חסידות על שיר השירים ה:ח

הִשְׁבַּ֥עְתִּי אֶתְכֶ֖ם בְּנ֣וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם אִֽם־תִּמְצְאוּ֙ אֶת־דּוֹדִ֔י מַה־תַּגִּ֣ידוּ ל֔וֹ שֶׁחוֹלַ֥ת אַהֲבָ֖ה אָֽנִי׃

פרי הארץ

בגמרא (קידושין סו, ב) מניין לכהן בעל מום שהוא פסול, שנאמר הנני נתן לו את בריתי שלום (במדבר כה, יב), [כשהוא שלם] ולא חסר, ופריך והא שלום בו' כתיב, ומשני ו' דשלום קטיע. הנה אמרו רז"ל (סנהדרין מד, א) על הפסוק (תהלים קו, ל) ויעמוד פנחס ויפלל, ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל, מלמד שעשה פלילה עם קונו וכו': הענין הוא על-דרך המבואר בזוהר (זהר חלק א קכב, א)על-פסוק "השבעתי אתכם וכו', אם תמצאו וכו', מה תגידו לו וכו'" (שיר השירים ה, ח), ודרש הזוהר שהשכינה משבעת כל הנשמות היורדים בעולם הזה, שיגידו להקב"ה מחולת אהבת השכינה אליו. ובכדי לפרש הענין הוא, ידוע אמרו בזוהר "מאן דאית ביה יראה, לית ביה חוסר כלל, שנאמר "אין מחסור ליראיו" (תהלים לד, י)". והענין על-דרך מאמר "בן זומא ראה אוכלסא בהר הבית [וכו'] ואמר ברוך שברא כל אלו לשמשני" (ברכות נח, א), והוא מוסר ופחד גדול כשהאדם נותן אל לבו שכל העולם לא נברא אלא בשבילו, ונתלבשה השכינה בכמה וכמה פרטים ובני אדם לאין קץ ומספר ובכמה מיני גשמים, אולי יתפעל זה לעשות הטוב והישר בעיני ה', וכל-שכן אם צריכה להתלבש בעונשין ח"ו ובאומות העולם כדי להכניע את לב זה שיירא מלפני ה' ויעשה רצון קונו. נמצא כשאדם מתפלל לפני השי"ת על איזה דבר שחסר לו, העיקר שישים אליו לבו על שפלות השכינה, שמהראוי להיותה שלמה בכל העולמות, שיהיה האדם הישראלי מושל בכל מכל כל, בכל הנבראים נוצרים ונעשים, כשלמה המלך ע"ה ומשה רבינו ע"ה, שכן היתה תחלת הבריאה שאמר "ורדו בדגת הים וגו'" (בראשית א, כח), ולא יהיה חסר כלום, משא"כ כשהוא חסר ממילא נשמע, שהשכינה הוצרכה בהכרח להתלבש בחסרון למענו, בכדי שיתפעל ויתלהב לבו לה', לכן יאחזנו פלצות מאמיתת נקודת הלב, ולא יכוין בתפלתו על מילוי חסרונו, כי-אם על חסרון השכינה שאינה נשפעת מהשי"ת בשלימות, אם מוכרחת להתלבש בחסרון. והנה ידוע הוא שכל אדם מישראל הוא אבר מהשכינה ושלוחה כמותה, וזהו פירוש השבעתי אתכם וכו', שהשכינה משבעת לנפשות ישראל שכל אחד אם ימצא את השי"ת, יגיד לו מחולת אהבת השכינה אליו כנ"ל, שיתלבש בצער השכינה שאינה נשפעת מהשי"ת, ולא יכוון על עצמו וחסרונו. וזהו מאן דאית ביה יראה, שהוא הדביקות בשכינה לית ביה חוסר, פירוש שהרי אינו חסר לנפשו כלום מכל, ואינו מגמתו על חסרונו כלל, שכל זה אינו שוה לו נגד חסרון השכינה בקנאו את קנאתה, וכל העולם כולו אינו נחשב לו לכלום נגד הצער ומגודל הקנאה בצער השכינה עד שכלו כל כחותיו ואינו יכול לסבול, ויותר טוב לו אלף אלפי רבוא פעמים מיתתו מחייו, ומה לו לזה להפקיר עצמו ולמסור נפשו על קדושת שמו, שהרי נחת רוח הוא לפניו בתכלית האהבה בתענוגים. ובהיות האדם בכח זה, אינו נאחז כלל בשרשי הדינים והוא למעלה מדין תורה, ואי-אפשר לו לכוון דעתו לילך על-פי דבר-תורה, כי חולת אהבת השי"ת הוא. וזה היה פנחס בקנאו את קנאת ה' ית' בראותו את שפלות השכינה, כמאמר הבעש"ט שכל מה שאדם רואה בעולם לצרכו הוא, ונתפעל פנחס והפקיר עצמו נגד הדבר-תורה, שאם היה שאלת חכם אם מוכרח להפקיר עצמו לילך בין כ"ד אלף ולהרוג את זמרי, לא היו מתירים לו, אבל פנחס לא יכול לסבול לעמוד על חייו ולא עלתה על דעתו הדבר-תורה מגודל קנאת שפלות השכינה. וזהו ויפלל שעשה פלילה עם קונו, פירוש פלילה לשון דיינא הנקראים פלילים (שמות כא, כב), ועשה דין אחר מחמת חולת אהבת השי"ת, ואופן זה הוא המתקת הדינין ואדם המתפלל באופן זה נענה על תפלתו שהרי הדין נמתק. וזהו "אם שגורה תפלתי בפי וכו'" (ברכות לד, ב), ופירוש שגורה לשון שליחות, כמו שגרני אליך כי תפלת פיו הוא שליח מהשכינה, מפני היותו אבר מהשכינה וצריך להתלבש בשכינה ולהתפלל תפלתה אצל השי"ת, וזהו הסימן שנתן רש"י ז"ל שם על לשון שגורה תפלתי, שהתפלה נובעת מלבו ומדבר בלי שום עיכוב שהוא סרכא שהוא טרפה, כמבואר בזוהר ר"מ פנחס דף רכח ע"א. והנה מבואר בזוהר ח"א רמא ע"ב על פסוק הנאמר ברחב הזונה "ונתתם לי אות אמת" (יהושע ב, יב), שבקשה סימנא דמשה שהוא ו' שהוא המשכה שלמה שלא היה בה שבירה שהוא אמת כידוע, והשיבו לה השלוחים לא כי עתה מת משה וממשלת יהושע הוא, שהוא "את תקות החוט השני תקשרי" (יהושע ב, יח), כידוע מענין הלבנת לשון של זהורית שהוא המתקת הדינין זח"ג קב ע"א . וזהו שה"ש ד, ג כחוט השני שפתותיך כידוע, והוא אם שגורה תפלתי בפי וכו' וזהו דרשה דכהן בעל-מום פסול, מפסוק הנני נותן לו וכו', ופריך והא בו' כתיב והוא מקום שאי-אפשר להיות בו שבירה, משא"כ הכא ופנחס שלוחא דשכינה הוא, ומשני ו' דשלום קטיע שהוא ו' זעירא.
שאל רבBookmarkShareCopy

תולדות יעקב יוסף

אמנם עיקר כוונת הפסוק כי חולת אהבה אני מבואר בתיקוני' כי השכינה היא חולת אהבה להתייחד עם דודה ע"י הצדיק שנא' השבעתי אתכם הם הצדיקים וגו' וכאשר שמעתי ממורי פי' הפסוק תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו ע"פ משל שהכריז המלך ביום שמחתו כל מי שיבקש דדבר מן המלך ימלאו מבוקשו ויש מי שביקש שררה וכבוד ויש שביקש עושר ונתנו לכל א' מבוקשו והי' א' חכם שאמר ששאלתו ומבוקשו שידבר המלך בעצמו עמו ג"פ ביום והוטב מאוד בעיני המלך מאחר שדיבורו חביב עליו מן עושר וכבוד לכן ימולא בקשתו שיתנו לו רשות ליכנס בהיכלו לדבר עמו ושם יפתחו לו האוצרות שיקח מן עושר וכבוד ג"כ וז"ש תפלה לעני וגו' לפני ה' ישפוך שיחו שזה מבוקשו וכו' ודפח"ח. ובזה יובן מתייחד אדם שיהי' דוגמת ז"א הנק' אדם גי' מ"ה בקשר אותיות תורתו ותפלתו שהאותיות הם מל' הנק' בתו עלמא תתאה לקשר ע"י הבינה שלו שמבין לקשר האותיות במחשבתו אל הבינה הנק' עלמא עלאה אמו וז"ש מתייחד אדם עם אמו ועם בתו בקירוב בשר ר"ל בלי שום מחשבה זרה רק שיהיו אחד באחד יגשו כי אהבה גי' אחד וז"ש כי חולת אהבה אני והבן ועיין מ"ש בנע"ח פי' תהום אל תהום קורא כי עשר ספירות דבינה הוא בפה האדם והם מאירין ומשפיעים למלכות בשעה שהוא קורא בתורה ועוסק בתפלה בסוד תהום מל' בסוד מ"נ אל תהום בינה קורא וכו' יעו"ש.
שאל רבBookmarkShareCopy

מאור עינים

על משכבי בלילות וגו' (שיר השירים ג, א) הנה כלל הדבר מקרה החולי ר"ל אף שלא חסר כלום בכל חושיו ואע"פ כן נפל למשכב הוא מפני שניתן בתולדה של אדם מדת אהבה וכשנחלה מדת אהבה כמאמר הכתוב (שם ה, ח) שחולת אהבה אני אז נופל למשכב וכשהוא מתכוין בעצמו להחזיק האהבה לבורא יתברך אז יקום מחליו ובכל אשר יפנה הן בשווקים הן ברחובות יראה להפך כל האהבות וכל התאוות לבורא יתברך למקום אשר משם לוקחה זאת האהבה. וזהו פירוש הפסוק על משכבי בלילות שהוא חשכות ביקשתי להשיג את שאהבה נפשי ולא מצאתי מפני שנחלה האהבה ואח"כ אקומה נא על ידי שהחזקתי באהבת הבורא יתברך ואסובבה בעיר בשווקים וברחובות עד שמצאתי שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאותיו אל בית אמי ואל חדר הורתי שהיא מקור האהבה. והנה יתבונן האדם שכל העולם נשתכלל בכ"ב אותיות התורה כי באורייתא ברא קב"ה עלמא (זח"א ה) ובכל הברואים ניתן הנקודה להשיג אלהותו יתברך וכשהמלמד אוחז בתורת ה' תורה לשמה לשם ה' עילאה אז הוא מחיה את הנקודה ומוציא לאור השגת תלמידו ומרפא אותו וזהו כל אוכל וגו' (תהלים קז, יח) אוכל הוא מלשון ויחזו את האלהים ויאכלו גו' (שמות כד, יא) שהוא לשון השגה תתעב נפשם אבל כשיזעקו אל ה' שהוא לשון אסיפה והכנסה אל ה' ישלח דברו וירפאם הוא הדבור הראשון שנבראו בו כולם כמ"ש (תהלים לג, ו) בדבר ה' שמים נעשו ונתרפאו אפילו מהדברים שנפלו כמ"ש (שם קמה, יד) סומך ה' לכל הנופלים וזה כשלא יתכוין בלמודו לשום דבר לא עולם הזה ולא עולם הבא כי סמוכין שלו טמאין מדרס רק לשם ה' עילאה וכ"ז כשיפתח תחלה שער היראה שהיא ה' תתאה כמ"ש ר' ישראל בעל שם טוב נבג"מ הפוך ב"ה והפוך ב"ה וב"ה תחזי וסיב ובלי' ב"ה (אבות פ"ה) ואח"כ מתמיה התנא ומנ"ה לא תזוע בתמיה ואמר מ"ו הרב מו' דוב בער נבג"מ מק"ק מעזריטש שם חול גבול לים (ירמיה ה, כב) חול הוא מלשון חול תחול הארץ שצריך הרוצה ליכנס לים החכמה ליכנס תחלה ליראה ואם לא יעבור גבול היראה לא יכנס לחכמה וא"א שלא יפול על האדם בלמודו ותפלתו יראת הבורא ברוך הוא רק שבורח ממנו ואינו מחזיק בה ולכן מי שחכמתו קודמת ליראת חטאו (אבות פ"ג) שכיון בלמודו להשיג חכמה לא יתקיים בו החכמה לכן לא יכוון בלמודו ותפלתו לשום דבר לתועלתו רק לשם ה' ואף שנתקנו התפלות לבקש תועלת ב"א הוא רק הלבשה וחיצונית שבכל דבר א"א לאחוז בפנימיות כ"א על ידי לבוש ובהתפלל על מקרים רעים יתכוין שאם לא סר ממנו יתברך לא הוקרה כזאת כי בכ"מ ששורה בו הוא יתברך אין שטן ואין פ"ר ורצון הבורא יתברך להטיב לברואים וימלא כבודו את כל הארץ ע"כ יתפלל בכוונה זו שיתמלא כבודו וטובו שזה הוא רצונו בכוונת הבריאה. וזהו פירוש הפסוק ואני תפלתי לך ה' (תהלים סט, יד) כמו עליך בשבילך עת רצון שיהיה כעת רצון הבריאה אך יזהר שאל יבא בכל עת אל הקדש ר"ל בכל מאורעותיו ומקריו כי לא יוכל לכוין כלל הדבר שיראה האדם בכל עבודתו שלא יתכוין רק לעשות נחת רוח ליוצרו וזה אמר מ"ו וכל דברך יהיו בנח"ת וכשהבן עושה רצון אביו מפני הנחת רוח מתרחב דעתו של אביו וזהו וכל בניך למודי ה' (ישעיה נד, יג) שמלמדים את השי"ת כב"י לעשות רצונם וחפצם כמאמר הכתוב (ש"ב כג, ג) צדיק מושל גו' ולכן נקרא בוניך (ברכות סד א) והלכה הוא מלשון הליכה וכל השונה הלכות בכל יום (נדה עג א) שמשנה הליכתו בכל יום ממדריגה למדריגה ולהעלות מדריגות תחתונים למעלה וזהו שדרשי (שבת קד א) אלף בינה גומל דלים דלית ליה מגרמיה כלום וכשמתכוין בהלכה לקשט הכלה בכ"ד קישוטין וזהו חידושה של לבנה מלשון ליבון הלכתא אזי תקבל האור מאור השמש המאיר לה. עכ"מ.
שאל רבBookmarkShareCopy