה עצמו כבוש תחת ידם והוא טוחן בבית האסורים כדרשת רז"ל שאנסוהו לבוא על בנותיהם ושיולידו ממנו בנים ערלים ומצד מרירותו העצום על זה נתרצה במיתת נפשו עם פלשתים חס ושלום כאלו כשב חס ושלום חלקו עמהם על ידי מעשיו, דעל כן הוצרך יעקב להתפלל עליו לישועתך קויתי דבאמת לא נשתקע כלל חס ושלום ביניהם ולא נשאר מזרעו כלום, ואדרבא על ידי גלותו זה וכבושתו בידם כ"כ עד שהוצרך להמית את עצמו זה גרס להכניעם ביותר כמו שנאמר כי רים אשר המית במותו וגו' דכל שליטתם לרע להם, ולא נתגלה בימיו עדיין האל"ף שבסוף הדינא דמלכותא וגם יעקב אבינו ע"ה לא גילהו, רק משה רבינו ע"ה בברכתו שהוא הברכה דלעתיד לבוא קראו ארי' מצד התגלות מדריגת העיגולים כשיעשה הקב"ה מחול לצדיקים לעתיד לבוא ויהי' דן מחובר יחד עם יהודה להיות נעוץ הסוף בתחלה, וזהו היו"ט דט"ו באב שבו הותרו שבטים בוא זה בזה דעל ידי זה הוא התאחדות כל השבטים יחד דמורה היות כולם עם אחד ולא כל שבט עם בפני עצמו וממילא כולא חד וגם זנבא דארי' ארי' הוא, אז יהי' גם ט' באב לששון ולשמחה ולא יהי' עוד מרי נפש כלל:

ועשו כחו רציחה וכעס ויש לו טענה נגד העלולים בתאוה לפי מראית העין, אבל באמת אף השטופים בתאוה מישראל נקיים וטהורים בה יותר מן הפרושים מאו"ה וכמה שכתוב למעלה מהא דאסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם, וע"כ אמרו ז"ל בברכות (ז':) מאי ראובן ראו מה וכו' לבן חמי וכו' דעשו משוקע בתאות יותר, ומכל מקום נופל ביד זרעה של רחל (פסי"ר י"ב) כי הם גם כן בכח זה וכמה שכתוב במכות (ט':) בגלעד שכיחי רוצחים בשכם שכיחי רוצחים, וכמו ששמעתי על ירבעם ושם אמו צריעה רצה לומר שרשו כעס כי צרעת מורה כעס, ובהם הבירור דאין כעסו ככעס עשו אשר עברתו שמרה נצח ועכל אחד (פסחים ס"ז.) דמצורע משתלח חוץ למחנה ישראל דמדת כעס שנברא בעולם אינו אלא לחול על ראש רשעים, והוא עמלק שהוא ראשית גוים שבו נאמר תמחה וע"כ עשו שורש הכעס כי בעבורו נברא מדת הכעס בעולם, וע"כ זרעא דיוסף ורחל שבהם מדת הכעס דקדושה הם שופכים חמתם במקום שראוי לכעוס בעמלק, וזהו חוץ למחנה ישראל שלא לשפוך כעסו על ישראל חס ושלום, ולפי שהוא חוץ למחנה נדמה כאלו חס ושלום חוץ לשם ישראל וע"כ ירבעם עשה עגלי זהב לומר אלה וגו' וכן עגל דמדבר נעשה בטס שהעלו יוסף, והיינו שנמשך מצד הפסולת של שורש מדתו שבקדושה כי השובר כלי בחמתו אמרו ז בשבת (ק"ה:) עד שא"ל לך עבוד על זה וכו' והוא אל זר שבגופו של אדם וזה ממש היפך זרעא דלאה, אבל באמת כל ישראל נקראים על שם יוסף שארית יוסף וכנסת ישראל נק' רחל כידוע כי עם האמת אדרבא הם שורש ישראל, ומכל מקום לפי שלמראה העין יש טענה מכה על עיקר שם היהדות ע"כ היתה עקרה עד שילדה לאה את יהודה שבו נתברר ההודי' להשם יתברך שאף במקום החסרון שם אתה מוצא השלימות, והיינו על ידי התשובה שהוא בחלקו של יהודה שיצא ממנו דוד הגבר הקים עולה של תשובה (מ"ק ט"ז:) וכן יהודה שהודה כמו שאמרו ז"ל (סוטה י':) וגם ראובן אמרו ז"ל (בראשית רבה פפ"ד) דפתח בתשובה תחלה כי כח זה בזרעא דלאה הרומזת לבינה שהוא סוד התשובה כמה שכתוב לבבו יבין ושב, וראובן היה ההתחלה ויהודה ההשלמה, ואז התחילה רחל לצעוק הבה לי בנים כשראתה שגם במקום החסרון יש שלימות אם כן גם אצלה כן וכמו שהיה באמת כמו שאמרו ז"ל (בראשית רבה פע"א) דכל ישראל נקראים על שם רחל וזרעה זרע זרעה אפרים. ואמרה בא אל שפחתי וגו' מה שפחה כחה ככח גבירתה רק שהוא בפחיתות יותר ומכל מקום אצל האמהות היה הכל קודש לד' והיא חשבה דיצא סריותה בשפחות ואז אבנה ממנה ועל ידה, אבל באמת גם הם ילדו שבטי י', ומכל מקום התחלת לידת שפחת רחל היה דן הירוד שבשבטים (שמו"ר פ"מ) המאסף לכל המחנות שהולך באחרונה ואמרו ז (תנחומא תצא) דמהם הענן פולטן כי היה חוץ למחנה ישראל, כי בהם שורש הכעס כמה שכתוב בשופטים (י"ח) שהיו מרי נפש וכן אמרו ז (בכורות נ"ה.) ירדן שיורד מדן והירדן רומז לכעס כמה שכתוב למעלה וכן יהי דן נחש וגו', וע"כ אמרה דנני וגו' רצה לומר עורר מדת הדין והכעס ומאותה מידה נולד זה על ידו יתברך דהותר על ידי מדתו זו בקדושה כי באמת כח זה אצלו בקדושה, וע"כ הוא תמיד מחובר עם יהודא דגם דוד אדמוני רק עם יפה עינים אניו הורג אלא מדעת סנהדרין (בראשית רבה פס"ג) שרק על ידי כח התשובה אז נעשה הרע טוב מאוד עד שידין עמו כאחד וגו' כמיוחד שבשבטים, (שם פצ"ט) וזהו על ידי נפתלי שילדה אחר כך דאמרה נפתולי אלקים נתפלתי עם אחותי כפירוש מנחם שמביא רש"י לשון צמיד פתיל וחבור שנתחברה עם אחותה להיות לגוי אחד, אף שהוא נראה היפך אינו כעמים דכל אחד יש לו כח מיוחד לא ישתנה בו, מה ישראל אין להם שום כח רק מהשם יתברך הנותן כח לעשות חיל וכל כחותיהם בידם להטות כרצון השם יתברך אף בהיפך ממש, וע"כ תיכף אחר דן שהוא תוקף הכעס נולד ממנה נתפלי שבע רצון שהוא היפך הכעס ומלא ברכת ד' כי שם צוה ד' הברכה כמה שכתוב (סוף עוקצין) לא מצא כלי מחזיק ברכה אלא שלום היינו על ידי ההתאחדות והתחברות, וכמה שכתוב (בראשית רבה פל"ח) על פסוק חבור עצבים אפרים הנח לו מה שורש כח נפתלי שהוא לשון חבור, ולוי הוא גם כן לשון חבור והוא המחבר ישראל לאביהם שבשמים ונתפלי הוא המחבר ישראל זה לזה דאפרים לא יקנה את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים דמצד העולם הזה זרעא דרחל ולאה ב' הפכים:

איתא בסי"צ המליך אות ע' ברוגז כו' גדי בעולם וטבת בשנה וכבד בנפש כו' ואי' ברע"מ (זח"ג רלד א) דכבד איהו דרגא דעשו הוא כניש כל דמין כו' ולהבין הענין הלא כל האיברים המה כדוגמא דלעילא כמש"נ נעשה אדם בצלמנו וגו' ואיך שייך הכבד שהוא עשו מדת הכעס בשורש הקדושה. אמנם י"ל שבאמת יש ב' ענינים ברוגז. ענין הרוגז של כעס הוא דרגא דעשו שהוא הפסולת דגבורה דיצחק שבקדושה. ויש רוגז בקדושה שנקרא פחד יצחק והיינו היראה והפחד מהשי"ת לבל יעבור רצונו ית' וכמו"כ נמצא בכתוב לשון רוגז על ב' אופנים על ענין כעס וגם על לשון פחד כעין מש"נ שמעו עמים ירגזון והיינו שהיה להם פחד ומורא ועד"ז אמרו (ברכות ה.) לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר שנא' רגזו ואל תחטאו. והיינו רגזו של יוסף שנא' בו את האלהים אני ירא שכדי להתגבר על היצה"ר נצרך להתלבש ברוגז ופחד ביראת ה'. ואמרו (בב"ר) ע"פ וישב יעקב שביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רגזו של יוסף והוא כמ"ש (תענית טו.) לא הכל כו' צדיקים לאורה וישרים לשמחה היינו מי שכבר לבו ישר ואין לו שום נטייה להרע יוכל להיות תמיד בשמחה אמנם הצדיק שהוא מי שי"ל עוד מלחמות ואין לבו מבורר עוד אין לו שמחה עדיין מפני שנצרך להתלבש ברוגז ויראת ה' ורק נשלח לו הארה מן השמים שהוא דבוק להקדושה. ויעקב אע"ה שהיה לבו מבורר שלא היה לו שום נגיעה להיצה"ר ביקש לישב בשלוה בעוה"ז להתענג מהקדושה וקפץ עליו רגזו של יוסף. שהראו לו מן השמים שעוד נצרך בירור בזרעו שכל זמן שהאדם בחיים יש לו עוד עסק שנצרך להתלבש ביראה ובחי' הרוגז שבקדושה. וזה ענין החודש הזה שנברא ברוגז וכבד בנפש כי בודאי הכבד שהוא כולו דם כמ"ש (בכורות נה.) זכרותא דדמא כבדא. הוא דרגא וחלקו של עשו וכמ"ש (ב"ב נח:) בריש כל מרעין אנא דם. אמנם יש בו רביעית דם שהוא צחותא דדמא הניתן ללב (כמ"ש בר"מ שם ותוס' סוטה ה.) והיינו בחי' הרוגז שבקדושה והוא היראה הנצרך ללב וכמ"ש (יומא עב:) שעל העוסקין בתורה ואין בהם יראת שמים נא' למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין כי זהו עצם שורש הלב להיות מלא יראה ופחד מלמרות עיני השי"ת. וע"ז רומז ג"כ אות ע' שנא' הנה עין ה' אל יראיו וביחוד בחודש טבת שהוא בחי' עיינין דמלכא. והעיקר לתקן בו שמירת העינים כמש"נ ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ואמרו אחרי עיניכם זה הרהור עבירה (כמ"ש ברכות יב:) רק שיהיה העין שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. והנה חודש זה לפי מה דחשב האריז"ל החדשים נגד השבטים כסדר הדגלים נמצא חודש טבת מיוחס לשבט דן ונא' עליהם בשופטים פן יפגעו בכם אנשים מרי נפש וגו' ומרי נפש היינו כעסנים ויש בתי' זו בקדושה הרוגז להרגיז יצ"ט על יצה"ר. והנה שבט דן הירוד שבשבטים (כמ"ש שמו"ר ס"פ מ) וכמו כן חודש טבת הירוד שבחדשים וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב יב א) ותצפנהו שלשה ירחים אלין כו' תמוז אב טבת ומזל אב אריה היינו במעלות הקדושה ומזל טבת הוא גדי היינו שעיר וכמו שהביא הראב"ד ז"ל על מזל גדי מש"נ ושעירים ירקדו שם ע"ש ושעיר חלקו של עשו שנקרא איש שעיר. ועכ"ז כתיב ונשא השעיר את כל עונותם שנדרש (ב"ר פ' סה) עונות תם שבחודש זה הזמן לתקן הפגם מהנחש. וכמו כן נאמר בדן גור אריה לזווגו עם הגדול שבשבטים שהוא יהודה דכ' גור אריה יהודה וכמו שהמשכן נעשה בשניהם בצלאל מיהודה ואהליאב מדן וכן המקדש (כמ"ש שמו"ר שם) כי היה אז התגלות מעין לעתיד שיתגלו העיגולים כמ"ש (סוף תענית) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים כו' והיינו כי בהעגול מגיע דייקא הסוף להתחבר עם הראש. וע"ז אמר יעקב אע"ה על דן לישועתך קויתי ה' דאי' (בב"ר) שהיה רואה שמשון וסבור שהוא יהיה משיח וכיון שראה אותו מת אמר לישועתך וגו' והיינו שקיוה על הישועה שלע"ל שאז יהיה המחול בהתגלות בחי' העיגולים. וגם אז יהיה שריה מדן דזמין למיתי בהדי משיחא דאפרים כמ"ש בזוה"ק (ח"ג קצד ב). וזה מורה כי כאשר באים לתחתית המדרגה יש קיווי להוושע ולהגיע דוקא עי"ז לראש הישועה. והנה איתא בזוה"ק (שם רמח א) ובראשי חדשיכם וכי כמה ראשין אינון לסיהרא כו' אלא ראשי תרין ואינון יעקב ויוסף כו' דהנה כנס"י נמשלו לירח המקבלים האור מהשמש כמאמר (שם רלא) איהו אמת ואיהי אמונה ונפשות ישראל בחי' כנס"י יש בכחם לקבל עול מלכות שמים בלב ע"י אמונה כמ"ש בריש הג"ה שו"ע שויתי ה' לנגדי תמיד כו' כשישים האדם אל לבו שהמלך הקב"ה עומד עליו כו' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת. והוא הקדמה להש"ע שצריך האדם לקבוע זאת בלבו שממ"ה עומד עליו. והיינו רק ע"י האמונה שבלב הגם שאינו מרגיש זה בחוש. אמנם כשיקבל האור מהשמש כש"נ כי שמש ומגן ה' והיינו כשמופיע בלבו התגלות אלהות בבחי' אמת זהו עיקר התחדשות הירח וזהו הראש חודש שמופיע בחי' יעקב על כנס"י דהיינו נקודה של אמת כש"נ תתן אמת ליעקב ויעקב נקרא שמש כמש"נ והנה השמש וא' (בב"ר) מי גילה לו ששמי שמש. ועכ"ז נצרך לזה גם קדושת יוסף להיות נשמר ברוחו להחזיק במעוזו ביראת ה' להיות שומר הברית שעי"ז נעשה ההתקשרות ויחוד קוב"ה ושכינתיה דהיינו יחוד אמת ואמונה ע"י בחי' יוסף כי אי אפשר לכנוס בלב הארת האמת ולהיות ה' אורי כשהלב מלא תאוות. וע"י קדושת יוסף יכולים לזכות לקדושת יעקב בחינת אמת: