כְּח֤וּט הַשָּׁנִי֙ שִׂפְתֹתַ֔יִךְ וּמִדְבָּרֵ֖יךְ נָאוֶ֑ה כְּפֶ֤לַח הָֽרִמּוֹן֙ רַקָּתֵ֔ךְ מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵֽךְ׃
פרי הארץ
בגמרא (קידושין סו, ב) מניין לכהן בעל מום שהוא פסול, שנאמר הנני נתן לו את בריתי שלום (במדבר כה, יב), [כשהוא שלם] ולא חסר, ופריך והא שלום בו' כתיב, ומשני ו' דשלום קטיע. הנה אמרו רז"ל (סנהדרין מד, א) על הפסוק (תהלים קו, ל) ויעמוד פנחס ויפלל, ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל, מלמד שעשה פלילה עם קונו וכו': הענין הוא על-דרך המבואר בזוהר (זהר חלק א קכב, א)על-פסוק "השבעתי אתכם וכו', אם תמצאו וכו', מה תגידו לו וכו'" (שיר השירים ה, ח), ודרש הזוהר שהשכינה משבעת כל הנשמות היורדים בעולם הזה, שיגידו להקב"ה מחולת אהבת השכינה אליו. ובכדי לפרש הענין הוא, ידוע אמרו בזוהר "מאן דאית ביה יראה, לית ביה חוסר כלל, שנאמר "אין מחסור ליראיו" (תהלים לד, י)". והענין על-דרך מאמר "בן זומא ראה אוכלסא בהר הבית [וכו'] ואמר ברוך שברא כל אלו לשמשני" (ברכות נח, א), והוא מוסר ופחד גדול כשהאדם נותן אל לבו שכל העולם לא נברא אלא בשבילו, ונתלבשה השכינה בכמה וכמה פרטים ובני אדם לאין קץ ומספר ובכמה מיני גשמים, אולי יתפעל זה לעשות הטוב והישר בעיני ה', וכל-שכן אם צריכה להתלבש בעונשין ח"ו ובאומות העולם כדי להכניע את לב זה שיירא מלפני ה' ויעשה רצון קונו. נמצא כשאדם מתפלל לפני השי"ת על איזה דבר שחסר לו, העיקר שישים אליו לבו על שפלות השכינה, שמהראוי להיותה שלמה בכל העולמות, שיהיה האדם הישראלי מושל בכל מכל כל, בכל הנבראים נוצרים ונעשים, כשלמה המלך ע"ה ומשה רבינו ע"ה, שכן היתה תחלת הבריאה שאמר "ורדו בדגת הים וגו'" (בראשית א, כח), ולא יהיה חסר כלום, משא"כ כשהוא חסר ממילא נשמע, שהשכינה הוצרכה בהכרח להתלבש בחסרון למענו, בכדי שיתפעל ויתלהב לבו לה', לכן יאחזנו פלצות מאמיתת נקודת הלב, ולא יכוין בתפלתו על מילוי חסרונו, כי-אם על חסרון השכינה שאינה נשפעת מהשי"ת בשלימות, אם מוכרחת להתלבש בחסרון. והנה ידוע הוא שכל אדם מישראל הוא אבר מהשכינה ושלוחה כמותה, וזהו פירוש השבעתי אתכם וכו', שהשכינה משבעת לנפשות ישראל שכל אחד אם ימצא את השי"ת, יגיד לו מחולת אהבת השכינה אליו כנ"ל, שיתלבש בצער השכינה שאינה נשפעת מהשי"ת, ולא יכוון על עצמו וחסרונו. וזהו מאן דאית ביה יראה, שהוא הדביקות בשכינה לית ביה חוסר, פירוש שהרי אינו חסר לנפשו כלום מכל, ואינו מגמתו על חסרונו כלל, שכל זה אינו שוה לו נגד חסרון השכינה בקנאו את קנאתה, וכל העולם כולו אינו נחשב לו לכלום נגד הצער ומגודל הקנאה בצער השכינה עד שכלו כל כחותיו ואינו יכול לסבול, ויותר טוב לו אלף אלפי רבוא פעמים מיתתו מחייו, ומה לו לזה להפקיר עצמו ולמסור נפשו על קדושת שמו, שהרי נחת רוח הוא לפניו בתכלית האהבה בתענוגים. ובהיות האדם בכח זה, אינו נאחז כלל בשרשי הדינים והוא למעלה מדין תורה, ואי-אפשר לו לכוון דעתו לילך על-פי דבר-תורה, כי חולת אהבת השי"ת הוא. וזה היה פנחס בקנאו את קנאת ה' ית' בראותו את שפלות השכינה, כמאמר הבעש"ט שכל מה שאדם רואה בעולם לצרכו הוא, ונתפעל פנחס והפקיר עצמו נגד הדבר-תורה, שאם היה שאלת חכם אם מוכרח להפקיר עצמו לילך בין כ"ד אלף ולהרוג את זמרי, לא היו מתירים לו, אבל פנחס לא יכול לסבול לעמוד על חייו ולא עלתה על דעתו הדבר-תורה מגודל קנאת שפלות השכינה. וזהו ויפלל שעשה פלילה עם קונו, פירוש פלילה לשון דיינא הנקראים פלילים (שמות כא, כב), ועשה דין אחר מחמת חולת אהבת השי"ת, ואופן זה הוא המתקת הדינין ואדם המתפלל באופן זה נענה על תפלתו שהרי הדין נמתק. וזהו "אם שגורה תפלתי בפי וכו'" (ברכות לד, ב), ופירוש שגורה לשון שליחות, כמו שגרני אליך כי תפלת פיו הוא שליח מהשכינה, מפני היותו אבר מהשכינה וצריך להתלבש בשכינה ולהתפלל תפלתה אצל השי"ת, וזהו הסימן שנתן רש"י ז"ל שם על לשון שגורה תפלתי, שהתפלה נובעת מלבו ומדבר בלי שום עיכוב שהוא סרכא שהוא טרפה, כמבואר בזוהר ר"מ פנחס דף רכח ע"א. והנה מבואר בזוהר ח"א רמא ע"ב על פסוק הנאמר ברחב הזונה "ונתתם לי אות אמת" (יהושע ב, יב), שבקשה סימנא דמשה שהוא ו' שהוא המשכה שלמה שלא היה בה שבירה שהוא אמת כידוע, והשיבו לה השלוחים לא כי עתה מת משה וממשלת יהושע הוא, שהוא "את תקות החוט השני תקשרי" (יהושע ב, יח), כידוע מענין הלבנת לשון של זהורית שהוא המתקת הדינין זח"ג קב ע"א . וזהו שה"ש ד, ג כחוט השני שפתותיך כידוע, והוא אם שגורה תפלתי בפי וכו' וזהו דרשה דכהן בעל-מום פסול, מפסוק הנני נותן לו וכו', ופריך והא בו' כתיב והוא מקום שאי-אפשר להיות בו שבירה, משא"כ הכא ופנחס שלוחא דשכינה הוא, ומשני ו' דשלום קטיע שהוא ו' זעירא.
תולדות יעקב יוסף
וזה שנתן ברית מילה לישראל דוקא משא"כ ליתר האומות כדי שיהיו הם במעשה בסוד ברית שלום להמשיך שפע הברכה לכל העולם וז"ש ה' יברך את עמו בשלו' כי כבר הם עמ"ו ונחלתו שנקראו ברית שלום ועל ידו יברך לכל העולם שהם טפלין לעמו וז"ש א"ת עמו בשלום וא"ש וכ"כ בזוהר בראשית דף רמ"ד ע"א וז"ל הא אינון נגדין ברכאין מלעילא לתתא כל יומא וכו' וכ"כ בזוהר שמות דף ד' ע"א ובזה יובן הפסוק יתרו שאמר להם דרך הדביקות בו ית' ע"י המצות הניתן להם במתן תורה איך מקום הדביק' בו במחשבה ודבור ומעשה אשר כל א' נקרא ברית וז"ש אם תשמעו בקולי ר"ל ע"י קול לימוד התורה שנק' ברית לדבק א"ע ע"י קול הדבור ושמרתם את בריתי זהו ברית שבת שהוא במחשבה ששייך בו שמירה בלב כמ"ש ג"כ בשבת שמור את יום השבת לקדשו. וכ"כ במכילתא מובא בר"ח שער הקדושה פ"ג. וגם את שבתותי תשמרו ובשבת כתיב שנאמר ברית עולם ביני ובין ב"י וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים ר"ל ברית אומה ישראלית והוא מ"ש כח מעשיו הגיד לעמו שהם ברית במעשה המילה שנק' ברית שלו' הרי נזכר כאן מחשבה ודבור ומעשה וז"ש אתם קרוין אד"ם בסוד פנימית העולם והאומות הם בשר אדם החומר הטפל אל הצורה וק"ל
מאור עינים
והענין נפילת הצדיק למקום החשכות במשל מלך אדיר ששלח שלוחו למרחוק לכבוש מדינה ההוא שיהא נקרא שם המלך עליה גם כן להקרא שם מלך כך הענין בנפילת הצדיק כשהצדיק נופל ובודאי יאחז צדיק דרכו ויתעורר מיד משם וידבק את עצמו לה״י ואז כל הרשעים שמשוקעים במקום ההוא גם כן יש להם עליה ודווקא אותן הרשעים שהם משורש נשמתו של אותו הצדיק והצדיק כשמגביה את עצמו אוחז גם כן ברשעים השוכנים שם ובמה יש לו בהם צד אחיזה במצוות שהם עושים כי ריקנים שבך מלאים מצוות כרמון אף שהמצוות הם ריקנים כמו שאמר הכתוב (שיר השירים ד׳, ג׳) כפלח הרמון רקתך מכל מקום להיותם מצוות יש להצדיק צד אחיזה בהם ואז אף שנפל למדריגה התחתונה הנקראת מלכות ומלכותו בכל משלה ממליך גם כן את הקב״ה ומתפשטת מלכותו גם שם. אך זהו כשהרשעים אינם מתנגדים עם הצדיק ומאמינים בצדקתו וזהו ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים על ידי נפילת הצדיק אבל בעוונותינו הרבים לפתח חטאת רובץ רצה לומר כי הנה פתח הגוף אשר דרך שם מבוא הקדושה העליונה כמו שכתוב ושכנתי בתוכם הוא הפה דהיינו על ידי הדיבור של האדם כשהוא זך ממשיך בקרבו קדושת השם יתברך כנודע והנה כשמטמא האדם את פיו ח״ו בשקרים ורכילות ומלשינות ולשון הרע אזי אין מבוא לקדושת השם יתברך לבוא בקרב האדם ומזה נמשך שמדבר לשון הרע ודופי כי כמו שהאדם הוא כך הוא רואה כי הצדיק אינו רואה שום רע מחמת שקדושת אור הבורא יתברך שופע בתוכו והטוב האמיתי שורה בקרבו ואז בכל מקום אשר יפנה ויסתכל אינו רואה אלא הטוב והרשע רואה בחינתו כי אי אפשר לצדיק שלא יהי לו שמץ מנהו כמו שאמר הכתוב (קהלת ז׳, כ׳) כי אדם אין צדיק בארץ וגו׳ ולא יחטא וחטא מלשון חסרון והרשע רואה זה ומלשין עליו כהנה וכהנה אפילו כזבים מה שאין בו ואם כן אי אפשר להצדיק להעלותו מחמת שהוא נפרד ממנו בתכלית הפירוד והריחוק וזהו הגורם גם כן אשר הרשע לא יפרד מן העבירה בעת שיזדמן לו לעשות. כי הנה הבעש״ט נשמתו בגנזי מרומים ז״ל אמר פירוש הש״ס יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם כו׳ ולואי תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם והענין הוא כשאדם רוצה לעבור עבירה ח״ו ומתחבא את עצמו בחדרי חדרים נופלת עליו יראה ומתקדמת בדמיונו כאלו רואין אותו ונופלת עליו יראה כי נודע כי לית אתר פנוי מיניה ובכל מקום הוא חיות הבורא ברוך הוא וברוך שמו אפילו בקליפות כמו שאמר הכתוב ומלכותו בכל משלה דאם לא כן לא היה הדבר נמצא ואף בעבירה יש חיות הבורא גם כן כביכול אך הרשע אינו רוצה בחיות אשר שם מהבורא ומפילו ח״ו והבן והנה זה שנופלת עליו יראה כנ״ל הוא שיראה עליונה מצמצמת את עצמו למקום ההוא לעורר אותו שיפרד משם מן הקליפות ולא יעשנה וזהו חיות העבירה והרשע ממשיך כביכול הניצוץ הקדוש למקום הקליפה ח״ו רחמנא ליצלן ומה שהיראה עליונה אינה פועלת בו שישוב מן העבירה הוא כי ברית הלשון וברית המעור מכוונים יחד ועל ידי שפגם בברית הלשון יכשל גם כן בברית המעור ולזה הרשעים שמלשינים על הצדיקים ומטמאין את פיהם בודאי מטמאין ברית המעור גם כן: