הֱבִיאַ֙נִי֙ אֶל־בֵּ֣ית הַיָּ֔יִן וְדִגְל֥וֹ עָלַ֖י אַהֲבָֽה׃
שפת אמת
בפסוק אל תיראו כו' נסות אתכם כו' תהי' יראתו על פניכם כו'. לאו רישא סיפא. וי"ל כי היראה נצרך להיות ע"פ האדם כדי שלא יבוא לידי חטא. אבל מ"מ צריך האדם להתחזק לעבוד להשי"ת באהבה. אף שמכיר את מקומו כי נתרחק ע"י חטאים. מ"מ ע"ז נאמר ודגלו עלי אהבה. ובמד' דילוגו עלי כו' אף שלא בהדרגה. שבאמת השי"ת אמר הטיבו כו' אשר דברו כי היו רחוקים ממדריגת מרע"ה אעפ"כ אם היו חפצים בכל לב להתקרב הי' מתקבל כנ"ל:
שפת אמת
איש על דגלו כו'. במדר' דגלו עלי אהבה כו' דילוגו כו' היו מתאוין בנ"י להיות להם דגלים כמלאכי השרת כו'. הבטיח הקב"ה לאברהם כה יהי' זרעך שיהיו צאצאיך כמותך כו'. פשוט היו הדגלים שיכיר כל אחד את שבטו. וכמו כן ניתן לרמוז להיות כל אחד מיוחס אחר אבותיו. והכלל כי בנ"י בעוה"ז שאין באפשרי להיות עובד השי"ת כראוי כמלאכי עליון. רק להיות הרצון והתשוקה תמיד להיות מקוה לעשות רצון עליון. ולזה כל התורה והמצות הם רמזים לדברים עליונים. וכמו כן הדגלים אף שאינם כמלאכי השרת אעפ"כ ע"י הרצון והתשוקה זכו להיות להם דגלים. והוא עצמו מ"ש דילוגו שבני ישראל יכולין לתפוס ולהתדבק במקום עליון אף שלא בהדרגה רק שלפעמים נפתח לבו לאהוב אותו ית' נתן השי"ת שברצון האדם יוכל להתדבק אף במה שאינו כדאי. והאמת כי הוא בזכות אבות הקדושים שהן הן המרכבה וברכו השי"ת כה יהי' זרעך. ורק מי שנקרא זרע אברהם שאינו נפרד. ומתבטל לשורש נשמתו. וגם שבוחר בדרכיהם ועושה כמעשיהם. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר בשם הרב ז"ל מפרשיסחא פי' מ"ש ז"ל לעולם יאמר אדם מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב כו'. כי מי פתי יחשוב לדמות עצמו לאבות הקדושים. רק הפי' שלא יהי' נפרד ויהי' למעשיו נגיעה ואחיזה במעשה אבותיו כו'. וז"ש באותות לבית אבותם שיהי' דמיון ורמז במעשיו למעשי אבות. ובעבור זה יוכל לאחוז בשורשם אף בדרך דילוג כמ"ש:
מאור עינים
איש על דגלו באותות לבית אבותם, הדא היא דכתיב (תהלים כ׳, ו׳) נרננה בישועתך ובשם אלהינו נדגול, ומנין שהוא של אהבה, שנאמר (שיר השירים ב׳, ד׳) ודגלו עלי אהבה. כבר נודע שהאבות הן הן המרכבה, וכל אחד על ידי בחי׳ אבות שבו, הוא המרכבה, אלא שהבנים הם בחי׳ כרעיה דאבוה, וצריך שיהא המרכבה בשלימות, ואנו אומרים אלהי אברהם כו׳, שהם בחי׳ האבות עצמם בשלימותם. והנה כתיב (במדבר כ״א, י״ח) ממדבר מתנה, שהשם יתברך נתן לנו דבורו במתנה, כי אברהם קיים כל התורה עד שלא ניתנה, כי האהבה שלו היה שלימה וקיים תורה תורת חסד עד שלא ניתנה, אבל ישראל שהם כרעיה דאבוה הוצרך ליתן במתנה הדבור של תורה, ונקרא דבור לשון הנהגה (תהלים מ״ז, ד׳) ידבר עמים תחתינו, שעל ידי הדבור מתנהג הכל, וצריכין שיכנסו למדריגת אבות כאמור באלהי אברהם וכו׳. וזהו איש על דגלו באותות, רצה לומר כל איש יכול לבא על ידי האותיות לבית באותם לבחי׳ אבות יוחזרו לשרשם. והנה כל הנשמות שנפלו צריך האדם להעלותם לשרשם אותן השייכים לשרשו כמבואר במקום אחר ובאמת אין שום נשמה שלא תתוקן ח״ו, כי תתעלה ממדריגה למדריגה עד שתגיע למקום תיקונה, כי הוא יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, אך כל זה הוא כשאין מי שיתקנה צריכה לילך ממדריגה למדריגה כסדר ויתארך הדבר, אבל כשיש מי שיתקנה בדבור תורה ותפלה כי הנשמה היא אותיות שנפלו, לכן העלאתה גם כן על ידי אותיות, ואז יוכל לדלג כמה מדריגות ויתוקן בפעם אחד. וזהו איש על דגלו באותות, שעל ידי האותיות יאסוף כל השייכים לשרשו שיגיעו לבית אבותם לשרשם, וכבר מבואר שישועתן של ישראל הוא ישועת הקב״ה. וזהו נרננה בישועתך וגו׳, ואמר ומנין שהיא של אהבה שנאמר וגו׳, ר״ל שעל ידי האהבה הגדולה שמתקשר בהקב״ה, אז מעלה הניצוצות שנפלו, למעלה ממדריגתם ומדלגים כמה מדריגות בפעם אחד, וזהו אל תיקרי ודלגו אלא ודילוגו עלי אהבה, כי הקב״ה אוהב מאוד כשמתקנים איזה ניצוץ ומביאים אותו למעלה, וזהו ודגלו, מה שמאסף, עלי אהבה, ומפני מה זה ודילוגו ר״ל כמדלג כמה מדריגות מפני האהבה: