חסידות על שופטים כ:טז

ונקדים עוד דהנה אמרו רז"ל בברכות (דף י"ג ע"א) כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב, ומשני שאני התם דהדר אהדריה קרא. והנה באמת יש להבין הטעם מה שנא. אך הנראה כי אברם אשר קראו אביו ואמו, יכול להבטל וגם כן נכלל באברהם. אבל יעקב שהקב"ה קראו כן, כמו שפירש רש"י על ויקרא שמו יעקב (בראשית כה כו, ד"ה ויקרא), מעשה ידי יוצר לא יבטל וגם כי יהיה נבטל לגמרי. ודיוק הכתובים מורים על זה, כי שם נאמר (בראשית יז ה) והיה שמך אברהם, וכאן לא נאמר רק כי אם ישראל יהיה שמך (בראשית לה י), והיינו בלשון תנאי שלא יקרא יעקב כי אם ישראל יהיה שמו, והבן. וגם פירושו שלא יקרא יעקב ר"ל רק בבחינה זאת, כי אם ישראל גם כן יהיה שמו, כי הוא ב' בחינות וישארו לנצח נצחים. והענין שידוע מה שדרשו רז"ל (ברכות דף ז' ע"ב) על אשר שם שמות בארץ (תהלים מו ט), ומבואר בספרים כי השם לפי הנשמה ומקורה, ועל פי זה נ"ל טוב שם משמן טוב, על פי ושמן על ראשך אל יחסר (קהלת ט ח), שהיא הנשמה, והגוף כפתילה, והשפעה הוא השלהבת. ועל פי זה מבואר יותר ויום המות מיום הולדו, על דרך שפירשנו למעלה כי אז הוא כך, והנה מאז היתה נשמתו בדרגא דיעקב, ואחר כך העלה את הגוף במדריגה זו שהיתה הנשמה בה מאז, ונעשה הגוף כלו נשמה ולא נשאר בו גוף, והנשמה העלה למדריגת ישראל ולא נשאר בו גוף, רק נשמה ונשמה לנשמה. והיינו דמבואר בזוהר (ח"א כ"א ע"ב) יעקב ומשה כחדא אזלנין, ועל פי זה נשאר ב' השמות, יעקב להגוף דהוא נשמה תתאה, וישראל לנשמה עילאה, לכך לא נעקר שם יעקב, והבן. והיינו דקאמר יעקב אבינו לא מת, כי הוא חי בחיים האמיתים וכמ"ש, אבל על שם ישראל לא יתכן לומר לא מת, כי היא הנשמה ומאי רבותא דידיה. ונקדים עוד כי מאחר שביארנו אין על שום צדיק שם מיתה עליו ממש, רק על הימים או העוברין או העתידין, רק זה בצד השלמות אבל לא בצד החסרון, כי בצד החסרון יוצדק עליו שם מיתה. והיינו אין צדיק וגו' ולא יחטא (קהלת ז' כ'), שפירושו מלשון חסרון כמו קולע אל השערה ולא יחטא (שופטים כ טז). וידוע מה שפירשו אין קורין אבות אלא לשלשה (ברכות ט"ו ע"ב), והנה יעקב זה שלם בכל מכל כל, והנה גם הם נקראו אבות מכח יעקב, כי ברא מזכא אבא (סנהדרין ק"ד ע"א) דהא הוא היה הבכור כנ"ל, ואל תקשה מאין צדיק בארץ, כי היה כלו נשמה וכלו דבוק למעלה, והיינו אין צדיק בארץ ר"ל שהוא עדיין בארץ ולא יחטא. ועל פי זה נ"ל לפרש הפסוק (פרשת לך, בראשית טו א) אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד, על פי מ"ש בעל עיון יעקב בפסחים (דף קי"ז ע"ב) הטעם שחותמין רק באברהם, מפני שברא מזכה אבא והוא משולש בזכותם, עיין שם. וז"ש אנכי מגן לך, שבך חותמין מגן אברהם, וק"ל והוא קצת על דרך הרמז, ולך דייקא, והבן. ועל פי זה יתפרש בפרשה דילן הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם, דאין לו מובן. אך הנ"ל דהא בבחינת יעקב גם כן הוא אב לכולנו, כאמרם בכל מקום יעקב אבינו, נמצא על כרחך בבחינת יעקב היה שלם בכל השלמות שאפשר להיות בגדר אנושי, וישראל למעלה מגדר אנושי, והיינו כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, והוא גם כן פירוש נאה בעזרת ה'. והא דאמר ועם אנשים ותוכל, לפי שמצד אלהות ודאי כיון דאין בגדרו, לאו דיליה הוא רק של רבו, רק עם אנשים, היינו מצד אנושי גם כן יכלת בעצמך, ועל כן ראוי לך השפע והעזר וכלו נקרא על שמך. והכי פירושו כי שרית עם אלהים, דהיינו שהלכת למעלה מגדר המלאכים והוי כמו נחלם בם ויוכל להם שהגיע למעלה מהם, וגם עם אנשים ותוכל, ולכך ראוי להקרא שמך ישראל שמורה על זה. והיינו דאמר הקבצו ושמעו בני יעקב, שבקיבוץ כולכם אתם בני יעקב כי יש בכם כל השלמות שלי, ושמא תאמר מה לכם לשמוע דברי התעסקו זה עם זה כיון שבקיבוץ כולכם יש בכם מה שיש בי, ואף על פי כן ושמעו אל ישראל אביכם, כי זאת אין בכם, ואביכם דהכא כמו האברך הנאמר ביוסף (בראשית מא מג), וכמו שדרשו בברכות (דף ד'.) בכלאב (שמואל ב' ג ג), דהיינו אב בחכמה, וכמו בנו בעור (במדבר כד טו), בנו בנביאות כמו שדרשו רז"ל (סנהדרין דף ק"ה.). ולכך מתחילה אמר האספו בסתמא, לפי שהיה רוצה לגלות את הקץ ולזה החשקות של אדם כוסף, ולכך לא אמר ושמעו, וגם אמר האספו דמשמע שלא בדרך ציווי רק מעצמו, וגם לא פירש שום טעם על מה שראוי לשמוע, רק כשנסתלקה שכינה והסכים לומר רק דברי תורה, הוצרך לומר הקבצו דרך ציווי וגם להזהיר על השמיעה, ואמר מצד שני דברים, אחד מצד שהם בני יעקב אף שבקיבוץ הם שוים לו בבחינה ההוא, מכל מקום הם בניו והוא אביהם וחייבים בכבודו, ועוד שאף בקיבוץ אינם רק בני יעקב, ואם כן ושמעו אל ישראל אביכם, ואביכם הנ"ל הוא על המדריגה של ישראל. ונקדים עוד מה ששמעתי דאיתא בספרים כי הקנה, רומז על עולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה רק מוציא הקול, וושט דוגמת עולם הזה ששואב כל מאכל ומשקה, וכן כתב בעקידה. והנה לכך אין מגלין במרכבה (פסחים מ"ט ע"ב), שלא יתאמצו אותן הריקים מתורה הניגלית וממצות המעשיות, לדברים הרוחניים ההם שלא בהדרגה, ומשחית נפשו הוא יעשנה, כי אין לטייל בפרד"ס קודם שימלא כרסו לחם ובשר, והיינו דקאמר ר' נחמן ור' יצחק הוי יתבי בסעודתא, היינו כמו ויאכלו וישתו הנאמר מפורש בתורה. והיינו זה השלחן אשר לפני ה' (יחזקאל מא כב), ומתבודדים במחשבתם, אמר ליה ר' נחמן לר' יצחק לימא מר מלתא, שיגלה אפס קצה מהשגתו שידעו מגדולתו ית'. א"ל אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה, כי הוושט צריך להיות מוקדם כי ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם (תהלים קיא ו), ללומדיהם לא נאמר כמו שדרשו רז"ל (ברכות דף י"ז), והיא סכנה עצומה כי בזה נלכד אחר. והנה כבר כתבתי דכינוי הסעודה הוי כמו אכילה ושתיה דקרא, ואם כן היינו כמו שכתבתי שנזדכך גם בנפש, ואז טעמו החיים האמיתים בגוף ונפש, וראו שיכול להיות להגוף חיים האמיתיים בצד השלמות, רק שהמיתה בצד החסרון. והיינו בתר דסעיד אמר עכשיו אני יודע שיעקב אבינו שהוא השלם הגמור, שעל זה מורה התואר אבינו כאמור, ודאי לא מת, לכך לא קא מקשה והאיך חנטו, כי אין כונתו לא מת מהחיות הגשמית, כי זה אינו חי לגבי השלמים, וההפרד ממנו לא נקרא מת, רק כונתו שנשאר גם הגוף חי בחיים אמיתיים ותענוגים הרוחנים, ולא יזיקהו הזיקות הגשמיות כמו אבחת חרב כי מה לו בזה, וכמו שהיה אדם יכול להביט מסוף העולם ועד סופו. אך קשה דמילתא דכדי הוא, כיון דחי בחיים אמיתיים לא היה ראוי לירא מתולעה וסרחון, א"ל מקרא אני דורש, ואם כן מתורץ הקושיא. וגם יש ראיה לדברי, דהא על ציווי החניטה כיוונתי בעזרת ה' לדעת האלשיך שפירש כדי שלא יעשוהו עבודה זרה כשיראו שאין שולט בו רימה וסרחון. ואני הוספתי נופך, דבזה הוציא מלבם גם מה שנשתרש בלבם מענינים אחרים שראו ממנו דברים פלאים, לכך הראה להם שהוא איש ולא אל כיון שנחנט כנ"ל. והיינו (ירמיה למ"ד) אל תירא יעקב ואל תחת ישראל, שקאי על יעקב אבינו מדקאמר הכא ואת זרעך כמ"ש המפרשים. ומה היא היראה. ועוד הכפל. ומה שמשנה מיעקב לישראל, ומתירא לתחת. ונראה דהכי פירושו דתחת לשון שבירה, כמו שפירש רש"י (בישעיה ז' ח') (אל) יחת אפרים מעם, והיינו אל תירא יעקב, ומה היא היראה ואל תחת ישראל, שלא תשבר ותחרב הקדושה הנוראה שבך בעשאם אותך לאלקי ח"ו, כי הנני מושיעך מרחוק היינו מארץ מצרים שהוא רחוק מארץ הקדושה אשר שם שער השמים והשפעת השגחתו ית', שאגלגל סיבות שלא יהיה כך, ואם כן מיושב הקושיא וגם ראיה דמקיש הוא לבדו לזרעו, דמה זרעו בקיבוץ כולם בחיים האמיתי', אף הוא לבדו בחיים האמיתי', והיינו הדברים דלעיל והוא כפתור ופרח בס"ד. ועל פי האמור תבין המאמר (בפרשת פנחס, במדבר כה יב) הנני נותן לו את בריתי שלום, כי בשני הפכים טוב ורע אין שלום, רק למי שנזדכך חומרו. והיינו פנחס הוא אליהו (פרקי דר"א פמ"ז), שקיים בגוף ונפש, ועל פי זה תבין המשכון שנטל יעקב מאליהו הוא"ו, כי כל שם יש לו וא"ו קצוות, והוא"ו מורה השלמות בכל צד, ועדיין צריך לאותו דבר שיהיה שלום ואז יוחזר לו. וכן יעקב עתה לא נשלם עדיין בחינת ישראל על מכונו שהוא גוי אחד בארץ (שמואל ב' ז כז), וצריך להוא"ו כיון דיעקב מורה על הגוף כאמור, אבל כשיושלם בחינת ישראל וכולו רוחני, אין צריך לזה, וק"ל. (ועיין מ"ש בריש פרשת שמות בטעם הואוין שבקצת שבטים, על פי דברי אגרת שמואל שהוא"ו היא מקור הרחמים, עיין שם). ועתה נשים לב לפרש המקראות, ויחי יעקב, שאף יעקב חי בחיים האמיתי' היינו הגוף, ואף בארץ מצרים ארץ טמאה. ועוד יש לומר שעיקר החיות היה שם שלא היה לו שום דאגה ועצב וצער שמונע הדבקות כמו שהיה לו עד עתה, ואמר אחר כך ויהי ימי יעקב שני חייו וגו', אבל חייו של עצמו עדי עד, רק שהימים אשר צדיק בהם פעל מתו, ואמר אחר כך ויקרבו ימי ישראל למות. או בדרך הפשוט, שהימים קרבו למיתה שמתו ממנו, והימים הם העתידים, והיינו למות כמו לכלות שלא יהיה לו עוד ימים, ונקט ישראל דימים של ישראל הנעדרים ממנו הוי היזק טפי מהם והוי מיתה טפי. ועל פי זה יתפרש המדרש הנחומא ויקרבו ימי ישראל, א"ל הקב"ה חייך אתה נטמן ואין אתה מת. הנה תיבת אתה דייקא, ואמר בתר הכי היום קובל עליך לומר דהוא יקום, עכ"ל. והכי פירושו היום קובל עליך לומר שהוא יקום, דהיינו שהוא לבדו יקום בלי חברתך. ועוד י"ל שהיא יקום שאין מי שיעלהו. אך על זה קשה האיך שייך לקרא ימים העתידין ימי ישראל, כיון שאינם ימיו. וכן קשה בכל מקום דכתיב כהנ"ל כגון ימי דוד (מלכים א' ב א), ממה נפשך אי קאי על ימים העתידים קשה כמ"ש, ואי קאי על ימים העוברים, הא הם חיים וקיימים, כמו דכתיב (מלכים א' א א) והמלך דוד זקן בא בימים, (בראשית כד א) ואברהם זקן בא בימים. לכך נ"ל כמ"ש דאשמועינן תוקף החיים המתחדשים קודם מותו של הצדיק, שאז דבק באור פני מלך חיים, ובסימן זה ידע שימות מהר, כמו דאיתא בספר חסידים בצדיק שבא אור על ראשו וידע שכבר קרב זמנו, לכך מצינו בכמה תנאים ואמוראים שהתנבאו קודם מותן אף שלא היו נביאים, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וכל כך התגברות החיים היה, עד שימיו שעברו עד עתה היו קרובים למיתה נגדו, ואף שהיו גם כן חיים אמיתיים, ולא מבעיא ימי יעקב, אלא אף ימי ישראל ונקדים עוד מ"ש כי עיקר כונת יעקב שאמר אל תקברני במצרים, היה לכבוד השי"ת שלא יעשוהו עבודת אלילים, והנטפל לטובתו (ועיין מ"ש להלן במדרש ויבכו אותו מצרים שבעים יום, בראשית נ ג). והנה לטעם זה לא היה צריך רק שלא לקבר בארץ ההוא, אך בארץ אחרת אף שאין רחוק כל כך כמו ארץ ישראל, ואחר כך יעלוהו ודאי עמהם מקברו כמו שעשו לכל השבטים. אך שחשקתו היה להקבר תיכף במערה עם אבותיו, וגם שיוסף יטפל בו כנודע ממנהגי הקדושים אשר בארץ המה, אך אולי פן לא יניחני פרעה, על כל פנים זה יעשה שלא יקברנו במצרים. ואם כן השבועה היתה בוא"ו המחלקת, כדי שלא יוכרח לעבור ח"ו ופרעה לא יבין, ועל ידי כך יניחנו להלוך כמו שכתבו המפרשים. והיינו שאמר אל נא תקברני במצרים שהיא העיקר בעיניו לכבוד השי"ת שלא יהיה נעבד ח"ו, ושכבתי היינו ואני ידעתי שסופי לשכב עם אבותי על דרך פירוש רש"י, אבל לא כפירוש רש"י על הגויעה, רק על השכיבה במערה שיעלוהו עמהם, אך אני מבקש יותר, ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם מיד אם אפשר, וק"ל. ומה שנאמר אחר כך ויאמר אל יעקב, כי ודאי האומר אל הנראה לו אמר דהיינו בחינת יעקב, אבל הוא התחזק במדת ישראל, והיינו ויתחזק ישראל שהבחינה ההיא התחזק כדי שהברכות יתקיימו יותר. ועוד יש לפרש יותר על פי מ"ש הרמב"ן כי אצל השלמים הנשמה מחיה להגוף, היפך ממנהגו של עולם, והיינו אמרם (ברכות י' ע"א) מה הקב"ה זן את כל העולם, אף הנשמה זנה את כל הגוף. והיינו ויתחזק ישראל אף שכח הטבעי אפס וכלה, חיזק בכח הנשמה ולא היה התחזקות טבעי כנ"ל, והבן.

וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ (דברים כא כב). כבר פירשו בו קמאי, וקמאי דקמאי. ואני אמרתי בעת ספוד על אדם כשר שמת פתאום ר"ל, לפרש זה לפי המאורע, כי נימוס וסדר יקרא משפט, כמו וזה יהיה משפט הכהנים מאת זובחי הזבח (דברים יח ג), וכמו לדעת משפט הנער ומעשיהו (שופטים יג יב). והנה סדר ונימוס כל המיתה במות כל האדם ופקודת כל האדם, שיחלה ויצוה לביתו ויברך בניו ובני ביתו, ובמת בפתע פתאום, נחסר הסדר והנימוס של המיתה, ומי חשיד קוב"ה כו', ואדם כשר וירא שמים גדול ולא נחשב להתחייב בחטאו מיתה פתאומית ר"ל. רק הוא לעורר לבות בני אדם שיקחו מוסר וראיה ממנו, אם בארזים נפלה שלהבת כו'. והנה זה אף בנקרא בפתע פתאום, מכל מקום היה מוכן, כי ידוע כי בכל יום היה עושה תשובה וידוי בבכי רבה בכל תיקון חצות בחצות לילה ובכל תפילה וכדומה. והיינו אמרם (אבות פ"ד מט"ז) התקן עצמך בפרוזדור של טרקלין של מלך ושר גדול, עומד ומצפה בכל עת שיקראנו אל הטרקלין שיכנס, והוא כמשל של חז"ל במסכת שבת (דף קנ"ג ע"א) משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה כו', עיין שם. אבל מה יעשה זה שאינו מן המוכן כל עיקר, אם יקראנו פתע פתאום. וזה הכוונה היה מאתו ית"ש לעורר לב העם לתשובה, ומגלגלין זכות על ידי זכאי. והנה מבורר דחטא הוא לשון חסרון, כמו קולע אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ טז), וכמו והייתי אני ושלמה בני חטאים (מלכים א' א כא). וגם ידוע דבעונות מפרידין אותיות הוי"ה, וכמו שפירשו למה ה' תעמוד ברחוק (תהלים י א), והתשובה הוא יחוד שם הויה, וכמו שכתוב בספרים מאי תשובה, תשוב ה', והוא מבואר בזוהר הקדוש (ח"ב ס' ע"ב) על פסוק (שמות טו כה) ויורהו ה' עץ וימתקו המים, דעץ היינו יחוד הויה. ואם כן התשובה נקראת עץ, וזה גם כן מרומז שם (שמות טו כג) ולא יכלו לשתות כו' כי מרים הם ויורהו ה' עץ, היינו יחוד הויה דהיינו תשובה, וימתקו המים כי תשובה מהפך כל מר למתוק כי זדונות נעשו זכיות (יומא פ"ו ע"ב), והיינו עץ חיים הוא למחזיקים בה (משלי ג יח), נקראת עץ חיים התשובה המחיה אותו, כי רשעים בחייהם קרוים מתים (ברכות י"ח ע"ב). ועל פי זה מבואר הפסוק הפונה קדים וכי יהיה באיש, היינו באדם כשר שנקרא איש, חטא שיחסר בו משפט מות, היינו סדר ונימוס של המיתה, והומת בפתע פתאום בלי סדר, חלילה לחשוד אותו כיון שהוא אדם כשר, רק ותלית אותו על עץ, היינו שיתעוררו לתשובה ויהיה יחוד הויה ולשבי פשע ביעקב ובא לציון גואל אמן.

ועל דרך המוסר אמרתי ביאור המדרש הנ"ל, בהקדים לתת טעם על מה דפתח לשון רבים ומסיים בלשון יחיד. וטעם על יונתן בן עוזיאל ששינה בפסוק מיחיד לרבים, לבד בעל הארץ אשר נשבע לאבותיך (דברים ז יב) שלא שינה, וכן בואכלת את כל העמים (דברים ז טז), ובוהסיר ה' ממך (דברים ז טו), פירש ההתחלה בלשון יחיד, ומסיים בלשון רבים. על פי כי אם נשמור כל התורה כולה בכלל, ינתן שכר לכל אחד על כולה, שכל ישראל ערבין ועשה מה שבחקו, כמאמר רז"ל בקידושין (דף ל"ט: וסנהדרין קי"א.) למי שלא קיים רק חק אחד כאלו קיים וכו', ואף מי שפירש למי שמשייר חק אחד, אלו ואלו דברי אלקים חיים, דההוא בסיפק בידו וההוא באין סיפק בידו. ויתכן יותר על פי שכתבנו בפרשת תולדות כי שכר מצוה אחת בלתי תכלית, ואין הפרש רק בזיכוך הנפש, ודו"ק. ועל פי זה מבואר ישב ולא עבר עבירה וכו' (קידושין ל"ט ע"ב), רק דאין זה רק בכל ישראל, אבל ביחיד לבד לפעמים יש צדיק ורע לו (ברכות ז' ע"א), ועל פי העקרים בזה. וכונת הפסוק גם לזה, דשילום ליחיד בזה אינו רק בשמירת כולם, ולזה כיון יונתן בן עוזיאל שלא תטעה דהשכר גשמי רק בשמירת יחיד לבדו, (והפסוק אינו מכוון רק לכונה הראשונה ודוק, אבל התשלומין ליחיד לבד גם כן מוכרח), לזה כיון יונתן בן עוזיאל לפרש דהשילום לכל יחיד בפני עצמו בעולם הזה מוכרח, רק ברבים רק במקום דאי אפשר למיטעי, הניחו כפי הכתוב. ובוהסיר כונתו מבואר על פי הרמב"ן שחילק בין חולי להמדוה. והאברבנאל מפרש יותר וז"ל: באמרו כל חולי, כיון על חלאים הנהוגים לפי מנהג הטבע, על כן אמר בהם לשון הסרה. ומדוי מצרים היינו שאינם רגילים לבוא והם אצבע אלהים (שמות ח טו), אמר לא ישימם בך, עיין שם. ועל פי מ"ש לעיל בהפטורה נחמו על הכתוב (ישעיה מ ב) דברו וכו', פירוש הפסוק (ישעיה מט יד) ותאמר ציון עזבני, כי לפעמים על ידי שהקב"ה עוזבו ומסיר השגחתו, נופל ממילא תחת מקרי ופגעי הזמן, עיין שם. וזה ודאי אינו דיהיה צדיק נתון תחת המקרים, כי כבר נאמר בפסוק (תהלים לז כה) ולא ראיתי צדיק נעזב וק"ל, וכן כי לא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו (תהלים לז כח), דלעולם כונתו בין רע או טוב, על כן פירש יונתן בן עוזיאל בלשון יחיד, והבן. ונחזור לענינינו, ואבאר עוד יותר שזה שאמר אפילו לא קיים רק חק אחד כאלו קיים, אינו רק במשתוקק לקיים ונאנס ולא עשה, כאמרם ז"ל (ברכות דף ו'.) חישב לעשות מצוה כו', ואם כן במשתוקק תמיד לקיים ואומר מתי יבוא לידי ומצטער על שלא בא לידו, וכמו שפרשתי בר' עקיבא (שם (ברכות) דף ס"א ע"ב) דאמר שכל ימי הייתי מצטער כו', ואם כן כבר קיימתי כמה פעמים מצות קידוש השם לאין מספר, ועכשיו יאבד הכל דמתגליא מלתא למפרע, וק"ל. וכבר הארכתי בפרשת שמיני בכעין זה, והטעם לזה על פי המבואר בשו"ט שכל הנשמות אחת, והמחשבה הוא פועל הנפש בלבד, כמבואר במורה נבוכים חלק א' פרק א' על בצלמנו (בראשית א כו), כי אין במורגשים שישתמש בלי הגוף וכוחותיו, והוא פלא שישתמש בעל הגוף בלי גוף. והנה אם יש לו המחשבה ונאחז במצוה זה מצד נשמתו, ונמצא מתאחד באחד המחשב במצוה זו, ואף שאין כלי מעשה גומרין מצד שלא היה בחקו, הלא גמר האחר וכבר נתאחד עמו בנפש שהוא עיקר והגוף טפל, מה שאין כן באין מחשב כלל. ואל תדמה כי אף שבעולם הזה לא נשתתף בהמחשבה, מכל מקום בעולם הבא בעת התשלומין שאז משתוקק מאד ומצטער על המצוה שחסר, אם כן יש לו דביקות בהמצוה כמו במצטער בחייו. זה אינו, דבשלמא קודם שיבנה ונעשה הפעולה, שייך שפיר לומר דכיון שנדבק בפעולה זו, הוי כאילו סייעו בהבנין, מה שאין כן בכבר נגמר. ועל דרך זה יובן והיה עקב תשמעון, וכשתשמעו אז ושמרתם לשון ואביו שמר וכו' (בראשית לז יא), וכמו שפירש האלשיך על ושמרתם, דהיינו שתצאו ותמתינו על ועשיתם וכו', דהיינו שיהיה להם השתוקקות הנ"ל, אז ושמר לך, לך דייקא שתהיה המצוה כאלו עשית בעצמך כי אז כל ישראל ערבין זה בזה (שבועות ל"ט ע"א), לשון תערובות, כי שמעתי לפרש כן לשון ערבין. ועל זה תבין דברי חכמים וחידותם דברי המדרש הנ"ל, דהיינו כל ישראל שהוא כדרך מנורה של פרקים, ועיין ביד יוסף שדרשו (פסי"ר פ"ז) והנה מנורת זהב כולה (זכריה ד ב), אלו ישראל, וידוע (סנהדרין צ"ז ע"א) עולם הבא הוא עולם שכולו שבת, וחטאת הוא לשון חסרון, כמו קולע אל השערה ולא יחטא (שופטים כ טז), ועל ידי זה תבין שאלת המדרש מאי לטלטלה בשבת, ר"ל בעולם הבא היינו לטלטל מזו לזו בשביל הדביקות שיש לו אז. והשיב שהמרכיב, היינו שהדבוק אז חייב חטאת (לשון חסרון), כלומר על שחיסר בעולם הבא הרכבה הנ"ל, וממילא דאין מטלטלין. והשיב המרכיב כו'. ושאל מפני מה, מה בין דביקות זה לזה. והשיב מפני שהמרכיב הוא כבונה, דהיינו שזה שעושה מצוה הוא בונה ופועל פעולה והמרכיב שוה לו, וכל הבונה בשבת על דרך המליצה אין לו תועלת, כי חייב חטאת על מה שחיסר הבנין בעת שהוא צריך לבנות. מה שאין כן בשכבר נבנה דאז יהיה הכל נגמר, דכל הבנין מששת ימי הבראשית יוגמר אז, כמו שפירש הרמב"ם ז"ל על ועמדו רגליו ביום ההוא (זכריה יד ד), ודוק כי הוא פירוש יקר מאד.