חסידות על שיר השירים א:ג

בהקדם לפרש הפסוק (שיר השירים א א-ד) שיר השירים אשר לשלמה, (שיר השירים א ב) ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין, (שיר השירים א ג) לריח שמנך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך, (שיר השירים א ד) משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך נזכירה דודיך מיין מישרים אהבוך, עד כאן. והנ"ל בזה דהחכם ר' יוסף אלבו בספר העקרים (מאמר ב' פרק ט"ו) כתב לפרש הפסוקים (תהלים לו ח-יא) מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון, (תהלים לו ט) ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם, (תהלים לו י) כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, (תהלים לו יא) משוך חסדך ליודעך וצדקתך לישרי לב. כי הרמב"ם כתב בספר המורה (חלק א' פרק מ"ג) דכנף, הוא שם משותף, ואחד מן שיתופו לשון סתר, כמו ולא יכנף עוד מוריך (ישעיה ל כ), דפירושו ולא יסתר עוד מוריך ולא יתעלם. ועל פי זה פירש ולא יגלה כנף אביו (דברים כג א), היינו סתר אביו. וכן ופרשת כנפיך על אמתך (רות ג ט), היינו פי' סתרך על אמתך. ועל פי זה פירש כל כנף שתמצא בפסוק מתייחס להבורא ית', כמו אשר באת לחסות תחת כנפיו (רות ב יב), היינו תחת סתרו. פירוש לפירושו שהוא יהיה סתרך, כמו שנאמר (תהלים לב ז) אתה סתר לי וגומר. ועל פי זה פירש העקרים מה יקר חסדך וגו', כי היות נמצאים בעצמותו ית' שלמות בלתי בעל תכלית קיימים בלתי משתנים, ואינם ממין שלמות מן השלמות המושגות אצלינו, ואולם בחסד אלקי ישיג האדם מדרגה מה ממעלתם. וזהו מה שאמר הכתוב מה יקר חסדך אלקים, רוצה לומר כמה גדול ויקר חסדך שאי אפשר שתושג מדרגתו, ושם היוקר והחשיבות הזה הוא מן הפלא היות בני אדם חוסים בצל כנפיך, היינו בצל סתרך והשלמתך, ויהיה פירושו כי הדבר שהוא בלתי בעל תכלית, אי אפשר שתושג מדרגתו, אבל הוא נסתר ונעלם, ועם כל זה בני אדם חוסים בצל ההסתר ההוא, שהוא סתר עצמותו וחסדו ושאר תוארים הנמשכים מאתו, ואמר כי מן ההשגה שמשיגים מצד ההסתר ההוא שהיא השגה שכל הנמצאים משתלשלות ממנו, והשגת הפעולות הנמשכות מחסדו ומיתר התארים המתייחסים אליו ית', הם מתענגים תענוג נפלא והם שבעים ממנו, וזה בעולם הנשמות. וזהו אמרו בלשון עתיד ירויון מדשן ביתך ונחל עדניך וגו'. רצה לומר כי במה שישיגו משאר הנמצאות המשתלשלות ממך הנקראים אחוריים הרמוז אליהם, כמו שנאמר למשה (שמות לג כג) וראית את אחורי. ולמה נקראים דשן ביתך, שעל זה נאמר על משה (במדבר יב ז) בכל ביתי נאמן הוא. ואמר שמהשגה זו יהיו דשנים ורעננים ושבעים כל טוב, אבל נחל עדניך, רצה לומר מאותו הנחל הנמשך ממה שאתה מתעדן ממנו ומתענג בו שהוא עצמותך והתארים והשלמות הבלתי בעל תכלית אשר בך, אין דרך ומבוא להשיג ולשתות ממנו מעצמם, רצה לומר מצד השגתם, אלא אם כן אתה תשקם ממנו דרך חסד, ולזה אמר תשקם ולא אמר ישתו, לפי שאינן מושגות אלא דרך חסד. ואמר כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, לבאר שאין שם מונע להשיג התענוג הנפלא הזה, מצד שהתארים והשלמות הם נצחיים, והאנשים אינם נצחיים, כי עמך מקור חיים ובידך לתת להם חיים נצחיים. גם אין מניעת מצד שאין בכחם לקבל עוצם התענוג ההוא, כי בידך הוא, כי כחך הגדול יוכל לתת להם הכנה וכח לקבלו, כי באורך נראה אור, ר"ל כי אפילו השגת החושיות לא נשיגם ולא יגיעו אלינו אלא מצד החסד הנמשך מאתך, כי האור אין בנו כח להשיגו, אבל הוא מכהה ראותינו אם לא מצד האור האלהי הנותן בנו כח להשיג קצתו, ומוציא ראותינו מן הכח אל הפועל.

ודבר זה היה כשהגיעו להלכה אחת פירוש כי תורה שבכתב נקרא אמת שאין שום חולק בדבר והאמת הוא אחד. וכידוע שזהו מדת יעקב אבינו ע"ה שהוא יחוד דשמע ישראל. ובתורה שבעל פה הללו מטמאים והללו מטהרים כו' כדאיתא בריש חגיגה דאין כאן הלכה אחת כי המחשבה העליונה משתנית מחזירתה מן המקבלים כפי ענין המקבלים. שגם בישראל שהם חומר פשוט שמקבל כל הצורות כנ"ל מכל מקום יש חילוקי נפשות ופרטים גם בחומר היולי זה שאינו מצד עצמם רק מצד השם יתברך כידוע ומתבאר במקום אחר, רק אלו ואלו דברי אלוקים חיים פירוש אלקים חיים לשון רבים שכולל הרבה מיני חיות [והיא ספירת החכמה כדאיתא בספר יצירה פ"א מ"ט וע"ש שזהו רוח הקודש] וזהו יחודא תתאה דברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שגם כל הפרטים והחלוקים הכל מתייחד כאחד והכל דברי אלוקים חיים, ודבר זה באמת למעלה מן השכל איך ההפכים שניהם אמת והרי האמת אי אפשר להיות רק אחד ואיך הנפרדים הם נפרדים ורבים והם גם כן אחד, אך באמת יחודא תתאה הוא בסוד נעוץ סופן בתחילתן הכתוב בספר יצירה פ"ח, וכמו שכתבתי לעיל דחכמה תתאה היא דבוקה בחכמה העליונה הנעלמת משכל אדם הנקרא הוא שהיא למעלה מהשגת השכל, ושם יוכל להיות זה דרבוי המתאחד, ואלו ואלו דברי אלוקים חיים מה שאינו בחכמה הנרגשת לאדם, ולכן אין לך הלכה ברורה בתורה שבעל פה שלא יהיה בה מקום לחלוק בה אם לא שהיא הלכה למשה מסיני ששם אין מחלוקת כמ"ש הרמב"ם, ולכן כשהגיעו להלכה אחת שאמרו שהיא אחת ואין שני לה, שאלו זו מניין לך כי מצד הטעם אי אפשר להיות שהיא אחת וכמו שכתוב בעירובין (י"ג ע"ב) דתלמיד אחד מטהר השרץ בק"נ טעמים והתוס' הקשה מה רבותא בחריפות של הבל, והנה מצינו בתלמוד בכמה מקומות ורבה לחדודי לאבי אמר לו דבר שקר ועיין נידה((מ"ה א') ואף רבי עקיבא לא אמר אלא לחדד התלמידים, שהוא דבר שמצד השכל היה נראה כן ודן על פי השכל אלא שהלכה למשה מסיני אינו כן ע"ש, פירוש שאינו אמת ושכ"ז מכחיש ההשגה דמשה רבינו ע"ה שנקרא אמת, ואף על פי שהשכל הוא למעלה מהשגת משה רבינו ע"ה ששם יוכל להיות שני הפכים אמת, מכל מקום אינו רק שני שכלים הנמשכים משם אבל להכחיש השגת משה רבינו ע"ה שהיא פנים בפנים מהשם יתברך מצד הדבור והגלוי ששם אי אפשר לשני הפכים להיות אמת זה אי אפשר, [ונביא שאמר להכחיש נבואת משה רבינו ע"ה הוא נביא שקר] ולכן נקרא הלכה למשה מסיני בכל מקום שאין לה טעם כמו שכתוב בגיטין כהלכתא בלא טעמא שאין לחקור מצד הטעם בה, וזה שאמר להם רבי עקיבא (נדה שם) למה הדבר קשה בעיניכם כשם כו' [כך הוא גירסא ישנה ומהרמ"ל הגיה אמרו ליה על זה וגירסא ישינה עיקר] שודאי מצד ההלכה כן היא ואני אומר מצד הטעם ושכל אדם יש לדון כך, וזהו שסיים ואף רבי עקיבא כו' שנראה לכאורה דדן על פי שכלו נגד ההלכה למשה מסיני, ולזה אמרו דאמר רק לחדד ולא למעשה שחזר ואמר לאשה בענין אחר רק אמר כן לחדדם, כי רבי עקיבא שהוא יסוד התורה שבעל פה שמצד השכל דבני אדם וכל עסקו רק לחדד התלמידים לחדש דברים משכלם ולא לדון על פי ההלכה והקבלה לבד, [וכן בכמה מקומות אמר רבה לחדודי כו' שהוא עוקר הרים כדאיתא בשלהי הוריות מה שאין כן ר' יוסף סיני בעל שמועות, ולכן הלכה כרבה לגביה דרבי יוסף כטעם לא בשמים היא ותורה שבעל פה עיקר נגד תורה שבכתב, וכן ר' אליעזר שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו כדאיתא בסוכה (כ"ז ע"ב) ויומא איתא בשיר השירים על פסוק לריח שמניך דאבן שישב עליו דומה להר סיני שזהו כמו סיני ואין הלכה כמותו וכמו שיתבאר לקמן], ושגם בדין הפשוט מהלכה למשה מסיני יש לחפש על פי השכל גם שהוא בהיפך אלא שאחר כך למעשה הוא נדחה מצד ההלכה למשה מסיני, אבל מכל מקום אין השכל נדחה כי מאחר ששכלו הוא רק מעצמות השם יתברך דשם יוכל להיות שני הפכים אמת אלא שמכל מקום צריך לבטל שכלו מפני ההלכה למשה מסיני שהיא נקרא הלכה כטעם אלו ואלו דברי אלוקים חיים והלכה כר"פ, אבל מכל מקום שכלו הוא גם כן אמת מצד שכלו ודברי אלוקים חיים הוא אלא שההלכה למשה מסיני אינו כן, וכמו שתשובה מועלת על כל העבירות ונעשה מזדונות זכיות והנה זהו שלא כתורה וכדאיתא בירושלמי דמכות (פרק ב') שאלו לתורה כו' שאלו להקב"ה, שדבר זה אינו מצד התורה רק זהו דרגא דדוד המלך ע"ה שהקים עולה של תשובה שזהו מצד הקב"ה בעצמו נותן התורה ואצלו יש חכמה זו שגם שני הפכים יוכל להיות אמת והתורה אמת וגם זה שהוא הפכה אמת, ודבר זה אינו מושג עדיין בשכל בני אדם ולכך צריך לבטל לענין מעשה שכלו נגד ההלכה למשה מסיני שבמעשה אי אפשר להיות ב' הפכים אמת, וכמו שכתוב בסוף תז"ח בענין ידיעה ובחירה דהידיעה במחשבה והבחירה במעשה ויעוש"ב. ובסוף ספר ארבע מאות שקל להאריז"ל והיינו כי במחשבה שם ב' הפכים אמת ולא במעשה כנ"ל, ולכך במחשבה גם השכל שנגד דברי תורה כטהרת השרץ בק"נ טעמים אינו פלפול של הבל רק לענין המעשה ורבי עקיבא עלה במחשבה כנ"ל דדביקות התורה שבעל פה הוא במחשבה אלא שזה מכחיש התורה שכל התורה כולה הלכה למשה מסיני, וכך כו' זה הדין מכלל התורה אין לדון כך אבל מכל מקום השכל אינו שקר, וזהו לחדד התלמידים בשכל אבל מצד ההלכה נקרא הלכה למשה מסיני הלכה אחת שאין בה רבוי ופירוד רק כך או כך, וזהו מנין לך כי זה אינו מצד השכל כי השכל אינו אחד אצל כל בני אדם רק הלכה למשה מסיני [וכמו שאמרו חז"ל (ע"ז ד' ע"ב) תורה דכתיב בה אמת אין הקב"ה עושה לפנים כו'], ובזה נתקררה דעתו של משה רבינו ע"ה שראה שההלכה הברורה שזה נקרא תורה דכתיב בה אמת זהו הלכה למשה מסיני, מה שאין כן דרבי עקיבא אינו ברור עדיין לאמת ומצד משה רבינו ע"ה שהוא בדרגא דאמת שאינו אלא אחד היה ד' רבי עקיבא על כרחך שקר, אבל רבי עקיבא מצד מדרגתו היה לו תוקף זה שגם שכלו שהוא נגד ההלכה למשה מסיני הוא גם כן דברי אלוקים חיים ולא היה בוש לאומרו ואף על פי שאין ההלכה כן, ומצד הזה חכם עדיף הנביא כנ"ל:

וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא וגו' (במדבר ו ט). בעת יצא קול רעש ופחד בעיר ר"ל, אמרתי בזה מוסר השכל לעורר הלבבות, כי הנה ידוע דאין מאורע בעולם שלא יהיה נלמד ממנו גדולת השי"ת או דרכי יראת השי"ת, ואם הוא מסוג דרכי הגדולה, גם כן נלמד היראה כי לפי גדולתו יראתו, נמצא מהכל נלמד דרכי יראתו ית"ש. וזה שאמר הכתוב לע"ד והאלקים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג' י"ד). ר"ל כל מה שאלקים עושה, הוא רק שיראו מלפניו וכל פועל ד' למענהו, והשי"ת חונן לאדם דעת להיות עיניו פקוחות לזה השער לה' שער הבחינה בכל ההווים, בא וראה מקרא מלא (בישעיה סי' כ"ח) כי לא בחרוץ יודש קצח וגו', (ישעיה כח כט) גם זאת יצאה מעם ה' צבאות הפליא עצם הגדיל תושיה. ופירשו המפורשים גם זאת, מה שדרך חובטי התבואה הוא כך, יצאה מעם ה' כדי ללמד עצה לבני אדם שלא יקשו ערפם ויהיה רך כקנה, וכן נראה מפירוש רש"י (ד"ה הפליא), והבן זה. ולכך גם אנו נאמר שהמאורע הזה והפחד שנפל שיש רוצים להבעיר, וממש כולם נעורים כל הלילות ורצים ושבים בזריזות בכל מיני תחבולות ובכל כוחם אולי ימצאו אנשי הבליעל, וכדי להשמר מהם שוקדים יומם ולילה ואין קול ואין עונה, יצאה מעם ה' ללמד לבני יהודים רוח דעת ויראת ה', אם זה שיש בו כמה ספיקות, ואם אמת היא אינו רק פחד ממון, וגם מי יודע אם יועיל השתדלות להנצל, עם כל זה לא יחרושו ולא ישקוטו ולא יתנו שינה לעיניהם ולעפעפם תנומה, על אחת כמה וכמה איך ישתדל כל איש ואיש כמאמר החסיד נורא ביה עמרם (קדושין דף פ"א.), וזה הוא ודאי ולא ספק כי לפתח חטאת רובץ, ר"ל שאורב בכל עת איך ימצא פתח וסדק להכניס בו ולהבעיר הבעירה, ולא ממון לבד רק גוף ונפש רוח ונשמה, ולא בעולם הזה לבד, רק גם בעולם הבא אש היא עד אבדון תאכל ימטר על רשעים פחים אש וגפרית, והיא האש בעצמו שמבעיר היצר הרע בעולם הזה, איך ראוי להשתדל יומם ולילה להנצל ממנו, וכפירוש הפסוק (פרשת בראשית ד' ז') לפתח חטאת רובץ. כי דרשו (שבת דף ק"ה:) לא יהיה בך אל זר (תהלים פא י), איזה אל זר שהיא בגופו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע, עד כאן. והנה יש להבין אם היא מצד התולדה, אם כן איך נאמר לאו על זה. אלא ודאי מצד התולדה היא בחוץ, ואצל כל פינה יארוב ואצל כל פתח רובץ, שאם ימצא מקום יכנוס לתוך הגוף, ואלו הן הפתחים עין רואה, ואוזן שומע, ולשון מדבר, ואוי לו למי שמכניסו לתוך הגוף, ועל כן צריך לשקוד על דלתותיו לעצור עיניו בעפעפים, ובאוזן באליה, השפתים והשינים כמו שדרשו (ערכין ט"ו ע"ב) מה יתן לך ומה יוסיף לך וגו' (תהלים קכ ג), על כן צריך להשתדל יומם ולילה להנצל ממנו, ולהכין לו מים תורה ומצות לכבות אש התבעירה כמו שמכבין עתה, ואם ישתדל ודאי יועיל, כי כבר הבטיח ית"ש ואתה תמשול בו אם תרצה, בא וראה האיך ראוי להשמר מהחטא, הלא מהרמ"ע פירש בפסוק (קהלת ז א) טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו, דר"ל טוב יום המות עצמו, מיום הולדו של המות דהיינו יום החטא, כי אין מיתה בלא חטא שהוא גרוע ורע יותר מהמות, והבן זה כי זה מנקיהו וזה מלכלכו וש"י. אך לכאורה הוא כר' אמי (שבת דף נ"ה.), והא מסקי הש"ס שם עליו בתיובתא מארבעה שמתו בעטיו של נחש. והנ"ל כי נראה לפרש דברי ר' אמי, דבאמת נבין על דרך משל, אם יש כאן התחברות אחים נעימים ויפים ומחוכמים בכל מדע, ויתאיו המלך יפים ויקח כל אחד ואחד לאיזה גדולה נפלאה כל אחד למדינה מיוחדת כל חד וחד לפום מעלתו, הכי זה יגון ואנחה שהם מתנשאים ומתרוממים, ובעת שירצו להשתעשע ביחד, יתאספו כדרך השרים והמלכים שיש להם יכולת להתאסף בעת רצונם לזה גם אם אחד בסוף העולם והאחר בסוף העולם. ככה היא אם הגוף ונפש רוח ונשמה כולם עובדים ביחד לאל אחד בכל כוחם, והגיע הזמן אשר המלך מלכי המלכים חפץ ביקרם, ולתת להם חלף עבודתם שכר רוחני רב טוב הצפון ליקח כל אחד למקומו הראוי לו כפי מעשיו כנודע, וכולם מתעדנים בנועם ה' ומדי חדש בחדשו מתאספים ביחד, כמו שנאמר (ישעיה סו כג) והיה מדי חדש בחדשו וגו', כי בתחלה הגוף מתעדן בקבר בכל בוסמין דגן עדן ובהשגות רזי התורה על ידי צנורות ונפש בצרור החיים, וכמ"ש (שמואל א' כה כט) והייתה נפש אדוני צרורה וגו', והרוח בגן דלעילא, והנשמה בעדן העליון עין לא ראתה (ישעיה סד ג), והם ש"י עולמות שהם חכמה ובינה (עוקצין פ"ג מי"ב), כי עולמות מלשון עלמות אהבוך (שיר השירים א ג), וכמו שדרשו (פסחים נ' ע"א) זה שמי לעולם (שמות ג טו), לעלם. וש"י, היינו על דרך רמז ומליצה קנ"ה חכמה קנ"ה בינה (משלי ד ה), כך קבלתי והבן. וההיפך בהרשע הגוף הולך לחיבוט הקבר חשך וצלמות רימה תורישנו וכו', והנפש לתוך כף הקלע כמ"ש ואת נפש אויבך וגו', והרוח בגלגל אש כמו שמבואר בשער הגמול להרמב"ן, והנשמה ימטר על רשעים וגו' (תהלים יא ו), והיא נהר דינור המתהוה מזיעת החיות (חגיגה י"ג ע"ב), והבן. ובצדיק כשעולה למעלה מכריזין פנו מקום, ומלאכי שלום יוצאים לעומתו ומקבלין פניו בחדוה ושמחה ויקר, הכי לזה קרא מיתה, הלא אין זה רק נסיעה מעולם החשך ואופל לעולם שכולו אור. אבל ברשע המלאך המות שכולו מלא עינים בא בג' טיפין וכו' (ע"ז כ' ע"ב), זה הוא מיתה ממש, ראו מה בין עובד אלקים לאשר לא עבדו. והיינו דברי ר' אמי אין מיתה בלא חטא, ר"ל בלא חטא לא הוי מיתה כלל באמת, רק על דרך השאלה יקראו כן, והד' שמתו בעטיו של נחש, באמת לא הוי מיתה רק על דרך השאלה, והבן. ונמצא עיקר יום המיתה היא יום החטא, וממנו יש לברוח כברוח מפני אש. והנה זה שנפרד בזמנו, אין לו מיתה פתאומיית כי רעים אהובים נוטלים רשות זה מזה, והפתאומיית היא ודאי על ידי חטא, ואם כן עצם המיתה היא מכבר מעת החטא ולא פתאומיית, רק אצלינו היא פתאומיית. וידוע (כתובות ק"ג ע"ב) דצדיקים אינם מטמאין במיתתם, והיינו וכי ימות, ר"ל שהיא כבר מת, שהיא עליו בפתע פתאום, ולכך מטמא, והבן.